ליבריסטאן

תגידו, יכול להיות שהמשיח כאן? קודם בוטלו רשימות רבי-המכר, ועכשיו בוטל כל תהליך השיפוט בפרס ספיר - לא רק ההכרזה על הזוכה, אלא גם רשימת המועמדים (שזוכים כל אחד ב-25 אלף מרשרשים חדשים).

אני לא מתמצא בסבך הקשרים-לכאורה בין השופטים לבין הנשפטים, אבל החלטת הביטול של מפעל הפיס מאשרת בפועל את פרטי החשיפה של מעריב, שהתחילה את כדור השלג הזה.

הפרט הכי מוזר בתגובות על ההחלטה התקדימית הוא האמירות בסגנון "מה אתם רוצים, זאת מדינה קטנה וכולם מכירים את כולם".

אולי זה נכון, אבל אם, אכן, כולם מכירים את כולם, וכל הידיים רוחצות את כל הידיים האחרות - יש לזה רק פירוש אחד: כל יומרה לתהליך שיפוט נקי וישר היא חלולה מראש.

במילים אחרות:

אם במדינה מסוימת אין שום אפשרות לאסוף קבוצה של אנשים מתחום הספרות, שישפטו ספרים וייתנו לאחד מהם פרס בלי להיות קשורים בצורה כלשהי לסופרים, להוצאות או לעורכים - צריך לבטל את כל הפרסים הספרותיים באותה מדינה.

ולא, כמו שהשתמע מתגובות מסוימות שצוטטו בעיתונים, להעמיד פנים שהתהליך הוא חסר-פניות בזמן שהוא לא יכול להיות כזה, ולחלק פרסים תוך זלזול בוטה בסופרים, בציבור, ובעיקר בספרות עצמה.

המצב הנוכחי, שבו מקיימים שיפוט בארשת מכובדת ובו-זמנית מצטדקים שאין אפשרות לשיפוט כזה, מכניס את הסופרים שהתמודדו על הפרס (ספיר, ובכלל) למצב טרגי:

ברור שהחלטת ביטול מרעישה כזאת, ששוללת מהם את הכסף אחרי הזכייה, עושה להם עוול ומשפילה אותם פומבית.

אבל אפשר לומר גם שזכייה רגילה - בלי ביטולים, סתם צ'ק שמן בדואר - גרועה בשבילם הרבה יותר: היא מכתימה אותם כמי שזכו לתו-תקן מזויף, ועוד בידיעתם המלאה.

זה נכון במיוחד לאור העובדה שבכירי הברנז'ה מודים בלי בושה שאין בארץ שיפוט ספרותי תקין; ובהם, באופן אבסורדי, חלק מהשופטים בפרס ספיר הנוכחי (אחד, לפי גרסת הארץ, ושניים, לפי גרסת מעריב), שלא העלו בדעתם לדווח על ניגודי עניינים אפשריים, ובזה כאילו הצהירו, שניגוד העניינים מובנה בתהליך ואין בו שום דבר רע.

מה שמזכיר לנו עובדה שנשכחה בשנים האחרונות, בעידן האני-ואפסי-עוד: זכייה בפרס היא לא רק "קח את הכסף והיוקרה וברח", ויש לה גם מחיר כבד (כמו שאפשר ללמוד מהנימוקים של סארטר לסירובו לקבל את פרס נובל).

מי שחושב שאפשר לזכות בכל הקופה - גם בפרס כספי שניתן בתהליך שיפוט עקום, וגם בתעודת איכות ספרותית - טועה. אפשר לבחור רק באחד מהשניים, ולכל היותר להעמיד פנים שבחרת בעצם בשני, מתוך תקווה שאף אחד לא ישים לב.

מזל שלפעמים הנסיבות החיצוניות משנות בדיעבד את הבחירה הגרועה, ומאפשרות לחשוב עליה מחדש.

ולכן, למרות ה"הפסד" הכלכלי (שהוא למעשה לא הפסד, אלא סתם אי-רווח), הסופרים צריכים להודות למפעל הפיס על שהציל אותם מהחרפה האמיתית. הוא נתן להם הזדמנות חד-פעמית להיזכר איפה נמצאת הספרות, ובעיקר איפה לא.

לכל הפרשה הזאת יכולה להיות עוד תוצאה חיובית: אולי, בפעם הבאה שסופרים ישקלו להציע את מועמדותם לפרס כלשהו, הם יחשבו קודם כל על המחיר שהם, כסופרים ואמנים, משלמים - ורק אחר-כך על סכום הפרס שישולם להם.

ספק רב אם המאזן הזה ייטה אי-פעם לטובת הנתון האחרון.

danext@gmail.com

זה רק נהיה טוב יותר מרגע לרגע:

עד עכשיו ידעתי שבעקבות החרם של סטימצקי, הפסיקו לפרסם את טבלאות רבי-המכר רק בידיעות ובמעריב. אבל תודות למאמר של חנוך מרמרי בהעין השביעית, התברר לי שהן לא מתפרסמות באף עיתון - גם לא בהארץ ובגלובס.

וזה המקום לחגוג שוב את צירוף המקרים המוזר: רק שמונה ימים עברו מאז שהבעתי כאן ספק רציני בזכות הקיום של הטבלאות האלה ועד שהן נעלמו בפועל מהשטח.

לעומת זאת, מרמרי - שהיה עורך הארץ שיזם את הקמת מוסף ספרים (כולל רשימת רבי-המכר שלו, שהיתה הראשונה בישראל), ואחר-כך העורך הראשי של כנרת זמורה-ביתן - רחוק מלשמוח על העניין.

במאמר שלו, שהתפרסם אתמול (ה-28.6), הוא מתייחס להיעלמות הרשימות כאל "משבר" - ואפילו קורא לתקופת שלטונן הארוכה "עידן התמימות".

(וזה, אגב, כינוי שאני בהחלט מצטרף אליו - אבל רק אם הוא מתייחס לתמימותם של הקוראים, שמאמינים לרשימות ומשתפים פעולה עם המערכת המסחרית שסביבן).

לדעת מרמרי, ביטול הרשימות פוגע בכולם: ההוצאות, החנויות, הקוראים והסופרים שמבקשים להגיע לתודעה - ואפילו "העיתונים, שמוספי התרבות והספרים שלהם מאבדים נקודת משיכה חשובה".

אין צורך לחזור ולהסביר כאן למה, בעיניי, הרשימות האלה מזיקות הרבה יותר משהן מועילות - את כל זה כבר עשיתי בפוסט ההוא מתחילת החודש.

מה שכן, בעקבות הכחדתן הבלתי-צפויה (וקרוב לוודאי, הזמנית) של הרשימות, השאלה איך מסתדרים בלעדיהן הפכה מתיאורטית לממשית.

הקוראים של היום - היממה הזאת ממש, לא "היום" כציון תקופה - נמצאים בעצם בתקופת גמילה: הם התרגלו לנהל את קשריהם עם הספרות תוך הסתמכות בלעדית על מתווך רב-עוצמה, שקבע בפועל מה ייקרא ומה יצליח.

לעתים רחוקות היה ברור מי משתמש במי - הקהל במתווך או להפך - אבל בלי קשר לפרטים הקטנים, המנגנון הזה הפך לחזות הכל. כרגע שורר במקומו ואקום.

ומה יקרה מעכשיו? מרמרי כותב: "אחת האפשרויות הסבירות, בהעדר פתרון מוסכם, היא כי שוק טבלאות רבי-המכר יתפרק למרכיביו, יופרט, וכמו בשאר תחומי התקשורת, האחריות לשקלול הנתונים (הבלתי מבוקרים, כמובן) תוטל לפתחו של הקורא".

אם היעדרן הכפוי של הרשימות הוא סוג של תהליך גמילה, אז האפשרות הזו היא המתדון: סם תחליפי שממסך את הסימפטומים שנגרמים כתוצאה מהפסקת השימוש בסם המקורי.

הבעיה היא שגם המתדון הוא, בסופו של דבר, סם שגורם תלות. גם ממנו צריך להיגמל בתהליך כואב, שאפילו מתואר כממושך, ולפעמים קשה, הרבה יותר מאשר הגמילה מההרואין עצמו.

ואותו דבר לגבי הפלורליזם של רשימות רבי-המכר, שרק יעביר את הבעיה הלאה בצורה אחרת וינציח אותה במקום לטפל בה.

כך שבמקום לחפש תחליפים לרשימות, כדאי לנצל את המצב החד-פעמי שמתקיים כרגע, ולהיגמל אחת ולתמיד מהתלות בתופי הטם-טם הספרותיים האלה.

(כל ספרנית תגיד לכם שקריאה ותיפוף לא ממש הולכים ביחד).

הגמילה היא קודם כל במישור הרעיוני: להבין שאני, הפרט הקורא, לא חייב כלום לשום סדר יום מלאכותי שנקבע על-ידי גופים, שכל קשר בינם לבין ספרות מקרי בהחלט (כלי תקשורת, מכוני סקרים, רשתות שרק בגלל תאונת גורל מוכרות ספרים ולא אקונומיקה).

רק אחר-כך מתחיל המישור הפרקטי - איך למצוא ספרים טובים בלי עזרתה של רשימת רבי-המכר?

טוב, זה לא כל-כך קשה, כי למרות כל הפעלולים הסטטיסטיים, יש עדיין מתאם אחד שהרשימה לא הצליחה לבסס: המתאם בין הנוכחות בה לבין איכות הספר.

בקיצור, ההצעה שלי למי שחווה קריז-רשימות היא פשוטה:

ללכת לחנות כלשהי, עדיף קטנה;

להתרחק כמה שיותר מחלון הראווה ומהקופה;

להיצמד לאחד המדפים;

להוציא ספרים באקראי;

להסתכל עליהם, לדפדף בהם, להתיידד איתם מעט;

ולגלות, תוך חמש דקות לכל היותר, שיש שם עולם שלם של יצירות שפשוט לא התקיימו ביקום המקביל של רבי-המכר - לא ברשימות, ולפעמים גם לא בעולמם התרבותי של מי שכתבו את הספרים המככבים בהן.

עם כל הזהירות הנדרשת, אני מהמר שבאותו רגע יסתיים תהליך הגמילה של ג'אנקי-רבי-המכר המצוי. מה שיקרה אז יכול להזכיר בהתחלה התמכרות חדשה, אבל בהמשך מגלים את טבעו האמיתי: יציאה לחופשי.

danext@gmail.com

לא בטוח מה הרגש המתאים לעלילות פרס ספיר: ניגודי האינטרסים וגילויי החונטאיזם שנחשפו בכתבת מעריב (אפשר לקרוא גם כאן, ב-nrg) מעוררים בי סוג מוזר של עצב עליז, או אולי שמחה עם טעם לוואי של בטריית 9 וולט על הלשון.

מצד אחד, די מדכא לגלות את הקרקע הרקובה שמתחת לפרס הספרותי הכי חשוב (והכי רווחי!) בארץ. הקשרים שנחשפו בין שופטים לבין הוצאות וסופרים הם כבר לא "יד רוחצת יד", אלא יותר בכיוון של "יד עושה ליד עיסוי גוף מלא עד להרפיה מלאה" (אם לצטט את מודעות הסקס התמימות של שנות ה-90).

מצד שני, זה לא שמישהו כאן פגע באמון קדוש שהיה לי בפרס הזה, או בפרסים בכלל. התגליות הן רק אישור בדיעבד לתחושה האינטואיטיבית, שיש משהו בעייתי מאוד בחיבור בין כסף גדול לבין ספרות.

כי כשמזוודות המזומנים נכנסות לתמונה, אין יותר סופרים, שופטים ועורכים. יש רק אנשי מנגנון. יש רק גלגלים שעושים הכל כדי לשלב שיניים. כולל שכשוך בהרבה מאוד שמן מכונות חם ודלוח.

(אגב, כשאני אומר "מזומנים", אני מתכוון לא רק לכסף אלא גם, ואולי בעיקר, לממון חברתי - מעמד, קשרים, מוניטין וכו').

בגלל זה טוב שמעריב/nrg לא מרפים מהנושא הזה.

אתמול הם עשו פולו-אפ ודיווחו על היוזמה של נחמן שי לחקיקה שתסדיר את האתיקה של הפרסים התרבותיים.

וביום שישי התפרסם במדור הספרות מאמר דעה של המבקר אמנון נבות, שמסביר למה "פרס ספיר הוא פרודיה על ספרות", ומתחנן שמפעל הפיס יבטל אותו. אגב, המאמר לא רק חד ומשכנע, אלא גם כתוב בכישרון שרוב ה"סופרים" היום לא מתקרבים אליו.

אבל לדעתי, כמו שכבר רמזתי, זו לא בעיה של פרס אחד, וגם לא של אי-אכיפת תקנון כזה או אחר.

כי בכל פעם שמישהו מפרסם מודעה שקוראת להגשת ספרים לפרס כלשהו, נוצר ואקום שחונק את הספרות והופך את הסופרים לחברי פוליטביורו - כולל ההגליה לסיביר של מי שלשונו לא רטובה וגמישה מספיק.

פרסים ספרותיים יכולים לתרום לספרות רק בתנאי אחד: שלא יהיה אף פתח לעסקנות סביבם. שלאנשי העיניים הגדולות לא תהיה שום מטרה ברורה לבהות בה ולהזיל עליה ריר.

ויש לי גם הצעה איך עושים את זה:

פרס שאסור יהיה להגיש אליו מועמדות.

השיטה הנהוגה בפרסים הקיימים היא שכל אחד יכול להגיש את הספר של עצמו לוועדת הפרס, בין אם ישירות או בעקיפין (במקרה של פרס ספיר, למשל, ההגשה היא דרך ההוצאה).

וכך נוצר תמריץ שאי-אפשר לעמוד בו: מי לא יגיש ספר, כשאפשר לזכות ב-150 אלף שקל? ומי, מהסופרים היותר מרכזיים, לא יעשה לובינג כזה או אחר למען הבוננזה הזו?

בפרס שאני מציע, לעומת זאת, אי-אפשר יהיה ליזום כלום מצד הסופר או ההוצאה.

הפרס הזה יינתן רק למי שישתוק ויעסוק בכתיבה, ויישלל מכל סופר שהפך את עצמו לאפרטצ'יק מקצועי. הדרך היחידה לזכות תהיה - להיחבא אל הכלים. ולכן:

מי שיגיש את הספר שלו לוועדת הפרס - ייפסל.

מי שידבר עם שופט בוועדה - ייפסל.

מי שהעורך שלו ישתדל אצל שופט בוועדה או בתקשורת  - ייפסל.

ספר שלווה בפרסומות באמצעי מדיה כלשהו - רדיו, עיתונים וכדומה - ייפסל.

ספר שהופיע על דוכן המבצעים ברשתות הספרים, או בחלונות הראווה - ייפסל.

ספר שנכנס לרשימת רבי המכר - ייפסל.

מי שיתראיין איפשהו בחודשיים שלפני ההכרזה על הזוכים - ייפסל.

ספר שעשו לו מסיבת השקה - ייפסל.

בקיצור, חבר השופטים יהיה רשאי לבחור רק בספר שאף אחד לא שמע עליו, של סופר שלא קידם את עצמו בשום צורה. זה אומר שהשיפוט יהיה אקטיבי - נבירה וחיפוש אוצרות במעמקי החנויות.

החלק האכזרי, והיפה, באמת יהיה סכום הפרס. הסכום יהיה גבוה כל-כך, שאף אחד לא ירצה להפסיד אותו.

התוצאה תהיה משפט שלמה בין שתי מגיפות עכשוויות - זו של המיתוג העצמי, וזו של תאוות הבצע.

ובכל מקרה, הצדק ייעשה: מי שיתעקש להיות סלב פסוודו-ספרותי, לא יזכה. מי שיעלים את עצמו מהרדאר כדי לשים יד על הצ'ק, יעשה טובה גדולה לספרות (וכנראה גם לא יזכה בסופו של דבר, כי השופטים לא יהיו כאלה טיפשים).

רק תדמיינו את זה: סופר מתקשר בבהלה לעיתון כדי שלא יכתבו כלום על הספר החדש שלו.

או עורך ספרותי שמסתובב בין חנויות ודורש לדחוק את הסופר למדפים הכי נידחים.

אח, תענוג.

בעצם הפרס הזה יגיע, לפחות בתיאוריה, רק למישהו שאף אחד לא שמע עליו, והוא-עצמו לא שמע על הפרס.

וכמובן, החלק הכי חשוב בתקנון: כל הכללים ממשיכים לחול גם אחרי הזכייה, במשך שנה שלמה. מי שיתנהג פתאום כמו מלך העולם, הפרס יילקח ממנו. והוא גם ישלם קנס.

זה יהיה פרס שאף אחד לא ירצה להיתקל בו בסמטה חשוכה.

danext@gmail.com

לכבוד ה-19 ביוני - לא חג של שום דבר (טוב, חוץ מזה) - קבלו פוסט פירורי ורסיסי. תירוץ: החום המיס לי את הדבק שבעזרתו אני מחבר משפטים לפסקאות. תירוץ 2: נראה לי ששיטת הכתיבה הזאת מוצאת חן בעיניי.

אז ככה: בגלריה (הארץ) יש ראיון עם שי גולדשטיין, ושם הוא אמר את המשפט הבא: "הסופרנוס היא יצירת אמנות שלא נופלת מהיצירות של בטהובן".

אין צורך להוסיף מילים. האמירה הזאת היא בעצמה הנוגדן הטוב ביותר לאפשרות שמישהו ייקח אותה ברצינות.

אבל, זה בכל זאת מחדד אצלי את התחושה המתעצמת, שהתקופה שלנו היא תופעה ייחודית בהיסטוריה: התקופה הא-תרבותית הראשונה (והלוואי שגם האחרונה).

מעולם לא היתה יותר עשייה מאשר היום, מעולם לא ניסו רבים כל-כך ליצור ולהתבטא - אבל מנגד, היוצרים מעולם לא היו אנשים חלולים כל-כך, נטולי מינימום של אישיות ואמירה.

כן, זו הכללה, אבל כשמכלילים לא מתכוונים שכל פרט ופרט זהה לטיפוס הכללי. מתכוונים שהטון השולט הוא כזה. והוא אכן כזה.

האינטואיציה שלי אומרת שבעוד 100, 200 שנה, בני האדם יסתכלו אחורה על השנים האלה בבושה גדולה. הם פשוט לא יבינו מה נכנס בנו.

כי ה"תרבות" של היום היא תרבות, כמו שלאופנת הכריות בכתפיים משנות ה-80 היה איזשהו קשר לאסתטיקה וטעם טוב.

הצרה העיקרית היא שהיוצרים היום לא יודעים מה קדם להם. לכל היותר הם מכירים שמות של אמנים, ואולי גם זוכרים כמה שרידים ממה שלמדו בתיכון.

הסופרנוס, סדרה ששודרה בין 1999 ל-2007, היא (בהשאלה, ולפעמים גם בפועל) קנה המידה שלפיו הכל נמדד, כי זה טווח הזיכרון התרבותי של הדור הנוכחי.

(אגב, ראיתי את כל הסדרה, וגם הקשבתי להרבה מאוד יצירות של בטהובן. ההשוואה ביניהם פשוט מעליבה. מזל שלודוויג ואן חירש, וגם מת, כך שהוא - פעמיים - לא יכול לשמוע אמירות מהסוג הזה).

בני ציפר כתב בשבוע שעבר מאמר, באותו עיתון שבו הופיע הראיון עם גולדשטיין.

כותרת המאמר היא "למה אני שונא את רוב הספרים שכותבים כאן". לשם שינוי, אני מסכים איתו ברוב הטענות.

רק הערה אחת יש לי: הבעיה שהוא מאבחן לא מוגבלת ל"כאן" של ישראל, אלא מתפרשת ל"כאן" של העולם (ויש שיאמרו - ל"כאן" של לקאן). אפסות היצירה היא מחלה של זמן, לא של גיאוגרפיה.

די מפחיד לחשוב שהספרים שנכתבים כרגע יישארו בסביבה עוד הרבה-הרבה שנים.

היום, כשמוצאים כתב-יד או ספר עתיק, ברירת המחדל היא שמדובר ביצירת ספרות גדולה. גם אם לא שמענו עליה קודם לכן.

למה? כי בעבר הרחוק, והפחות רחוק, כתבו בעיקר אנשים שידעו לכתוב. כמה אלמנטרי.

אבל כשהארכיאולוגים של 2209 יקדחו ויחשפו את חנויות הספרים של **20, שהשתמרו במצב מושלם, תצפה להם הפתעה איומה.

במיוחד אחרי שיקדישו כמה שנים מחייהם לפענוח ותרגום של "יצירות המופת" האלה, ויגלו שזמנם בוזבז לגמרי על אלף ואחת גרסאות של ואקום מחשבתי.

בקיצור, מתחזקת אצלי המחשבה שניאלץ לכרות את השנים הא-תרבותיות האלה מרצף ההתפתחות של המין האנושי - לבצע כרונוטומיה (חיתוך זמן) בהיסטוריה.

החתך יתבצע, נגיד, ברבע האחרון של המאה ה-20, והשכבה שתוסר תהיה, נגיד, באורך של +200 שנים. אחרי שנת 1970 תגיע, בהיסטוריה הרשמית של העולם, שנת 2200-ומשהו.

בינתיים, אני מציע לכולם ללכת לקרוא את הספרות של פעם. לא רק בק-ליסט. גם בק-בק-בק-ליסט. להתחבר מחדש לספרות העתיקה.

אולי אפילו ללמוד לצורך זה "שפה מתה", כדי ליצור קשר אמיתי עם הספרות ההיא.

לפעמים נראה לי שעדיף לשפה למות מאשר לעבור התעללות, אונס והשמדה זוחלת כמו שעוברות השפות החיות. גם, ובעיקר, על-ידי הסופרים שכותבים בשפות האלה.

אה, ומי שכותב, שיעשה לעצמו טובה ויימנע מכתיבה שנועדה לדור הזה. לפחות מבחינתי, הקהל היחיד שראוי לכתוב בשבילו הוא הארכיאולוגים של העתיד.

מזל, לפחות, שקרה השבוע משהו אחד טוב בזירת הפסוודו-תרבות.

אחרי שרשת סטימצקי החליטה להפסיק את השתתפותה ברשימות רבי-המכר בעיתונים, היום (ככה קראתי בולווט) לא מופיעות הרשימות בידיעות אחרונות ובמעריב.

לא לעתים קרובות קורה שמשאלה שהבעתי כאן בפוסט (רק לפני שבועיים) מתגשמת כל-כך מהר. או בכלל.

אולי זה אומר שלא הכל אבוד.

danext@gmail.com

בין אם יעבירו בכנסת חוק מחיר אחיד לספרים או לא, השכבה שבתחתית שרשרת המזון הספרותית לא תשפר את מעמדה היחסי לעומת שאר השכבות. כן, אני שוב מתכוון לסופרים - אלה שבלעדיהם אין ספר, אבל מבחינה כלכלית הם נחשבים פחות מכל גורם אחר בתהליך ההוצאה שלו.

הבעיה היא בעצם כפולה: 1. נטייה מעמיקה מצד ציבור הקונים/קוראים לראות את קניית הספר כמעין החזר טכני של עלויות הדפסה ושיווק, ולא כתשלום עבור יצירה. 2. התלות של הסופרים בשני ממסדים - הרשתות וההוצאות - שאמנם נלחמים זה בזה, אבל בעיקר נלחמים שניהם יחד בסופרים (ואת זה הם עושים לא מרוע לב, אלא בגלל הצורך הבסיסי שלהם כגוף עסקי לשרוד על חשבון כל אחד אחר, ובכל דרך אפשרית).

חזרתי לחשוב על הבעיה הכפולה הזו בעקבות המאמר של מתי שמואלוף (התפרסם ב-ynet, וגם בבלוג שלו). נקודת המוצא שלו היא המבצע המביש שבמסגרתו ספרים נמכרים בשקל, ובהמשך הוא מתייחס להוצאות כאל סוג של תאגיד לא-רשמי - הרבה זרועות של יצור אחד, שמתחרות ביניהן כלפי חוץ, ומלטפות זו את זו בצללים. כשחושבים על זה, זה קצת מזכיר את המצב בפוליטיקה: אנשים ממפלגות שונות מסיתים את הבוחרים אלה כנגד אלה, ואז יושבים ומעשנים יחד סיגרים במזנון הכנסת, חברים עד השמיים.

מבצעים רצחניים, או כל סוג אחר של ניצול סופרים ושבירת יכולתם להתפרנס, דורשת את קיומם של שני צדי המשוואה: ציבור שהפסיק לראות בספר מוצר תרבותי - והוצאות ורשתות שעסוקות במאבק הישרדות כלכלי שאין לו קווים אדומים. נראה שמשני עברי הקופה הרושמת, האויב המשותף הוא הסופרים; כל שקל שמגיע אליהם נתפס כבזבוז משווע שאפשר וצריך לקצץ בכל מחיר.

אז איך יכולים הסופרים לצאת מהמצב הזה? אולי על-ידי הגדרת הצרכים שלהם, וניסיון לתת להם מענה אלטרנטיבי. אם רוצים למנוע את החציצה בין הסופרים לקהל, זה אומר שצריך לעקוף את הגורמים המתווכים - אבל רק אם אפשר להציע במקומם תחליף מספק. באגף המכירה-הפצה, זה יהיה אפשרי בקלות עם התרחבות התפוצה של מכשירי קריאה לאי-ספרים. הסופרים יוכלו למכור לקוראים את היצירות שלהם ברשת, בלי לעבור דרך גורם שלישי.

מה שמשאיר לנו את השאלה המרכזית - ההוצאות, שהקשר שלהן עם הסופר חשוב בהרבה. בעצם, התפקיד שהן מבצעות יכול להתמצות במילה אחת: תקן. ההוצאה אמורה להביא (בעריכה, הגהה וכו') את הטקסט לתקן מסוים של איכות טכנית, ובמקביל לתת לו, בעצם הבחירה שלה להשקיע בו זמן, כסף ומוניטין, תקן של איכות אמנותית - לגיטימציה מאנשי מקצוע שדעתם נחשבת.

אלא ששני סוגי התקנים האלה ניתנים להשגה בצורה אחרת. זה אמנם רעיון ראשוני בלבד, אבל הוא לא בלתי-אפשרי: חיבור ישיר בין סופרים, שיקיימו יחד את כל הפונקציות החשובות של הוצאה רגילה תוך ביטול הפונקציות הבעייתיות. למה אני מתכוון? להתאגדות של סופרים, ידועים יותר ופחות, שישלבו את הכישורים המקצועיים שלהם לטובת כלל המתאגדים.

כמו בהוצאה רגילה, הפורום הזה יחליט במשותף את מי לקבל לשורותיו, כלומר, איזה ספרים להוציא. ההבדל הוא שכל התפקידים יבוצעו על-ידי סופרים, ובהתנדבות, למען הסופרים האחרים - וגם המתנדבים עצמם, בתורם, יקבלו שירותים כאלה מהשאר. כלומר: סופרים ישמשו שם כלקטורים, כעורכים ספרותיים, כעורכים לשוניים וכדומה - והתמורה תהיה בצורת עזרה זהה מצד השותפים האחרים, כשיהיה בה צורך.

וככה, הגוף הזה יוכל לקיים את שני סוגי התקנים של ההוצאה הרגילה - תקן טכני ותקן אמנותי - בלי להצריך מנגנון בעל אוריינטציה כלכלית. לדעתי, סופרים בוגרים בנפשם בהחלט מסוגלים לבצע למען סופרים אחרים את כל סוגי העבודות הטכניות הדרושות (אם יש קושי, הוא רק בעבודה מנותקת-רגשית על הספר של עצמך); ואין כמו קבוצה של שמות מכובדים, בעלי טעם, אמירה ויכולת משל עצמם, כדי לתת ליצירה את כל הלגיטימציה התרבותית שהיא צריכה.

הוצאה (או פוסט-הוצאה) מהסוג שתיארתי תשאיר את כל הזכויות בידי הסופרים שכתבו את הספר, ולא תיקח לעצמה שום חלק בהכנסות שלהם מהמכירות. כל סופר יקבל 100% בעלות על היצירה, אבל התפקידים המסורתיים של הוצאה יקוימו במלואם. אם זה ייעשה תוך שימוש בלעדי ברשת כאמצעי מכירה, והסתמכות רק על אי-ספרים, ההוצאה האלטרנטיבית הזו תוכל לפעול כמעט בלי הוצאות כספיות על עניינים טכניים, ולהיות עצמאית לגמרי בכל שלבי התהליך.

אם תרצו, אפשר לקרוא לזה "להוציא לבד ביחד": הכוונה היא להימנע מיצירה של מוסד רשמי, עם בעלי תפקידים קבועים. אנשים יצוותו לפרויקטים לפי הצורך. כל מה שיחבר את השותפים בהוצאה כזו הוא הרצון ליצור במשותף אלטרנטיבה תרבותית, שתשמור על הצדדים החיוביים של הממסדים הספרותיים הקיימים ובאותו זמן תמנע את דחיקת הסופרים לתחתית.

מה הסופרים ירוויחו, זה ברור. ומה עם הקוראים? הם ייתקלו בפעם הראשונה בחייהם בהוצאה שכל האנרגיה שלה, עד הטיפה האחרונה, מושקעת בספרות ולא במאזני סוף שנה - ודווקא מהסיבה הזאת, מאפשרת לסופרים שלה להתפרנס כמו בני אדם. הוצאה כזאת לא תצטרך להתחנף על חייה, ושום דבר לא ימנע ממנה להיות אליטיסטית ובעלת סטנדרטים גבוהים. אני מאמין שבסופו של דבר, הקהל גם יודה לה על החזרת המעמד הנכון לספרות.

כל זה בטח נראה בקריאה ראשונה, וגם שנייה, אוטופי מדי. אבל אני חושב שכל עוד הקבוצה המקימה שומרת על גודל סביר, והחברים בה באמת מחויבים לרעיון, יכולה להיות כאן התחלה של משהו שיציל את הסופרים מהמנגנון הנוכחי. בינתיים נגדיר את זה כחומר למחשבה, ואולי בהמשך זה יהיה גם חומר לעשייה.

danext@gmail.com