ליבריסטאן

באמצע השבוע שעבר אמרתי לעצמי שאני מוכן, הפעם, לסבול בשקט את ההייפ ההולך ונבנה סביב הנאום על מצב האומה (הנאום של סטיב ג'ובס, כמובן - לא האובמה הזניח ההוא). בדרך כלל, קשה לי לשמור על שלווה כשאני רואה את עיתונאי הטכנולוגיה והכלכלה מריירים לקול הפעמון של אפל (והנה ניתוח של יובל דרור לתופעה הביזארית הזו); אבל במקרה הזה היה לי, מה לעשות, רבע עניין אמיתי במה שיתגלה בסוף כל השמועות. הרי הובטח שאפל יכו בתדהמה את עולם האי-ספרים, ויציגו חידוש שימשוך את השטיח מתחת לקינדל ושאר מכשירי הקריאה הקיימים.

נחתוך לסוף הסרט: לא תדהמה ולא שטיח. בניגוד להערכות האופטימיות, ובניגוד למה שאמר ג'ובס על הבמה, ובניגוד למה שחושבים גורמי המו"לות שעומדים עכשיו בתור למכרה הזהב החדש, מחשב הלוח המכונה iPad הוא לא מכשיר לקריאת אי-ספרים. אני חוזר - לא. הסיבה מאכזבת בפשטותה: יש לו מסך LCD רגיל, מהסוג שאי-אפשר לקרוא עליו ספר (ובקושי אפשר לקרוא עליו מסמך של שלושה עמודים מבלי שהעיניים יצרחו). וזה, צריך לזכור, המסך שבכלל הביא מלכתחילה לצורך בתחליף הקריא שמציעים מכשירי הנייר האלקטרוני.

אם בכלל שקלתי להעלים עין (אדומה ומגורה) מההיסטריה האינפנטילית שהקדימה את הצגת המכשיר, זה היה רק כי חשבתי שהמסך של iPad יתבסס על אותה טכנולוגיה של נייר אלקטרוני - רק בצבע. כלומר, מסך שאפשר גם לקרוא עליו ספרים, וגם להשתמש בו לצרכי התצוגה השונים לגמרי של מחשב רגיל. אגב, טכנולוגיה כזו כבר קיימת (עדיין לא כמוצר מסחרי), ופיתחה אותה חברה בשם פיקסל צ'י. אני חשבתי שאפל עשו בחוכמה, הלכו לחברה הזו ושיתפו איתה פעולה. מתברר שלא.

חוץ מזה, יש גם את עניין הסוללה. בעמוד הזה, באתר CrunchGear, מופיעה  טבלת השוואה בין iPad לבין קינדל, ולפיה, בעוד שהסוללה בראשון מספיקה לעשר שעות, הסוללה של השני מספיקה ל… שבועיים. אולי זו בעצם שיטה מתוחכמת להגן על עיני הקוראים: אם מישהו יצליח לאמץ את הראייה כדי לקרוא ב-iPad במשך כמה שעות, צריך יהיה לעצור אותו איכשהו כדי שלא יתעוור.

כך שנשארה רק התקווה האחרונה שלי, שהמכשיר של אפל לפחות יגרום לירידת מחירים בכל מכשירי הקריאה האמיתיים. אבל לא נראה לי. החברות האלה יבינו יפה מאוד, ש-iPad לא באמת מאיים עליהן, ולא מציע חוויית קריאה שמשתווה לנייר רגיל. אפילו לא לחיקוי מוצלח של נייר, שאליו הגיעו המכשירים האלה.

השאלה היחידה היא אם גם הציבור יבין את זה. בהתחשב בזה שאנשים קוראים כבר היום ספרים על מסך של אייפון - שהוא גם קטן, גם רע לעיניים וגם בא בעסקת חבילה עם קרינה אלקטרומגנטית בלתי-פוסקת - יש סיכוי לא קטן שאנשים עוד יחשבו על ה-iPad בתור… שיפור משמעותי.

אם ספרי נייר יידחקו הצדה לטובת מכשירי נייר אלקטרוני מהסוג של קינדל, זה יהיה חבל מכל מיני סיבות. אבל לזרוק אותם למען טכנולוגיה שאפילו לא מתאימה לקריאה - זה כבר לא סתם מצער, אלא אידיוטי עד כדי אבסורד. אני רוצה להאמין שיש גבול גם לדטרמיניזם טכנולוגי, גבול שעובר במקום שבו השיפור הופך לקלקול. עוד נראה אם האמונה הזו עומדת במבחן המציאות.

לא צריך לייחס משמעויות הרות-גורל לחתיכת פלסטיק עם מסך מגע, אבל הנכונות של קוראים - וגרוע מזה, של הוצאות מרכזיות וחשובות - לראות באייפון ובחיקוייו, ועכשיו ב-iPad (ובחיקוייו העתידיים) פלטפורמה לגיטימית ורצויה לקריאת ספרים, רחוקה מלבשר טובות. רק תדמיינו עתיד שבו ספרי נייר הפכו כבר לחפצים נכחדים שנמצאים בעיקר בידי אספנים ומשוגעים לדבר, ופינו את הבמה לא למכשירי קריאה טובים, אלא למכשירי LCD שכוללים גם מחשב, חיבור סלולרי, טלפון וכדומה. אני בהחלט יכול לראות איך אמהות מודאגות ירחיקו באותם ימים את ילדיהן מספרים - הרי "הם מסרטנים" (בגלל הקרינה), "עושים לילד סחרחורות" (בגלל המסך) ו"מפריעים לו להתרכז בלימודים" (בגלל המיילים).

הספר כסכנה בריאותית, שצריך להגביל את זמן השהות בקרבתה? הספר כאוקסימורון, שלא מאפשר לקרוא את מה שכתוב בו? המפץ האוטופי של הספרות הזמינה מעולם לא התקרב יותר להיות הקדמה לדיסטופיה אנטי-ספרותית, שהרבה מאוד גורמים היו שמחים לעזור לה להתגשם. בקיצור, בואו נחכה לפני שאנחנו זורקים את ספרי הנייר למגרסה. כי אם הם לא יוחלפו בטכנולוגיה הולמת (ויש כזו), רוב הסיכויים שהם יישארו, בדיוק כמו שהיו עד עכשיו, הספרים היחידים בעולם.

danext@gmail.com

כמה מהמשמעויות והקונוטציות של המילה האנגלית slush יכולות לפרנס רבעון מכובד למחשבה נגטיבית: שלג מלוכלך בבוץ; כינוי גנאי שמשלב ביצירתיות בין slut ו-lush; שומן שמתקבל מהרתחת בשר מומלח; סכומי כסף שמשולמים בסתר לפוליטיקאים מושחתים. אז בוודאי תשמחו לשמוע שדווקא המילה הזו הודבקה, בענף המו"לות האנגלופוני, לערימת כתבי היד הבלתי-מוכרים שנשלחים להוצאות ונקראים על-ידי לקטורים. השם הוא slush pile ,pile.

כשכתבי-יד שנשלחו ישירות להוצאה נחשבים מראש לממוצע קונספטואלי משוקלל של משקעים עכורים, פוסטמות, פסולת שומנית ושוחד, אין פלא שמגיע היום שבו מכריזים רשמית על "The Death of the Slush Pile", כמו בכתבה הזו בוול סטריט ג'ורנל. מתברר שההוצאות בארה"ב הפסיקו לגמרי לקבל כתבי-יד בשיטה הישנה, ועובדות רק עם סוכנים ועם "שמות מוכרים". לפי הכתבה, הפעם האחרונה שהוצאת רנדום האוס הוציאה ספר שהתגלה בערימת הדואר היתה ב…1991.

אבל לא היה צריך לחכות לתעודת הפטירה שהנפיקו בוול סטריט ג'ורנל כדי להרגיש את זה. גם אצלנו, למרות שלא קוראים (לפחות בפומבי) לכתבי-היד שמגיעים בדואר "ערימת טינופת", השורה התחתונה היא אותה שורה. מלבד במקרים חריגים, במו"לות כבר לא מעוניינים במציאת מה שנקרא פעם, בעידן נאיבי יותר, "קולות חדשים". הענף שינה כתובת, ועבר לתחום ההנצחה; אבל לא הנצחה של עבר, אלא של הווה. המשחק מתמקד בזיהוי הזרמים הרווחיים ביותר של הסטטוס-קוו, בשימורם ובשכפולם.

כן, מוסד ההוצאה תמיד שילב בין צד מסחרי לבין צד אמנותי, אבל זה נעשה באיזון מסוים מאוד: ספרים בעלי פוטנציאל מסחרי שימשו כמנוף להשקעה בספרים בעלי פוטנציאל אמנותי (שלא היו צפויים להכניס כסף בעצמם). עכשיו הגלגל מתהפך, והספרות הרצינית היא שמאפשרת, בכך שזורקים אותה מהסיפון ומשחררים את המשאבים שהופנו אליה, השקעה גוברת בספרות המסחרית.

במסגרת התהליך הזה, מותה של ערימת כתבי-היד מעיד לא רק על שינוי פרוצדורלי בנהלי ההוצאות אי-שם באמריקה הרחוקה, אלא גם ובעיקר על המשך ההתנערות מחידוש וממקוריות באמנות בכלל (תהליך שעליו דיברתי גם בפוסט הקודם). החידוש נתפס במקרה הטוב כבלתי-אפשרי, ובמקרה הרע כאיום של ממש: למעטים יש סבלנות למשהו חדש באמת, שמחכה ב-slush pile ומצריך בהגדרתו מחשבה ועבודה בפסים שאליהם ההוצאה לא מורגלת. הרי במקום "לבזבז כסף" עליו, אפשר להרוויח כסף בדפוסים שכבר הוכיחו את עצמם כמוצלחים מבחינה מסחרית וביקורתית (שני קטבים שבעבר נטו לרוב להיות מנוגדים, אבל הולכים ומתאחדים).

מפעל הנצחת ההווה, שאליו ההוצאות מידרדרות והולכות, יוצר מתחת לאף שלנו סוג חדש וביזארי של "קלאסיקה": הבינוניות מקובעת בתור הדגם הספרותי המרכזי, וסביבה נוצר בכוונה שטח סטרילי ומגודר, אזור מוות שמקשה יותר ויותר על מעבר מוצלח של יצירות שמתעלות על הבינוניות ומאיימות לטלטל את סירת הרווחיות (בכל מובניה). זה פועל גם אחורה, על העבר שמושכח ונדחק מהמדפים, וגם קדימה, על העתיד שהופך למסורב כניסה.

הוצאה שמוותרת, רשמית (כמו בארה"ב) או בפועל (כמו בישראל), על התקווה למצוא את דרכה בערימה, היא בעצם הוצאה שמאמינה שכל מה שדרוש לה כבר נמצא ברשותה, בתוך הבית, ולכן אין לה כביכול צורך לפתוח את הדלת בפני זרים שבאים מהרחוב.

אבל אפילו המגינים הנחושים ביותר של הספרות העכשווית לא יוכלו לטעון שזה באמת המצב. הרי אף פעם לא היתה בספרות נקודת זמן שהצדיקה את סגירת הדלתות, אפילו לא בתקופות יצירה קצת יותר מפוארות מזו; על אחת כמה וכמה שהעידן הנוכחי, הנרפה והדליל והמבולבל, הוא לא בדיוק הזמן המתאים להאלהת המצב הקיים.

בתקופה שלנו, יותר מאשר בקודמותיה, ברור במיוחד שהתשובה היא בכל מקום חוץ מאשר בתוך הבית, ולכן לא רק שהדלתות צריכות להיות פתוחות, אלא עדיף בכלל לעקור אותן מהצירים. אחרת נישאר נעולים בפנים בחברת "קלאסיקה מסחרית" מחניקה ודיקטטורית, שממנה אי-אפשר להמשיך ואי-אפשר לסגת. וזה כבר slush מסוג שאפילו המשמעויות הנוכחיות של המילה יתקשו לסבול בחברתן. הרבה כבר נאמר על "מות המחבר", אבל זה יקרה באמת רק ביום שבו יוציאו להורג את הלקטור האחרון.

danext@gmail.com

אתמול ראיתי את הסרט האמריקאי המוצלח מאוד Sullivan's Travels (שרובנו מכירים, בלי לדעת שאנחנו מכירים, דרך ההומאז' של האחים כהן O Brother, Where Art Thou), ולמרות שמדובר בקולנוע, הצפייה הבהירה עניין שהטריד אותי כבר מזמן (גם) בספרות.

הדבר שהפתיע אותי בסרט, מלבד האיכות שלו כיצירת אמנות, היה התחושה הברורה שהוא נוצר מתוך ביטחון עצמי של הבמאי-תסריטאי פרסטון סטרג'ס (הראשון בהוליווד שעשה את המעבר מתסריטאות לבימוי ויצר סרטים אישיים במלוא מובן המילה) באיכות הזו. בכל רגע ורגע, הרגשתי שסטרג'ס יודע שהוא אמן גדול, ויוצר מתוך ודאות עצמית שיש לה כיסוי מוחלט באיכות האובייקטיבית של הסרט. ההרגשה הזו שלי רק התחזקה בעקבות צפייה בסרט תיעודי עליו ועל הקריירה המטאורית שלו.

במבט מ-2010 אפשר לומר שזה, בפשטות, מעורר קנאה. לא צריך להיות שמרן גדול כדי להסכים שהיום, בתקופת הפוסט-פוסט, ביטחון עצמי ביצירה שלך הוא דבר שאפשר רק לזייף. אין יותר התאמה ברורה בין תחושות פנימיות לבין איכות בפועל. ההבדל בין המצב היום למצב ששרר בחלקה הראשון של המאה ה-20 מזכיר את ההבדל שמתקיים בימי התיכון, בין מה שמכונה בטעות "ביטחון עצמי" לבין ביטחון עצמי בלי המרכאות. כלומר: הפער בין התנהגות מוחצנת ושתלטנית שנועדה לכסות על חרדה, לבין התנהגות נטולת-פחד באמת, שמתבטאת בכל מיני דרכים, לאו-דווקא הרועשות ביותר.

כמו שקורה היום בכל תחום הומניסטי, גם האמנות עומדת בסימן מיאוס ורוויה: תחושה שכל דבר בעל טעם כבר נעשה, והיעדר כל מושג לאן אפשר בכלל להמשיך. בדיוק כך: לא לאן רצוי להמשיך, אלא לאן אפשר. מעל כל אדם שמתיישב לכתוב, או עומד מול בד ציור, או יוצא לצלם סרט, מרחף צל שנקרא "אין יותר חידושים בעולם". לפני מאה שנה, המצב היה הפוך לגמרי: אמן היה כמעט שם נרדף לחדשן, למי ששואף קודם כל ללכת בדרך שעוד לא הלכו בה. אנחנו, לעומת זאת, כבר לא לגמרי מאמינים שיש דרכים כאלה.

המצב הזה לא אשלייתי; לא נפלנו במקרה לאיזה דיכאון בלתי-מוסבר, שאין לו אחיזה במציאות. אפילו אינטואיטיבית, נדמה לי שאווירת אחרית הימים של האמנות נובעת ממקורות אמיתיים מאוד. השיתוק הזה מתבקש, כי הוא חלק מאופי שלם של תקופה שבה הוצב סימן שאלה חסר-תקדים על רעיון הקדמה. נבלמה עצם האוטומטיות של המחשבה שאנחנו בהכרח הולכים קדימה, והבלימה מתבטאת בתהליכים רבים ומגוונים, כמו: פוסט-אלפביתיזם שהולך ומתברר כניאו-אנאלפביתיזם; שקיעת הדמוקרטיות מול עליית הדיקטטורה הסינית; הדכדוך וחוסר-הסיפוק מאורח החיים "האולטימטיבי" של חברת השפע; הפערים הכלכליים שמחזירים, בפועל, את ימי שלטון האצולה בצמיתים.

וכאן אולי נמצא ההסבר למה אני, אישית, מרגיש ניכור כלפי רוב הספרות שנכתבת עכשיו - כבר בעמוד הראשון של כל ספר, כמעט, שאני פותח, ואפילו לפני זה, ברגע ההתוודעות לגרעין העלילתי. את ההסבר אפשר לסכם בצירוף מילים פופולרי בארסנל קלישאות הכריכה האחורית: "יד בוטחת". (למשל: "ברומן רב-קולי מפעים זה, מתאר הסופר ביד בוטחת את ייסורי המעמד הבינוני ב…").

למה אני מתכוון? לעובדה המצערת שלמרות שהספרות, יחד עם כולנו, נמצאת בביצה של אי-ודאות ופקפוק בעצם היכולת להתקדם, היא עדיין מתנהלת כמשחק של אנשים בטוחים בעצמם. כמו האמנים לפני מאה שנה, סופרים כותבים גם היום מתוך אמונה ברורה בערך היצירה שלהם, ומתנהגים בכתיבה כמי שיודעים בדיוק מה הם עושים. ההבדל הקריטי הוא שהיום כבר אי-אפשר להאמין לזה. אם סופר מסוגל להיות בטוח לגמרי בעצמו, בתקופה שכולה מורעלת וספוגה בספקות משתקים, זה כשלעצמו סימן לאי-רלוונטיות, שלא לומר אחיזת עיניים חלולה.

לנקודה הזאת אין קשר לריאליזם, או לכל ניסיון אחר לייצג את המציאות העכשווית. כאן לא מדובר על תוכן היצירה, אלא על האופן שבו הסופר כותב, על העמדה שלו כלפי העיסוק שלו וכלפי מקומו בעולם. סרט של סטרג'ס הוא תוצר של תקופה שבה אמן היה מישהו שאמור לדעת מה הוא עושה, ולכן Sullivan's Travels עובד. אבל איך יעבוד ספר שנוצר בימים שבהם אמנים רק מגששים באפלה, אם הסופר שכתב אותו מעמיד פנים שהאור בחדר דולק?

בסופו של דבר, אני מאמין שיש לספרות, ולאמנות בכלל, עתיד. אבל העתיד הזה יבוא בדיוק כמו שבאו העתידים הקודמים שלהן - מתוך מבט ישיר בעולם הרגש של ההווה, וסירוב להסתיר אותו תחת קונבנציות ישנות. כלומר: רק מתוך ההתמוטטות שאנחנו חווים עכשיו, מתחושת הבלבול וקץ הדרך. כקורא, מה שאני מחפש הוא ספרות שאומרת את האמת הרגשית של מי שכותב אותה, ובספרות עכשווית זה לא יכול להיות שונה: סופרים שפועלים על תקן "אחד שיודע" ומתנהגים כמו ממשיכי דרכם של סופרים שבאמת ידעו, מתבררים לי מיד כמי שמנותקים מעצמם בהגדרה, ולכן לא מעניינים או רלוונטיים בשום צורה.

באיזשהו מקום, סופר בן-זמננו שלא מפקפק ברצינות רבה ביכולת שלו להוסיף משהו לספרות, מראש אין טעם לקרוא אותו. מי שמסוגל בימינו לכתוב ספר בלי נקיפות מצפון וספקות, ולהאמין במאה אחוז בנחיצותו ובחדשנותו, רק מעיד על הספר שאין בו לא בשורה מרעננת ולא צורך אמיתי. סופר שמתיימר לדעת לגמרי מה הוא עושה, פשוט משקר לעצמו ולקוראים שלו; ספרות עכשווית ראויה לשמה יכולה להיות רק כזו שנכתבת בהיסוס, בחוסר-ביטחון, במודעות מתמדת למבוכה הטוטלית שפקדה אותנו. צריך להבין שאנחנו בעידן של אי-דרך, ואת נקודת המוצא הרגשית הזו אפשר להכחיש רק במחיר ריקון הספרות מכל תוכן. "יד בוטחת" יש, נכון לעכשיו, רק בעבר או בעתיד; בהווה כל הידיים, בלי יוצא מן הכלל, רועדות בלי שליטה.

danext@gmail.com

הפז"ם דופק. 2010 התחילה, והחלטתי שהדרך לקדם את פניה - ואת פניו המלוטשים של המדרון החלקלק, שבו ימשיכו ויזלגו גם השנה שאריות הציוויליזציה - היא בשני ציטוטים.

אני רוצה להקדיש את הרשימה הזאת לזכרו של דן דאור. לא הכרתי אותו אישית, אבל הכרתי את פועלו. אין הרבה אנשים שהליכתם מדלדלת ברגע אחד תרבות שלמה, והוא היה לדעתי אחד מהנדירים האלה. הוא יחסר לי.

–

הקטע הראשון הוא של דזאי (תורגם מהמקור היפני שמופיע כאן). הפעם הסיפור(ון) קצר כל-כך, שחבל לתקוע את המחשב עם PDFים. אז הנה הוא, כולו, פה למטה:

–

דזאי אוסמו / המילים האהובות עליי

מאיזושהי סיבה, כולם מגזימים בשימוש בשפה מגונדרת. יש תחושה של אונס המילים היפות. אוגאי [מורי אוגאי, סופר יפני חשוב שהיה נערץ על דזאי] אומר דבר חכם:

"כשלוגמים שיכר, אסור להרחיק ולמצוץ גם את השמרים".

ולכן אני אומר: לי אישית אין מילים אהובות.

–

המשהו הקטן השני הוא של המשורר בן המאה ה-17 מצואו באשו, מתוך יומן המסע הדרך הצרה לאוקו.

הקטע הוא מתוך הפרק השלישי במסע וביומן, שבו מתוארת ההגעה למקום בשם סוקה. התרגום הוא שלי (המקור - כאן), בהתייעצות עם תרגומים ליפנית מודרנית (כתובותיהם שמורות במערכת, מטעמי הימנעות מטרחנות-יתר).

אז ככה:

–

התכוונתי לצאת לדרך בידיים ריקות, אבל נאלצתי לקחת איתי חליפת קאמיקו [בגדי נייר להגנה מפני קור], יוקטה [בגד קיץ קל], בגדי גשם, דיו, מברשת וכדומה, ונוסף על כך, את מתנות הפרידה ההכרחיות ושאר הדברים שנתנו לי התקשיתי כצפוי להשליך, והעובדה שכל המטען הזה הפך לצרה בדרך היתה בלתי-נמנעת.

–

משני הקטעים האלה אפשר ללמוד משהו גם כאן, במקום שבו מתחילה הדרך שנקראת 2010. מאחר שאני לא מורה לספרות, אשאיר לכם את הפירושים, כל אחד בינו לבין עצמו.

danext@gmail.com

בזמן האחרון קצת הנחתי לענייני האי-ספרים ומכשירי הקריאה (חוץ מבדיקות אקראיות אם כבר יצא מכשיר ראוי לשימוש, בדיקות שהתשובה עליהן היא עדיין "ממש לא"), אבל קישור שקיבלתי השבוע למאמר הזה גרם לי לחשוב מחדש על אחת הסוגיות היותר חשובות שהטכנולוגיה הזו מעלה.

הסוגייה הזו היא, במשפט אחד, הניתוק התקדימי בין חוליות שרשרת המזון שמרכיבה כיום את ענף הספרות. ובמיוחד, האפשרות שמוסד ההוצאה ייתפס ככזה שהתרוקן מתוכן, בנסיבות שבהן סופרים יוכלו - בפעם הראשונה בהיקף עצום ובמדיום דומיננטי (או ה-דומיננטי, אם הטכנולוגיה תתפתח כמו שחוזים) - להפיץ ספרים ישירות לקהל בעזרת גופי מכירה, לכאורה בלי צורך בחותמת כשרות של מו"ל.

אפשר בהחלט לטעון שזו התפתחות חיובית, אבל כשחושבים על זה, כל הטיעונים בזכותה הם מהסוג החוץ-ספרותי: קלות ההגעה לקוראים, רווחים מועצמים לסופרים, ייעול התהליך, וכדומה. השאלה שצריכה לעניין אותנו באמת היא קודם כל, איזו השפעה תהיה לתנאים כאלה על מה שמתרחש בתוך הספרות, ובמיוחד, על עצם ההגדרה של הסופר כאמן.

גם אם מתפתים לראות את מוסד ההוצאה כאיזשהו אלמנט שהתפתח באופן מקרי בגלל אילוצים טכנולוגיים, ואפשר להסתדר בלעדיו ברגע שהאילוץ מוסר - משהו בסגנון משרדי הטלגרף בעידן הטלפון, או תאי הטלפון הציבורי בעידן הטלפון הסלולרי - יש לי הרגשה שהמרכזיות שלו במה שנקרא ספרות גדולה בהרבה מכפי שנראה. יכול מאוד להיות שרק אחרי שהעמוד הזה ינוסר כדי להגדיל את הסלון, נגלה שהוא היה זה שהחזיק את כל הבית.

הסיבה היא שספרות, כמו אמנות בכלל, מתקיימת בזכות מתח פרדוקסלי: מצד אחד, רק האינדיבידואל יכול להגדיר את עצמו כאמן בינו לבין עצמו, ודעותיהם של אחרים לא נחשבות לצורך ההגדרה הזו; מצד שני, רק הזולת יכול להגדיר מישהו כאמן בתחום הציבורי, ובמקרה הזה, דעותיו של האדם עצמו הן אלה שלא נחשבות.

המתח הזה עדין, ולפעמים מטושטש מאוד, אבל גם חותך ובלתי-ניתן לסיבון ולמניפולציות. כי היופי הוא שכל אחד משני הקטבים מהווה תנאי הכרחי, ואף אחד מהם לא מהווה תנאי מספיק. אדם יכול להיות משוכנע שהוא אמן, ולא להיות כזה, רק מפני שהיישות היוצרת שלו לא שורדת במעבר מהפנים לחוץ. ובאותה מידה, אפשר להכיר חיצונית באדם כאמן, והוא לא יהיה כזה - כי ההכרה מצד הזולת לא מגובה מבפנים באישיות ראויה (בין אם האדם עצמו מאמין למה שמספרים לו על אודותיו, או לא).

אגב, מקרה שלכאורה מקשה על המשוואה הזו הוא זה של האמן הגדול שאף אחד לא הכיר בו בחייו. אבל כנגד זה, אפשר לטעון שאותו אדם הפך למעשה לאמן רק אז, רק כשלהכרת הערך העצמית שלו התווספה הכרה תואמת מבחוץ. ההתאמה היא מילת המפתח כאן; ספק אם מישהו שיוצר במחשכים מרגיש, בינו לבין עצמו, שהוא אמן במלוא מובן המילה, כל עוד אין הד מבחוץ לתודעה הפנימית שלו.

ועכשיו הגיע הזמן לשאול למה הוצאות הספרים חשובות בכל התהליך הזה, שנראה ברגע הראשון דווקא ככזה שמייתר אותן (הרי לכאורה, מספיק שתאסוף כמה מאות קינדליסטים שיקראו אותך באדיקות ויחשבו עליך את מה שאתה חושב על עצמך, והנה אתה סופר מוצלח).

התשובה היא בדיוק באלמנט ההתאמה. ההוצאה היא, בספרות, הגוף היחיד שיכול גם להציב את סימן השוויון בין שני הצדדים הסותרים בפרסונה של האמן, וגם לערוב לכך שהשוויון אמיתי. סליחה על המטפורה מעולם הממון, אבל ההוצאות הן הבנק המרכזי שמבטיח שלשטרות שאנחנו מעבירים מיד ליד יהיה ערך מוסכם. בלי בנק מרכזי, שטרות הם סתם חתיכות נייר - ובלי הוצאות, זה עלול להיות המצב גם עם ספרים.

נכון, ההוצאות ממעטות לבצע את התפקיד שלהן, וכבר מזמן אי-אפשר לסמוך אוטומטית על סימן השוויון שהן מציבות. אבל הנקודה היא שרק ההוצאות מסוגלות לזה. בלעדיהן, כל מה שישנו הוא טעם חסר כיסוי - פלנגות של אנשים שמביעים את דעתם, ואפילו עומדים מאחוריה בלהט, אבל האמון בהם ובדבריהם נגמר במקום שבו מתחילה הפלנגה הבאה.

מה שמביא אותנו לבעיה הגדולה של הסופרים: איך אפשר לזכות במשפט, אם כל השופטים פוטרו? איך אפשר להשתכנע, שכנוע פנימי עמוק, שמה שאומרים עליך כאמן קשור למציאות ברורה, ולא לגחמות מקריות? השאלה הזו לא מוגבלת לספרות, כמובן, ואין לי עליה תשובה מוכנה. שוב, גם אם המוסדות הצנטרליסטיים שמעניקים ערך לדברים בוגדים בתפקידם, הם עדיין היחידים שבכלל מציעים את האפשרות לקיומו של התפקיד הזה מלכתחילה.

בואו נדמיין את העתיד הלא-רחוק - בלי הוצאות, כשפרסום ספרים והגעה לקהל אדיר קלים מאי-פעם. נראה שהכל אצל הסופר השתנה לטובה, מלבד דבר אחד קטן. הוא לא יכול יותר לדעת שהוא סופר. מי יגיד לו את זה? אמא שלו? סבא שלו? אשתו? התגובות הנלהבות והאנונימיות באתר המכירה? מי ייתן כיסוי לדמיון השטחי בין הפידבק לבין התחושות הפנימיות, מי יוכל לערוב לו שלא מדובר באיזה folie à deux (או à million)?

בתור מי שעשה ניסוי קטן של פרסום סיפורים של עצמו ברשת, קודם באתר מיוחד ומאוחר יותר במסגרת האתר הזה, אני יכול לומר שלרגע לא ראיתי בזה תחליף לקשר עתידי עם הוצאה. ההגעה הישירה לקהל היא בנוסף, לא במקום, ועצם המחשבה שאנשים קראו את הדברים והגיבו להם באופן שמספק אותי - לא די בה כדי להכיר, פנימית, בתקפות ההתאמה.

באיזשהו מקום, עידן בלי הוצאות הוא עידן שבו אף אדם לא יכול להיות סופר במאת האחוזים; תמיד יהיה שם ספק משמעותי, ולא יהיה מי שיפוגג אותו. כל אחד יוכל לקרוא לעצמו סופר, אבל אף אחד לא יוכל להאמין לעצמו שהוא אכן כזה. אם המניעים היו אנרכיסטיים, אנטי-הייררכיים ותו-לא, הייתי אומר שיש פה עקביות וגם סיכויי הצלחה גבוהים; אבל הפנטזיה כאן היא כפולה - גם לפרק את השיטה, וגם להמשיך ליהנות מההטבות שהיא מאפשרת. גם לבטל את החוקים, וגם לנצח במשחק. גם להתכחש לרעיון ההייררכיה של הערך, וגם לחשוב שאתה סופר יותר מוצלח מהשאר. וזה, לצערי - ובעיקר לשמחתי - לא אפשרי, ולעולם לא יהיה.

danext@gmail.com