ליבריסטאן

ראשי כמה מהוצאות הספרים הגדולות בארץ התראיינו לכתבה של אסתי סגל בגלובס, שעסקה בצונאמי הספרים שמציף את המדפים ללא הפסקה, ובהשלכותיו על מצב התחום במקומותינו. המרואיינים השתמשו בכל כישוריהם הרטוריים כדי להתריע מפני מה שצפוי לנו אם יימשך המצב הקיים, שבו הרשתות הגדולות (ובעיקר "צומת ספרים") שוחקות את מחירי הספרים באמצעות הנחות מפליגות, וחותכות ללא רחמים בהכנסות של כל שאר הגורמים בשרשרת המזון הספרותית. מדבריהם עולה שהצפת הכותרים החדשים היא הכרח במבנה השוק הנוכחי - על המחירים הנמוכים של כל ספר מפצה, לפחות חלקית, כמות הספרים העצומה שרואה אור.

אנשי ההוצאות הציגו באופן כללי את ההשקפה, שאם רק יוגבלו המבצעים ברשתות - למשל, באמצעות חוק שיחייב מכירת ספר חדש במחירו הנקוב במשך תקופה מסוימת - יהיה אפשר להחזיר את השד הזה לבקבוק. זה, לדעתם, מה שיעצור את מעגל הקסמים שבו הרשתות מורידות מחירים, ההוצאות מדפיסות עוד כותרים, הרשתות תקועות עם מלאי מגוון שקשה לשווק ביעילות ומורידות מחירים כדי לפתות קונים, וכך הלאה.

יש כאן למעשה ויכוח קלאסי של ביצה ותרנגולת. ראשי ההוצאות תולים את האשם במחירים; ירון סדן, מנכ"ל עם עובד, אומר: "אם יימשך המצב שספר נקנה על-ידי הרשת ב-15 שקל מהמו"ל ונמכר ב-25 שקל לקהל הרחב, אין סיכוי בעולם שתהיה העזה תרבותית שהיא אם כל עשייה תרבותית". דברים דומים הוסיף מנחם פרי, עורך הספריה החדשה: "המערכת חולה כבר הרבה שנים (…) אנחנו הולכים לקראת סוף הספרות העברית אם זה יימשך ככה". לעומתם, אבי שומר, מנכ"ל צומת ספרים, מזהה את מקור הבעיה דווקא בכמות הספרים. אבל ייתכן מאוד שלמרות דברי המרואיינים, התמונה התזזיתית שנחשפת בכתבה היא עדות למשהו עמוק בהרבה, שנובע מהדינמיקה הטבעית של הענף ולא מאיזו אנומליה נקודתית שאפשר לתקן בדיעבד.

המבנה משתנה

נראה שמצבו הנוכחי של ענף הספרים הישראלי הוא באמת, כדברי פרי, תחילת הסוף - אבל לא של היצירתיות, ולא של הספרות העברית, אלא של כל מבנה ההוצאה, ההפצה והשיווק הקיים היום. לא צריך לחפש רחוק: ממש מעבר לגדר, בתחום המוזיקה, כבר השתנתה כמעט בן-לילה תעשייה שלמה על כל חוקי המשחק שלה. שם, אלה היו הפיתוחים הטכנולוגיים (היכולת להעביר באינטרנט קבצי מוזיקה קטנים ובאיכות גבוהה) שמוטטו את המבנה המסורתי של תאגידי מוזיקה שמוציאים דיסקים, והפכו אותו למבנה מבוזר שבמרכזו עומד המשתמש הבודד. החברות הגיבו אז באיחור, וכמעט איבדו את בסיסן הכלכלי תוך כדי מלחמה חסרת-סיכוי בצורת ההפצה החדשה.

בספרות, הטכנולוגיה שתאפשר להחליף את הספר המסורתי עדיין לא בשלה לגמרי, אבל מכשירי נייר אלקטרוני (כמו "קינדל" של אמזון) כבר קיימים ומשווקים לציבור הרחב, וברגע שהם יצברו תאוצה, הספרות עשויה לעבור מהפכה דומה לזו שעברה המוזיקה עם התפשטות נגני ה-MP3 הניידים. אבל ייתכן שבמקרה הזה, הסתירות הפנימיות במערך הכלכלי שסביב הספרים - אלו שנחשפו בחלקן בכתבה - הן שיאפשרו לטכנולוגיה לפרוץ, ולא להפך. כך או כך, נראה שמעבר לפינה עשויה לחכות עוד מהפכה שמשנה במהירות תעשייה שלמה.

עתיד ההוצאות

להוצאות הספרים יש ארבעה תפקידים עיקריים: 1. סלקציה בין הטקסטים הרבים שנכתבים, כדי לווסת את כמות הפרסומים שרואים אור. 2. תו תקן תרבותי, שמתגלם בעבודה על הספר (כמו עריכה) ובגיבוי שניתן ליצירה מצד מוסד סלקטיבי. 3. תיווך בין הכותב לבין הציבור, על-ידי הדפסת הספר והפיכתו למוצר בעל תפוצה רחבה ככל האפשר. 4. הפקת רווח כספי מפעולתן. מכל אלה, נותר היום למעשה רק התפקיד השני - תו התקן התרבותי. הסלקציה התערערה קשות, הרווח הכספי ננגס בהתמדה, השליטה על התפוצה עברה ברובה לידי הרשתות ועצם קיומו של הפורמט המודפס (במיוחד בסיפורת) כבר מאוים על-ידי התקדים של תעשיית המוזיקה והיעלמות פורמט הדיסקים. מרגע שאמזון החלה לאפשר הורדה באינטרנט של ספרים ישירות למכשיר קריאה (קינדל), ללא צורך בגוף מדפיס, התחילה גלישה במדרון חלקלק שבסופו הגופים האלה פשוט לא יתקיימו.

כך שבקרוב, אולי אפילו בקרוב מאוד, חנויות הספרים יהפכו למקבילה ספרותית של iTunes - אתר ענק שבו יהיה אפשר לדפדף (בצורה מוגבלת) בכל ספר שקיים במאגר, ולהוריד אותו במחיר נמוך ישירות למכשירי קריאה. ההבחנה בין רבי מכר, ספרים חדשים וספרי בק-ליסט תיטשטש אז לגמרי, כי כל הספרים יהיו זמינים באותה מידה. השאלה הגדולה היא מה יעלה בגורל הוצאת הספרים המסורתית, בתקופה שבה אין צורך בהדפסה ואין כלל עותקים פיזיים של ספר: אם כל תרומתה תהיה בתו התקן התרבותי, האם היא תשרוד?

אחרי הכל, מי יודע היום באיזו חברת תקליטים חתום איזה זמר - כשכל שיר או אלבום עומדים בפני עצמם בחנויות מקוונות? ובהתחשב בכך שאז ייחסכו כל עלויות ההדפסה והשינוע, והספרים יימכרו במחיר נמוך מאי-פעם - הדבר ימנע את קיומה של שרשרת מזון כלכלית כמו של היום, כי רק הגוף המוכר יוכל להרוויח מהמכירה סכום מתקבל על הדעת. האם זו תהיה מכת מוות ליכולת להתפרנס מספרות, או שזה דווקא ישחרר את הענף ממעגל הקסמים של היום? הנחת העבודה צריכה להיות שהוצאות ורשתות שיווק שלא יתכוננו בזמן לעתיד כזה, וימשיכו להתרכז במאבקים על מבנה הענף כפי שהוא כרגע, עלולות למצוא את עצמן בנעליים הבעייתיות של תאגידי המוזיקה. כדאי שיזכרו שהיצירה המוזיקלית עצמה לא נהרסה כלל בעקבות השינויים, אבל כל מה שמסביבה הזדעזע קשות. כך שלא לגורל הספרות צריכים ראשי ההוצאות והרשתות לחשוש, אלא לגורל הגופים שבראשם הם עומדים.

הכתבה הפותחת ב"גלריה"\"הארץ" עוסקת בנושא הקבוע, שהפך כבר למקבילת שבוע הספר לראיונות יום העצמאות של ראש הממשלה: מצוקת הבק-ליסט. כלומר, רשימת הספרים הוותיקים של ההוצאות, שנמכרים בקצב קבוע ומהווים את בסיס ההכנסה היציב שלהן - לעומת הספרים החדשים, שיוצאים בקצב רצחני, שוטפים את החנויות לחודש-חודשיים ונעלמים, ברובם, כלעומת שבאו. שבוע הספר הוא, הרי, בראש ובראשונה שבוע הבק-ליסט - ובכתבה נטען שהדגש ההולך וגובר על רבי מכר חדשים דוחק את הספרים הישנים יותר, והוריד את חלקם במכירות מ-60% ל-40%.

מי שיקרא את הכתבה לא יוכל שלא לשים לב לתופעה מוזרה, אבל לא מפתיעה: השורש מ.כ.ר חוזר שם שוב ושוב, בכל פסקה ובשלל וריאציות - ולעומת זאת, השורש ק.ר.א מופיע רק שלוש פעמים בכל הכתבה (ואחת מהן היא במשפט "לפני כעשר שנים קרא מנחם פרי להחזיר את ירידי שבוע הספר לאופיים המקורי"). גם הטקסט המערכתי בכתבה וגם המרואיינים בה מדברים ללא הפסקה על הספרים כעל מוצר שנמכר, ולא מתייחסים למה שנעשה בו לאחר מכן. בזה משולבת הנחת אגב, שלא בטוח שיש לה על מה להתבסס: שקיימת זהות בין קנייה לבין קריאה, ושספר שנרכש הוא בהכרח גם ספר שנקרא. לפי תפיסת העולם הזו, ספרים שלא נקנים במספרים גדולים הם גם, בהכרח, ספרים שלא נקראים.

אלא שיש ספק רב בהנחה הזו. קחו את המוסד המכונה "רב-מכר": כל-כך התרגלנו לזהות צריכה עם קריאה, שאף אחד לא טורח לשאול אם רב-מכר הוא גם "רב-קרא". אבל בינינו, מי לא מכיר את הספרים האלה שקונים ושמים על המדף בלי לפתוח אותם? כמו בכל תחום אחר, צריך להפריד בין הספר כתופעה צרכנית - שיש בה טרנדים שמונעים על-ידי פרסום, שיווק אסטרטגי (כמו חשיפה בתקשורת) וטקטי (כמו מיקום בחנויות) ודינמיקה קבוצתית - לבין הספר כתופעה אמנותית. הספר והתוכן שלו הם כמו גוף ונפש: מה שנמכר בחנות הוא הגוף, אבל כדי לקרוא צריך לנהל דיאלוג עם הנפש. וזה דבר הרבה יותר קשה מאשר לגהץ כרטיס אשראי.

בקיצור, שווה לחשוב על האפשרות שאפילו אם הספרים הישנים והקלאסיים נמכרים פחות מהחדשים, הם נקראים הרבה יותר מהם. למה? כי הם הוכיחו את הערך שלהם בדרך היחידה האפשרית, שהיא - לשרוד את הזמן ללא פגע, ולהתחפר עמוק בראשי הקוראים. לעומת זאת, אף אחד עוד לא הוכיח מעבר לכל ספק שתופעת רבי-המכר ניכרת לא רק בקופות, אלא גם על הספות. רק כשיתחילו לבדוק כמה אנשים באמת קוראים את הספרים שהם קונים, הבק-ליסט יקבל את הכבוד המגיע לו. אבל כל עוד ימדדו את רבי-המכר מול הבק-ליסט בקטגוריה הכלכלית בלבד, תתקבל בהכרח תמונה מעוותת. זה בערך כמו לקיים תחרות נאומים בין רטוריקן מושלם, אך זקן ולבוש בחליפה מיושנת, לבין דוגמנית כבדת פה וכבדת לשון - אך גם כבדת כמה איברים אחרים, שנראים היטב מבעד לביקיני חושפני. נאום או לא נאום, אין הרבה ספק שהתחרות הזו מכורה מראש (והשאלה היא רק מי יקנה את זה).

**

גם באתר של "עכבר העיר" הולכים על בטוח - ומבקשים מכמה סופרים להמליץ על ספרים לשבוע הספר. מה שמעניין בכתבות כאלה הוא לאו דווקא הספרים שעליהם ממליצים הסופרים בגלוי, אלא הספרים שעליהם הם ממליצים בדיו סתרים, בין השורות: הספרים שלהם-עצמם.

המלצות של סופרים על סופרים אולי נראות, על פני השטח, כסוג של רוחב-לב נדיר בין קולגות במקצוע שידוע דווקא בנטייה לקניבליזם, אבל שלא תהיה טעות. הסופרים שמתראיינים אליהן הם תמיד כאלה שהוציאו לאחרונה ספרים חדשים, וצריכים לקדם מכירות בכל דרך אפשרית. אף אחד לא מראיין לפינות כאלה סופרים שלא הוציאו ספר כבר שנה, שלא לדבר על עשר; אלה תמיד החבר'ה הטובים שנחתו ממש לפני שבוע-שבועיים על המדפים. נראה שבעיני העורכים והכתבים, וגם בעיני הסופרים עצמם, עצם העובדה ששמם מופיע בעיתון, גם אם בהקשר אחר, אמורה לעשות את שלה בעניין.

אין בזה שום דבר רע, כמובן, אבל יש משהו משעשע בחבורה של אנשים שנאלצים, מכוח פורמט עיתונאי מסוים, לדבר על כל ספר שבעולם מלבד על זה שהם באמת רוצים לדבר עליו. אפשר ממש לשמוע אותם צורחים בתוך מוחם: "לא! אל תקנו את ההמינגוויי הזה שאני ממליץ עליו. קנו אותי!!!!". הפיל שבמרכז החדר, זה שלא מכירים בקיומו, הוא במקרה הזה האגו של הדוברים. שווה לסופרים האלה להציע את הרעיון למנזרי זן, אולי יהיה אפשר לפחות להרוויח על זה תמלוגים.

***

מוסף "ספרים" של "הארץ", כיאה ליום החגיגי, עמוס בכל טוב. אבל מה שתפס את עיניי הוא דווקא מודעת הפרסומת בעמוד 17 ל"נוטות החסד", ספרו של ג'ונתן ליטל שיצא עכשיו בתרגום לעברית (המקור בצרפתית). גם המודעה וגם עיצוב הספר עצמו (כולל הכריכה הקשה) מנסים לכונן אותו כאירוע ספרותי גדול ומטלטל. בצרפת הוא באמת היה כזה, עם מכירות מרקיעות שחקים וזכייה בפרס גונקור ופרס האקדמיה הצרפתית, ונראה שחשקה נפשו של המו"ל הישראלי במקבילה מקומית.

הפרסומת משדרת איפוק וטעם טוב: היא סומכת על ההיכרות המוקדמת של הקוראים עם שמו של הספר, ומכילה רק את הכריכה הקדמית הפשוטה והאלגנטית, ואת המשפט הראשון של הסיפור ברצועה אדומה אופקית (שמקיפה גם את הספר הממשי, בחנויות). במבט ראשון נראה שהמודעה מנסה ומצליחה להימנע מהנגעים המקובלים במודעות לספרים בארץ, ובמיוחד מהעומס החזותי ומההגזמות המינכהאוזניות על אודות טיב הספר. אבל ברגע האחרון, כנראה, מישהו תפס רגליים קרות ופחד שהמסר המאופק לא יובן, וכך קיבלנו את העווית המילולית של הפינה השמאלית העליונה, שמחזירה באחת את הפרסומת אל בין חברותיה ההיפראקטיביות.

"יצירת המופת של המאה ה-21 ", נכתב שם - לא פחות. הנה דוגמה חביבה למשפט שהכל בו לא נכון, מלבד המילה "של". "יצירת מופת" היא אולי הגוזמה האהובה ביותר על צעקנים מתחום התרבות, שמבקשים לשכנע באיכותה של יצירה כלשהי. אלא שהביטוי "יצירת מופת" לא נועד לתאר "ספר ממש-ממש אחלה", אלא יצירה שהיא גם בעלת איכות יוצאת-דופן וגם בעלת השפעה נרחבת על יצירות שבאו בעקבותיה. לפי מילון אבן שושן, פירוש המילה "מופת" הוא גם "פלא, נס" וגם "דוגמה, משל". "ספרי מופת" הם "ספרים קלאסיים, ספרים מצוינים הראויים לשמש דוגמה בתוכנם ובסגנונם".

כדי לדעת אם שני הקריטריונים האלה מתקיימים ביצירה - ובמיוחד השאלה אם יוצרים אחרים באמת פועלים לאורה - נדרשת פרספקטיבה ארוכת טווח, כך ש"יצירת מופת" הוא לא תואר שאפשר להצמיד לספר, או לכל יצירה אחרת, ביום שבו היא יוצאת לאור וגם לא שנה או שנתיים אחר-כך. יוצרי המודעה הזאת כנראה הבינו את זה יפה, ולכן הצהירו שמדובר כאן, לא פחות, ביצירת המופת של המאה ה-21. להזכירכם, אנחנו נמצאים שמונה שנים בלבד לאחר תחילת המאה המדוברת, שהן רק 8% ממספר השנים במאה סטנדרטית. לא בדיוק מדגם מייצג. בואו לפחות נחכה לשבוע הספר של 2100 כדי לצאת בהכרזות נחרצות כאלה; מי יודע, אולי בראייה היסטורית, "נוטות החסד" יעמוד מבויש בצלו של "נוטות החסד 2 ".

אם הגעתם לכאן, זה אומר שאתם אוהבים ספרים. זה גם אומר שאני אוהב אותם, אחרת הבלוג הזה לא היה נולד מלכתחילה (ועוד בשבוע הספר). אבל הספרים עצמם הם לא כל הסיפור. הספרות היא יותר מאשר סך כל היצירות שנכתבו או פורסמו; היא המשך הקיום באמצעים אחרים, שלא מתחילים בכריכה אחת ולא נגמרים בשנייה.

ובכל זאת, למי שאוהב לקרוא לא רק את הספרות, אלא גם על הספרות, כמוני למשל, לא קל למצוא את מה שהוא מחפש. ביקורות, ראיונות וסוגים אחרים של כתיבה על ספרות נוטים לעסוק בספרים ובסופרים כיחידות בודדות, ולא לבחון את התחום בקנה מידה גדול יותר. גם תיאור של תופעות ספרותיות יהיה מוגבל בדרך כלל לאוסף דוגמאות צרות, שביניהן קיים קשר כזה או אחר בנקודה מסוימת בזמן. בעיניי, לפחות, יש צורך גם בצורת כתיבה אחרת – מצטברת, מתמשכת, שתעקוב לא רק אחרי הספרים אלא גם אחרי הספרות בהגדרתה הרחבה ביותר, ותנסה לתאר אותה תוך כדי תנועה.

זה, בעצם, היעד של "ליבריסטאן": פחות מה שנמצא בין הכריכות, ויותר מה שמשתרע מעבר להן. אני מתכוון לכתוב כאן באופן קבוע על העולם הספרותי, כמו שהוא בא לידי ביטוי בין היתר בביקורות, כתבות וראיונות בכלי תקשורת ישראליים ועולמיים; באתרים  ספרותיים ותקשורתיים באינטרנט; באמנויות אחרות, כמו קולנוע; בהתפתחויות טכנולוגיות שונות; בתופעות חברתיות, כלכליות ופוליטיות שקשורות בו – ובמה שסופרים ואנשי ספר אחרים אומרים ועושים. הכל, כמובן, מנקודת המבט שלי ומזוויות שמעניינות אותי, בלי להיצמד דווקא למה שנראה על פניו בוער או דחוף במיוחד. כל דבר שיש לו קשר לספרות ויכול להוסיף משהו להבנה שלה ייחשב מתאים בהחלט, גם אם זה לא בהכרח יזכה אותו ברשומה משלו. ולסיום, אני מתחייב שהאתר הזה חסום מראש בפני כל סוג של נפיחות, יומרה וחשיבות עצמית מופרזת – שהם, לפחות לדעתי, הרעל היעיל ביותר שהמציאה האנושות כדי להמית את הספרות. אפשר לומר שהאקדמיזם הזעפני הוא לאהבת הספרים מה שחתונה אורתודוקסית היא לאהבת בני אדם, כך שמבחינתי, אין לו מקום כאן (אלא אם זה כדי להצליף בו כשמגיע לו).

אז זהו, נגמרו ההקדמות המרגשות, ואפשר לצאת לדרך. בימים הקרובים כבר תעלה כאן רשומה של ממש, והבאות אחריה לא יאחרו להגיע. בואו בהמוניכם - גם אני אבוא בהמוניי.

דן בורנשטיין