ליבריסטאן

הלאה החופש

לפעמים, דווקא השאלות הגדולות והמעניינות הן אלה שאף אחד לא חושב להניח על השולחן. עד שבא מישהו כמו דייוויד בארנט, סופר ועיתונאי בריטי, ששואל בבלוג הספרים של גרדיאן: איך זה שאנחנו כל-כך אוהבים קולנוענים עצמאיים ומוזיקאים עצמאיים, ומהללים את רוחם המרדנית והחופשית - אבל מתייחסים בבוז לסופרים עצמאיים?

בארנט תוהה, במידה רבה של טעם: "הייתם יכולים לדמיין מבקר קולנוע רציני, שמסרב לצפות בכל סרט שאינו שובר קופות הוליוודי?". הוא מונה שורה של להקות וסרטים שלא היו קיימים כלל, אילו היה נהוג בתחומי המוזיקה והסרטים יחס מפלה לעשייה עצמאית, כמו זה שנהוג בתחום הספרות - ושואל רטורית: "ומיהם הסופרים העצמאיים הגדולים, אלה שלא מוכנים להתפשר ולתת לבוס לקבוע להם מה וכמה הם צריכים לכתוב, וזוכים על כך לכבוד עצום?"

הטענה העיקרית של המאמר היא שתחום הספרות נגוע בתיעוב ליוצרים עצמאיים, כאלה שלא מפרסמים את יצירותיהם דרך חברות גדולות ומוכרות. העיתונים לא יכתבו עליהם, החנויות לא ימכרו אותם, ושמם ייכרך באופן אוטומטי עם גרפומניה ותאוות פרסום ריקנית. בארנט טוען שהסיבה לכך היא דימויה של הספרות כאמנות נעלה בהרבה מהשתיים האחרות שהוזכרו: "אם כל אחד יתחיל לדחוף ספרים לרחוב ללא פיקוחם הצמוד של אנשים אינטליגנטיים ויצירתיים, אלוהים יודע איזה מצב עלול להיווצר. אולי כזה של המצאה ומקוריות בלתי-מוגבלת, כמו שאפשר לפעמים לראות בתעשיות המוזיקה והסרטים?"

המאמר - ואני, בכנות, מקנא בבארנט על שהוא זה שכתב אותו, ולא אני - מסתכם באבחנה שגם בשתי התעשיות האלה, הקהל והמבקרים עומדים בפני כמות בלתי-נדלית של חומר, וגם בהן השכבה האיכותית צפה על פני המים בסופו של דבר. הוא ממליץ בחום לתעשייה הספרותית ללכת בדרכי אחיותיה, וגם אני חושב כמוהו: הגיע זמנה לחדול מהצמדת סטיגמות לכל יוצר שלא פועל במסגרות החזקות והגדולות של השוק. אולי גם אליה יגיע, באיחור אופנתי, הרעיון המוזר שמקוריות ואף גאונות הן לא סימנים רשומים של תאגידים.

מעטפות כשרות

לבקש מחברי כנסת שיכתבו ספרים זה כנראה קצת מוגזם - עדיף שקודם יתחילו לקרוא אותם. אבל יש מקומות שבהם נציגי העם בפרלמנט דווקא רואים בכתיבה פעילות שמשתלבת לא רע עם הקריירה, ואחד מהמקומות האלה הוא ארה"ב, אותה מדינה שכולם אוהבים להשמיץ את מידת תרבותיותה.

מתברר שהסנאט האמריקאי, לפחות, הוא חממת סופרים לא קטנה: וושינגטון פוסט דיווח ש-21 מהסנאטורים (כלומר, 21% מכלל חברי הבית) הצהירו על הכנסות מספרים בשנת המס הקודמת. ומי שחושב שהאולד בויז (וגירלז) כותבים רק בשביל הפרסום או הנשמה, שיחשוב שוב: אפילו שמשכורת של סנאטור היא 169 אלף דולר בשנה, התמלוגים שהוא יכול לקבל על ספר מסוגלים להעמיד אותה רחוק ועמוק בצל.

ברק אובמה, למשל, דיווח על הכנסות של יותר מארבעה מיליון דולר בשנה שעברה משני הספרים שכתב, The Audacity of Hope ו-Dreams from my Father. הוא גם דיווח על עוד שתי עסקאות חתומות, לכתיבת ספר עיון וספר ילדים. ג'ון מקיין, מצדו, דיווח על הכנסות של 175 אלף דולר "בלבד", מחמישה ספרים שהוא השתתף בכתיבתם. הילרי קלינטון, שמסיבה ביורוקרטית כלשהי לא הגישה דו"ח יחד עם השאר, הרוויחה 10.5 מיליון דולר משני ספרים, וכך עולה בפועל ל-22 מספר הסנאטורים שעוסקים בכתיבה. עוד חבר מאושר בקליקת המחוקקים הכותבים הוא ג'יימס ווב (דמוקרט מוירג'יניה), שדיווח על הכנסות של 314,419 דולר מתמלוגים באותה שנה, מתוכם מקדמה של 250 אלף דולר על ספר חדש.

נתונים כאלה אמורים לעורר את קנאתנו מכל מיני סיבות. קודם כל, אם הח"כים היו כותבים ספרים, אולי הם גם היו מכירים יותר בערך הספרות ונלחמים בשבילה כשהיא צריכה את עזרתם. שנית, אם חמישית מחברי בית המחוקקים הבכיר של המדינה הקפיטליסטית בה"א הידיעה רואים בכתיבה ערוץ תקשורת יעיל עם האזרחים, ומקדישים לו זמן ומאמץ - סימן שאפשר לשמור על מעמדו המרכזי של התחום גם בחברה מהסוג הזה. שלישית, ואולי הכי חשוב, אם הפוליטיקאים שלנו היו יכולים להרוויח כאלה סכומים מספרים בלבד, אז די בטוח שמעטפות למיניהן היו מעניינות אותם הרבה פחות. שלא לדבר על זה, שגם סופרים אחרים היו יכולים להשתתף בחגיגה ואולי אפילו להתפרנס ממנה. בקיצור, הלוואי עלינו שנהיה "מחוסרי תרבות" כמו האמריקאים.

danext@gmail.com

הכותב האלמוני

חוק המחיר האחיד לספרים ממשיך להעסיק את הבריות הספרותיות, ומנחם פרי מוסיף ב-ynet את ההצעה שלו: לא לאסור על הנחות, כן למנוע בעלות של הוצאה על רשת חנויות, להגביר את המגוון בחנויות ועוד סעיפים כהנה וכהנה. פרי טוען שאיסור חוקי מוחלט על הנחות רק יפחית את רכישות הספרים, ואולי יש צדק בדבריו. הרעיון שלו, שהחלק שתקבל ההוצאה מרכישת ספר יחושב רק מהמחיר הקטלוגי, הוא בוודאי תמריץ טוב יותר לרשתות להימנע מהנחות (כי באופן כזה הנתח שלהן יקטן, בעוד הסכום שיועבר להוצאה יישאר קבוע).

ההצעה של פרי אמנם מתייחסת גם לחלקם הכספי של הסופרים, כלומר לתמלוגים, אבל כל מי שיקרא את רשימת הסעיפים המנוסחת היטב לא יוכל שלא להיזכר, שהסופר הוא - עדיין - החוליה החלשה במערכת הכלכלית שסביב שיווק הספרים. בעיניי, דווקא הסעיף הזה, שלפיו "התמלוגים לסופר, כפי שייקבעו בהסכם בינו לבין המו"ל, יחושבו בשנה הראשונה כאחוז מסוים מן המחיר הקטלוגי של הספר", ויהיה אסור לנכות מהם סכומים נוספים כלשהם, מזכיר שהבעיה היא קודם כל בעיה של סופרים, ורק אחר-כך של שאר הגורמים בשרשרת המזון הספרותית.

אלא מה? מרוב דיבור נרגש על מו"לים, מפיצים, רשתות וקונים - הסופר נדחק למעמד שולי, כאילו היה עורב שבא לנקר בשאריות הפיקניק אחרי שכולם טרפו את האוכל והלכו הביתה. ואם כבר עושים רפורמות בענף, צריך להזכיר שהסופר הוא זה שעבד והכין את הפיקניק הזה מלכתחילה, ובלי כישורי הסנדביצ'אות שלו, בטנם של כל השאר היתה מקרקרת מאוד. אפילו נוסח ההצעה של פרי, עם כל יתרונותיו, יוצר את הרושם שמי שכותב את הספרים הוא בכלל המו"לים. לסופרים עצמם שמור בו מקום, אבל לא מרכזי במיוחד.

עצם העובדה שהסופר, שבלעדיו לא היה מה למכור בחנות, מקבל "תמלוגים" זעירים מההוצאה במקום להיחשב כשותף עסקי בכיר בספר שלו, קוראת לתיקון דחוף. פרי רוצה להגן על ההוצאות מפני הרשתות, בכך שהחלק של ההוצאה יחושב מהמחיר הקטלוגי וכך גם התמלוגים - ואני מציע להגן עוד יותר על הסופרים ולקבוע שהתמלוגים שלהם, בניגוד לאלה של המו"ל, יחושבו תמיד מהמחיר הקטלוגי, בכל מצב, בין אם אחרי שנה אחת או עשר או שבעים. אחרי הכל, הסופר לא יכול לכתוב מאות ספרים בשנה, ולכן, הרבה אחרי שההוצאה תמשיך הלאה בהפגזת הכותרים המסיבית על החנויות ותעבור לגזור קופונים מספרים אחרים, הוא עוד יצטרך לחיות על אותה נדבה תרבותית מסכנה - אז לפחות שידאגו להצמיד אותה, ובאופן בלתי-הפיך, לסכום מתקבל על הדעת.

עלבון מלכותי

באקט בריטי להפליא, הזמין הטיימס שורה של סופרים, מבקרי ספרות ואנשי תרבות לבחור את הספרים שאותם הם מתעבים יותר מכל - והשמחה רבה. בין היתר השתתפו ג'ון קארי, המבקר של סאנדיי טיימס, שבחר באורלנדו מאת וירג'יניה וולף ("צריך להימכר עם שקית הקאה צמודה"); הסופר די-ג'יי טיילור, שבחר במאהבה של ליידי צ'טרלי מאת ד"ה לורנס ("מעולם לא היה רומן גבה-מצח שהציג באופן משכנע יותר את יתרונות הריסון העצמי"), והעיתונאי סיימון ג'נקינס, שבחר בהחטא ועונשו מאת דוסטויבסקי ("הפסקתי לספור כמה פעמים לקחתי את הספר הזה לחופשה ובסופו של דבר זרקתי אותו לבריכה").

עד כאן, הכל שגרתי למדי: כולם יכולים להיות גיבורים על סופרים מתים, שאותם אי-אפשר לפגוש אחר-כך בהתכנסויות ספרותיות או לקבל מהם שיחות טלפון נזעמות. אבל הבריטים לא הסתפקו בהטרדת רוחות רפאים מהמאה ה-19 - וחלק מהמשתתפים בפרויקט נקבו בספרים של אנשים חיים מאוד. כפרה מאת איאן מקיואן, מחברת הזהב מאת זוכת פרס נובל לספרות דוריס לסינג, המסאית הלבנה מאת קורין הופמן - כל אלה, ועוד, מככבים בכתבה במקום של אי-כבוד. הגדילה לעשות מפיקת הטלוויזיה דייזי גודווין, שבחרה, במקום בספר אחד, ב"פטרישה קורנוול - כל דבר לאחרונה".

אפשר להסתכל על הכתבה הזו כעל מפגן של רשעות אופיינית, אבל מה שחשוב באמת הוא רוח העצמאות המחשבתית שנושבת ממנה. הנה לכם חבורה של אנשים בעלי טעם ספרותי מגובש, שלא פוחדים להציב את הספר לפני הסופר ולא יראים מפני נזק אפשרי למעמדם החברתי או המקצועי - ואומרים את מה שהם באמת חושבים. חשוב לציין שהביקורת היא אמנם כואבת, אבל היא לגופו של עניין (היצירה) ולא לגופו של אדם (היוצר). ולדעתי, סופרים רציניים יעריכו את זה הרבה יותר מאשר ביקורת מתחנפת ומחושבת כמו "יצירת מופת", "מרגש עד דמעות", "נשימה עצורה", "כוכב עולה" ושאר מילים חיוביות לכאורה, שנראות בעיקר כמו אליבי לרגע שבו פוגשים את הסופר באיזו השקה של ספר. כי למה להגיד לבן-אדם את האמת, כשאפשר פשוט להכריז עליו כעל גדול הדור ולמנוע אי-נעימויות ליד הבופה?

ההצגה חייבת להיפסק

יום אחד קם מגיש תוכנית ספרים מוערכת ומשפיעה בערוץ טלוויזיה גדול, ומגלה שהתוכנית שלו מבוטלת. האמת, בישראל אפילו התרחיש המעיק הזה נשמע כמו אוטופיה, כי כדי שהוא יתקיים, צריך קודם שתהיה בכלל תוכנית כזו. אבל בצרפת, שבה יחסי ספרים וטלוויזיה לא מזכירים בדרך כלל את הרומן המפוקפק שבין כלבים וחתולים, זה דבר מדאיג באמת.

הכל התחיל כשארגון השידור הציבורי של צרפת, France Télévisions, החליטה שהתוכנית הספרותית Le bateau livre לא תחזור למסכים בגלל רייטינג נמוך. הסופר והעיתונאי פרדריק פרנה (Ferney), שמגיש את התוכנית בערוץ פראנס 5 מדי שבוע מאז 1996, מצא את עצמו בדרך המובילה אל מחוץ ללוח השידורים, והחליט לעשות מעשה: הוא שלח ב-9 ביוני מכתב לנשיא הרפובליקה, ניקולא סרקוזי, ופרסם את תוכנו בציבור בשבוע שעבר. פרנה כתב לנשיא, בין השאר:

"אם אני מעז לכתוב לך, זה מפני שההימור בהחלטה הזו חורג מהמקרה האישי שלי"; "שאיפתי היא: להביא לגילוי סופרים חדשים ולתת להם את זכות הדיבור. הקרב שלנו (כי זה מה שהוא): לא להיכנע לקלות הבידור הטהור (…) להנחיל רצון לקרוא"; "האם הטלוויזיה הציבורית היא עדיין מקומו של הקרב הזה? האם יש עדיין מקום לספרות בשידורים? או שאנחנו נידונים לאותם שידורים שמכונים 'תרבותיים', שבהם הספר איננו אלא תירוץ, אליבי?"; "התרבות, שמהווה בצרפת מקום בטוח יותר מאשר הגזע או הדת, נמצאת במשבר. השירות הציבורי חייב להגיב למשבר הזה שמאיים על הדמוקרטיה".

פרנה הוסיף בלה פיגרו: "מה שמעניין אותי הוא הספרות האמיתית, זאת שמפרידה, מבחינה, מחלקת. היום, אם רוצים להרוג מישהו, מספיק לומר: הוא אליטיסט". עכשיו מדווח לה פיגארו על תגובתם של מנהלי רשות השידור למכתב הפתוח של פרנה. "אני רוצה להרגיע את פרנה", אמרה פטריסיה בוטינאר רואל, מנהלת התוכניות המגזיניות והדוקומנטריות של פראנס 2, ערוץ נוסף שפועל תחת השידור הציבורי. "למרות עזיבתו, הספרות תקבל חשיפה גדולה מאי-פעם באמצעות ארבע תוכניות חדשות בפראנס 2, מהן אחת שתוקדש בלעדית לספרים".

ואכן, תוכנית ספרים חדשה מתוכננת להחליף את תוכניתו של פרנה - אבל זה רק תומך בחשדותיו של המגיש המודח. למה להחליף תוכנית ספרותית אחת באחרת, אם לא כדי להיפטר ממגיש "אליטיסטי" מדי? ואם אפילו בצרפת המפוארת המילה הזו כבר מתחילה להיחשב כקללה, מה יגידו אזובי המזרח התיכון?

בליץ של נייר

רבים ניסו לכבוש את בריטניה ולא הצליחו. ליוליוס קיסר וויליאם הכובש זה אמנם הלך, אבל הם במיעוט. האיים הבריטיים הם יעד שבאופן מסורתי לא הסביר פנים לכובשים - עד שבא ספר בשם "רשימות על אהבה", והצליח במקום שבו נכשלו בין היתר הספרדים, הצרפתים והגרמנים. ככה, לפחות, הבנתי מהמודעה הגדולה שפרסמה הוצאת כתר בהארץ-ספרים, ובה כתוב, לבן על גבי חום כהה, "רב המכר שכבש את בריטניה".

את הספר שעליו מדובר כתב דני שיינמן, והוא באמת נכנס בעבר לרשימת רבי המכר הבריטית. אבל העניין כאן הוא לא בעובדות, שאין להן משמעות רבה, אלא בפירוש שלהן. הפרסומות בתחום הספרות נמצאות כבר כמה שנים ב"משבר דלק": אם היצירתיות היא הנפט של פרסום הספרים, אז האגרסיביות היא האתנול - חומר הבעירה החדש והפופולרי שאמור להחליף את מקור האנרגיה הגווע שקדם לו. וכך, אין יותר ספרים שסתם "הצליחו" או "קיבלו ביקורות טובות"; כל ספר הוא מינימום אולטרה-מכר, היפר-פופולרי, יצירת מופת שהתנ"ך מחוויר לידה, וכמובן "סוחף ונקרא בנשימה אחת". אגב, הקלישאה האחרונה מעידה אולי על האמת המרה: רבי מכר מצויים מסוגלים לעניין את הקורא בערך למשך הזמן הסטנדרטי שבין שאיפה לנשיפה.

מהסיבה הזאת, הספרים מפסיקים לפנות אל הקורא ומתחילים לכבוש אותו. אבל זה כיבוש חד-צדדי - הוא קיים בפרסומת, לא בהכרח במציאות. אזרחי הממלכה המאוחדת חיים את חייהם בשלווה מבלי לדעת שרשימות של אהבה השליט עליהם משטר צבאי, אבל כל עוד הגוזמה המינכהאוזנית הזו מושכת כמה ישראלים אל החנות, היא כנראה עשתה את שלה.

ההמתנה וההשראה

בשבוע שעבר כתבתי כאן על הסנוביזם של השירה בארץ, שבין היתר בא לידי ביטוי באמצעות ההתעקשות על ניקוד מלא של השירים. אז רק כדי להראות שאפשר גם אחרת, הנה מה שעשו כמה אירים שמצטיינים באהבה לא רק לשירה, אלא גם לקוראים שלה: פרויקט "שירה בחדר ההמתנה". הרעיון פשוט - וגאוני: במקום שאנשים שמחכים בתור לרופא ייאלצו לקרוא עיתוני נשים מלפני ארבע שנים, יעמדו לרשותם מעכשיו גם עלונים עם שירים.

הפרויקט, שנמצא עכשיו בשלב הפיילוט שלו במחוז קילדר, נועד לקדם "הערכה מחודשת לשירה" ולהפוך את חדר ההמתנה למקום מעט פחות מלחיץ והרבה יותר תרבותי. לדברי היזמים, "השירה שמשתתפת בפרויקט נבחרת כך שתהיה קודם כל נגישה. הרבה אנשים מתלוננים על כך ששירה מעוררת בהם דחייה מאז בית הספר, כך ששירים אקספרימנטליים או תובעניים מדי לא יעבדו טוב בסביבה הזאת". השירים שמופיעים בעלונים הם בחלקם שירים ותיקים ומוכרים ובחלקם שירים חדשים, בעיקר של משוררים שחיים במחוז עצמו. מלבדם, יופיעו גם שירים לילדים.

חוץ מהמחשבה המרעננת והיצירתית הזו, שמבקשת להביא את רוח התרבות למקום משמים כמו חדרי המתנה, צריך להסיר את הכובע בפני אנשי הפרויקט על כך שהם מאמינים - וזאת אמונה לגמרי לא מובנת מאליה - ששירה יכולה וצריכה לגעת גם באנשים שאינם המשורר עצמו, ואפילו אינם חברים בחוג מלחכי פנכתו האינטלקטואלית. שירה בתור כיף? בתור משהו שנעים לקרוא? מי היה מאמין. אוי לאוזניים שכך שומעות.  טוב, זה אולי מתאים לשירה באירלנד הרחוקה והמשונה, אבל אפשר לסמוך על חרטומי הניקוד בישראל שלא ייכנעו לעולם למגמות בזויות כאלה. מבחינתם מקומה הלגיטימי היחיד של השירה הוא במגדל שן, ולא בתור לרופא השיניים.

danext@gmail.com

אדפטציה שיווקית

על הנייר, אחד מתפקידיה של הוצאת ספרים הוא להשקיע ביחסי ציבור, כדי להביא לידיעת הקוראים את קיומם של הספרים שהיא מוציאה. אבל אם ההוצאות באמת היו משקיעות ככה בכל ספר שמשוחרר לשוק, היה צריך להפקיע את כל ערוצי הטלוויזיה והרדיו לטובת מחזור אינסופי של פרסומות בסגנון "ספרו הסוחף ועוצר הנשימה של X, עכשיו על המדפים!" (נוסח שלא משתנה גם כשמדובר על ספר עיון מפוהק שעוסק בהגותו המאוחרת של קאנט). לכן רק ספרים מסוימים זוכים שישכרו למענם קריין משתנק, ואת השאר "מקדמים" באמצעות קומוניקט שנשלח למערכות העיתונים ונגרס עוד בטרם הספיק לצאת בשלמותו מהפקס. כל מה שמחלקת השיווק של ההוצאה מצליחה להשיג, במקרים כאלה, הוא התעלמות מוחלטת מצד הציבור - דבר שלא יופיע בחוזה, אבל בהחלט יורגש בעולם האמיתי.

התופעה הזאת לא מתרחשת רק במקומותינו הנידחים, אלא, מתברר, גם באמריקה, ארצן של המקדמות מרובות האפסים. סת גרינלנד, סופר ותסריטאי, כתב בלוס אנג'לס טיימס מאמר שבו הוא מפרט את תלאותיו של הסופר האלמוני הממוצע, שלא זוכה למגע ידה המיטיב של מחלקת השיווק בהוצאה. "הוצאות עדיין מספקות לפעמים תמיכה בקידום מכירות לסופר שהן שילמו לו מקדמה עצומה. לעומת זאת, סופרים אחרים, אלה שאין להם עסקות ענק, מונחים על גוש קרח ונדחפים לצוף לנפשם".

הרומן החדש (והשני) של גרינלנד, Shining City, יוצא לאור ביולי, ולדבריו "תקציב קידום המכירות לא יכסה את כרטיס האוטובוס למסיבת ההשקה". אבל הוא, בתור אינסיידר בתעשיית הקולנוע, מצא דרך עוקפת לשיטות השיווק הרגילות שנמנעו ממנו: להפיק סרט וידאו שיפרסם את הסרט. הוא שכר חבר שלו, שאותו הוא מכנה "סרגיי אייזנשטיין של סצינת הבר-מצוות בלוס אנג'לס", והשניים כתבו יחד תסריט וגייסו כוכבניות להוטות באמצעות אתר שמיועד למטרה הזו. את אחד התפקידים נתן גרינלנד לחבר אחר שלו, הסופר הלוס-אנג'לסי מארק הסקל סמית, ותוך זמן קצר אורגנו שאר ענייני ההפקה. הסרט נוצר תוך כמה ימים בודדים, ועכשיו אפשר לראות אותו ביו-טיוב או באתר www.sethgreenland.com.

אי-אפשר שלא להעריץ את גרינלנד על הביצוע המושלם ועל ההומור העצמי, שהוא תכונה שסופרים ממעטים להצטיין בה. אין לי מושג איך הספר שלו, אבל אם הוא דומה במשהו לסרט - שכולל משפטי מחץ כמו "ב-Shining City יש רומנטיקה, מסתורין, וכמובן, בר מצווה" ו"מרקוס ריפס הוא בחור רגיל שחי בוואלי. הוא מעולם לא ידע שעולם הניקוי היבש מסוגל להיות כל-כך מגרה" - נראה לי שהוא בהחלט שווה את זמנם של הקוראים.

הדוגמה של גרינלנד היא, כמובן, כזו שגם אחרים - כולל במדינות שבהן ספרים נמכרים בשקל - יכולים ללמוד ממנה. הוא עצמו שואל אמנם: "האם זה יעזור למכירות? מי יודע?", אבל כל דבר שמשחרר את הסופרים מהלך המחשבה שלפיו ההוצאה היא הבעלים והם רק כלבלבים חסרי השפעה, צריך להיחשב למבורך. חוץ מזה, נראה לי שכל סופר ישמח שאנשים יגידו על הספר שלו: "אה, תודה, אבל כבר ראיתי את הסרט".

שרשרת אמזון

אם כבר מדברים על שיווק ספרים, שום שיטה לא משיגה הצלחה כמו שיתוף פעולה עם רשת חנויות. גם בישראל, כולם יודעים לאן ספר יכול להגיע אם רק מציגים אותו במקום הנכון בחנויות של סטימצקי. עד עכשיו אפשר היה לחשוב שהשיטה הזו עובדת בזכות המגע הישיר עם הקוראים - שנכנסים לחנות בלי מטרה מסוימת, נתקלים בספר שמוצג בהבלטה וקונים אותו רק מכוח המפגש המקרי. אלא שאמזון, בשיתוף פעולה חדש עם הוצאת הרפר-קולינס, מוכיחה שגם אם אין חנות פיזית - לרשת שיווק יש כוח להפוך לבדה ספר לרב מכר, ואולי הכוח הזה אפילו מתגבר ככה.

שתי החברות הודיעו בשבוע שעבר על תוכנית בשם "סופרים באור הזרקורים", שבמסגרתה יוצר בכל שבוע סופר אחר של הרפר-קולינס בדף הספרים הראשי של אמזון. התוצאות, עד עכשיו, מעמידות בספק רב את ההנחה שקוראים יקנו בהמוניהם רק ספרים שאפשר לדפדף בהם באופן פיזי. אמזון הציגה במסגרת התוכנית את The Story of Edgar Sawtelle, שאותו כתב סופר לא מוכר מוויסקונסין, דייוויד ורובלבסקי - והספר, שאורכו 566 עמודים, הגיע למהדורה שביעית - כ-90 אלף עותקים - תוך שבוע מצאתו לאור. ההצלחה הזו הביאה גם להזמנות אדירות מצד רשתות ספרים רגילות, והסופר כבר הוזמן ל"סיבוב הופעות" ב-16 ערים בארה"ב. כל זה, מבלי שקורא אחד יוכל לקחת את הספר לידיו ולדפדף בו בחנות.

לא נראה לי שנדרשת הוכחה נוספת ליכולת של אמזון ליצור כללי התנהגות חדשים לגמרי בשוק הספרים, ולחנך את הקהל לדפוסי צריכה שנראו עד לא מזמן בלתי-אפשריים. אם הקהל מסוגל לקנות ספר ארוך מאוד של סופר בלתי-ידוע, באתר אינטרנט שאין בו קשר בלתי-אמצעי עם הספר - הוא כבר מוכן, מן הסתם, ליום שבו הספר כולו יתקיים רק בסביבה בלתי-מוחשית. הצלחה כזאת צריכה לעודד מאוד את אמזון, ולהדאיג לא מעט את הרשתות הפיזיות.

danext@gmail.com

נפוצים לכל עבר

נפח ומשקל: אלה שני המאפיינים שמגדירים יותר מכל את שוק הספרים העכשווי. אפשר לומר שכל מערכת הסינון והסלקציה שמקיימות ההוצאות, מערכת שמוצגת כבעלת מניעים אמנותיים טהורים, למעשה לא קיימת אלא כמענה למגבלת המקום המוקצה לספרים בחנויות ובמחסנים. חוליה חשובה לא פחות, שחייבת גם היא את קיומה לפיזיקה הפשוטה של הספר כחפץ, היא ההפצה. קל לשכוח מקיומן של חברות ההפצה, כי הן פועלות מאחורי הקלעים; אבל בספרד התפאורה כבר נפלה. גם הכוח הנסתר, שמביא את הספר מבית הדפוס אל החנות, כבר מגלה אי-נוחות גלויה מפני העתיד.

העיתון אל-פאיס מפרסם כתבה שבה נחשף, תחת הכותרת "זמנים רעים לחנויות הספרים ולמפיצים", שסקטור ההפצה כבר מרגיש על בשרו את אותות המשבר המתקרב. בספרד קיימות 150 חברות שמובילות בעיקר ספרים, והמפיצים דואגים מפני האפשרות שהריבוי הזה יקשה עליהם לשרוד כבר בעתיד הקרוב. הכנסותיהן של יותר מחצי מהחברות מסתכמות בפחות מ-3 מיליון אירו, וממוצע הספרים למשלוח הוא רק 29. ראשי הסקטור דנו בדאגה במצב ביומו הראשון של קונגרס המו"לים הספרדיים ה-6, שנערך בסביליה.

פרנסיסקו מרטינס, סגן נשיא פדרציית הארגונים הלאומיים של מפיצי הוצאות הספרים, אומר על כך: "או שאנחנו נתארגן מחדש בעצמנו, או שמישהו מבחוץ יעשה את זה בשבילנו". חוסה מנואל אנטה, המזכיר הטכני של הפדרציה, טוען שמספר החברות האידיאלי הוא בערך שתיים לכל קהילה אוטונומית בספרד (יש 17 אזורים כאלה בסך הכל), ובין שלוש לחמש חברות הפצה ארציות. הקיצוץ הדרסטי הזה במספר החברות מתחייב, לדעת ראשי הסקטור, מכללי המשחק החדשים שעשויים להיווצר עם התבססות הספרים האלקטרוניים - מה שיכול, כמעט בן-לילה, לשנות לגמרי את מושג ההפצה כפי שהוא מוכר היום.

המומחים שהתראיינו לכתבה מתחבטים בשאלה מה עלול לקרות כשקינדל ומכשירי קריאה אחרים יאפשרו משלוח ספרים בלי עזרת משאיות וסבלים, אבל מרטין רוקה, נציג חברת הפרסומים הרפואיים Prous Science, חושף את הנתון הבא: 80% מהכנסות החברה-האם של ההוצאה, Thomson Reuters, מגיעים כבר עכשיו מספרים דיגיטליים. עם מספרים כאלה, אין פלא שסקטור ההפצה מרגיש צורך לחשוב מחדש, ומהר.

שירת הנוקדנות

מה הבעיה של השירה בארץ? למאיר ויזלטיר, שהתראיין אתמול בהארץ, יש תשובה פשוטה ונכונה: "משורר צריך קודם כל לכתוב שירים, רק אחר-כך לכתוב מניפסט". ודעתו על השירה בכלל, גם היא נכונה בעיניי מאוד: "מעמדה צריך להיות נמוך, כך המשוררים קרובים יותר אל האמת. אם תיתני למשוררים מעמד - הם יהיו כמו כל החארות. ככה לפחות הם יכולים לכתוב מזווית יותר נכונה. אבל אל תדאגי, מעמד השירה לא ישתפר בקרוב".

הראיון הזה ענה לי, במידה מסוימת, על השאלה שאני שואל את עצמי הרבה זמן: איך שזה שאני כל-כך אוהב לקרוא, ובכל זאת לא ממש אוהב שירה. אבל עדיין, הבעיה לא מסתכמת בנטייה העכשווית של הרבה משוררים להפריח מילים באוויר במקום לסדר אותן בשורות. יש משהו אחר, שעליו מעידה העובדה שההסתייגות משירה מורגשת אצלי בעיקר בשירים עבריים, בעוד שלשירים באנגלית, למשל, אני מסוגל להתחבר טוב בהרבה. נכון שאפשר לומר ששירה היא, מעצם השימוש התובעני שלה בשפה הכתובה, הרבה פחות פופולרית מפרוזה; אבל במקרה המסוים שלי, ההסבר שמצאתי לזה, נוסף על האבחנה המדויקת של ויזלטיר, ניתן לסיכום במילה אחת: הניקוד. כן, הניקוד, שלכאורה אי-אפשר בלעדיו בשירה העברית.

זה לא סוד גדול, שמעטים מאוד מדוברי העברית יודעים לנקד כמו שצריך; זה גם לא סוד שמחנכים אותנו להרגיש אשמים בקשר לזה. אבל האמת, שאותה טהרני השפה עושים הכל כדי לטשטש, היא שרובנו לא מסוגלים לנקד מהסיבה הפשוטה שהניקוד לא משקף יותר את השפה המדוברת. הוא מייצג את הגיית השפה בימי המקרא, כפי שקיבעו אותה חכמים טבריינים בימי הביניים - שפה שנשמעת ומתנהגת לגמרי אחרת מהעברית של היום. ההתעקשות על השימוש העכשווי במערכת הניקוד הזו, כמו גם המחשבה שיכולת ניקוד מעידה על הבנה מעמיקה של העברית (ולא על יכולת שינון של מערכת כללים שהיום היא שרירותית לחלוטין מבחינת דוברי השפה), הן ביטוי לפטרונות מצד קבוצת אנשים קטנה וסדיסטית, שכופה מטעמים שמרניים שימוש בכלי שלא מתאים בעליל למטרתו.

הניקוד הקיים הוא, במילים אחרות, מיטת סדום לשפה העברית של היום. מאחר שחוגי השירה, מלבד כמה איי מרד קטנים, מתעקשים להשתמש בניקוד מלא ו"נכון" ונחרדים מהאפשרות לצמצם אותו רק להקלת הקריאה במקומות שהיא נדרשת בהם - אני לא יכול לקרוא שיר בעברית מבלי לשמוע את צחוקם המתגלגל של החרטומים העליזים האלה, שכמו רבים מקודמיהם במהלך ההיסטוריה, שואבים את כל כוחם מצורת כתב מאובנת שרק הם שולטים בה. נכון, הניקוד הוא מטרד יותר לכותבים ופחות לקוראים, אבל הוא משרה על כל טקסט אווירה חמוצה של ניתוק מכוון, שגורמת לי, לפחות, להתרחק ממנו במהירות האפשרית.

לפעמים יוצא לי לקרוא (בהנאה!) שיר באנגלית או בספרדית, ובכל פעם אני מקנא בקוראים הילידיים של השפות האלה, שבהן המשוררים צריכים להוכיח את כוחם במילים, בדימויים, בעבודת השיר עצמו, ולא ביכולת לדעת את מקומו הנכון של חטף-סגול, או בהימור מושכל על שאלת מיליון הדולר "האם צריך להיות כאן קמץ או פתח". מי שרוצה לדעת למה השירה לא זוכה בישראל לפופולריות, שישאל את עצמו קודם כל איזו פופולריות היתה לשירה בבריטניה או בארה"ב, למשל, אם ההוצאות וכתבי העת לשירה היו מפרסמים אך ורק שירים שמקפידים על הכתיב הנהוג בתקופת צ'וסר - וגם טוענים בשיא הרצינות, שרק מי שכותב ככה את השפה העכשווית רשאי להיקרא משורר.

danext@gmail.com