בכי תמלוגים
הכותב האלמוני
חוק המחיר האחיד לספרים ממשיך להעסיק את הבריות הספרותיות, ומנחם פרי מוסיף ב-ynet את ההצעה שלו: לא לאסור על הנחות, כן למנוע בעלות של הוצאה על רשת חנויות, להגביר את המגוון בחנויות ועוד סעיפים כהנה וכהנה. פרי טוען שאיסור חוקי מוחלט על הנחות רק יפחית את רכישות הספרים, ואולי יש צדק בדבריו. הרעיון שלו, שהחלק שתקבל ההוצאה מרכישת ספר יחושב רק מהמחיר הקטלוגי, הוא בוודאי תמריץ טוב יותר לרשתות להימנע מהנחות (כי באופן כזה הנתח שלהן יקטן, בעוד הסכום שיועבר להוצאה יישאר קבוע).
ההצעה של פרי אמנם מתייחסת גם לחלקם הכספי של הסופרים, כלומר לתמלוגים, אבל כל מי שיקרא את רשימת הסעיפים המנוסחת היטב לא יוכל שלא להיזכר, שהסופר הוא - עדיין - החוליה החלשה במערכת הכלכלית שסביב שיווק הספרים. בעיניי, דווקא הסעיף הזה, שלפיו "התמלוגים לסופר, כפי שייקבעו בהסכם בינו לבין המו"ל, יחושבו בשנה הראשונה כאחוז מסוים מן המחיר הקטלוגי של הספר", ויהיה אסור לנכות מהם סכומים נוספים כלשהם, מזכיר שהבעיה היא קודם כל בעיה של סופרים, ורק אחר-כך של שאר הגורמים בשרשרת המזון הספרותית.
אלא מה? מרוב דיבור נרגש על מו"לים, מפיצים, רשתות וקונים - הסופר נדחק למעמד שולי, כאילו היה עורב שבא לנקר בשאריות הפיקניק אחרי שכולם טרפו את האוכל והלכו הביתה. ואם כבר עושים רפורמות בענף, צריך להזכיר שהסופר הוא זה שעבד והכין את הפיקניק הזה מלכתחילה, ובלי כישורי הסנדביצ'אות שלו, בטנם של כל השאר היתה מקרקרת מאוד. אפילו נוסח ההצעה של פרי, עם כל יתרונותיו, יוצר את הרושם שמי שכותב את הספרים הוא בכלל המו"לים. לסופרים עצמם שמור בו מקום, אבל לא מרכזי במיוחד.
עצם העובדה שהסופר, שבלעדיו לא היה מה למכור בחנות, מקבל "תמלוגים" זעירים מההוצאה במקום להיחשב כשותף עסקי בכיר בספר שלו, קוראת לתיקון דחוף. פרי רוצה להגן על ההוצאות מפני הרשתות, בכך שהחלק של ההוצאה יחושב מהמחיר הקטלוגי וכך גם התמלוגים - ואני מציע להגן עוד יותר על הסופרים ולקבוע שהתמלוגים שלהם, בניגוד לאלה של המו"ל, יחושבו תמיד מהמחיר הקטלוגי, בכל מצב, בין אם אחרי שנה אחת או עשר או שבעים. אחרי הכל, הסופר לא יכול לכתוב מאות ספרים בשנה, ולכן, הרבה אחרי שההוצאה תמשיך הלאה בהפגזת הכותרים המסיבית על החנויות ותעבור לגזור קופונים מספרים אחרים, הוא עוד יצטרך לחיות על אותה נדבה תרבותית מסכנה - אז לפחות שידאגו להצמיד אותה, ובאופן בלתי-הפיך, לסכום מתקבל על הדעת.
עלבון מלכותי
באקט בריטי להפליא, הזמין הטיימס שורה של סופרים, מבקרי ספרות ואנשי תרבות לבחור את הספרים שאותם הם מתעבים יותר מכל - והשמחה רבה. בין היתר השתתפו ג'ון קארי, המבקר של סאנדיי טיימס, שבחר באורלנדו מאת וירג'יניה וולף ("צריך להימכר עם שקית הקאה צמודה"); הסופר די-ג'יי טיילור, שבחר במאהבה של ליידי צ'טרלי מאת ד"ה לורנס ("מעולם לא היה רומן גבה-מצח שהציג באופן משכנע יותר את יתרונות הריסון העצמי"), והעיתונאי סיימון ג'נקינס, שבחר בהחטא ועונשו מאת דוסטויבסקי ("הפסקתי לספור כמה פעמים לקחתי את הספר הזה לחופשה ובסופו של דבר זרקתי אותו לבריכה").
עד כאן, הכל שגרתי למדי: כולם יכולים להיות גיבורים על סופרים מתים, שאותם אי-אפשר לפגוש אחר-כך בהתכנסויות ספרותיות או לקבל מהם שיחות טלפון נזעמות. אבל הבריטים לא הסתפקו בהטרדת רוחות רפאים מהמאה ה-19 - וחלק מהמשתתפים בפרויקט נקבו בספרים של אנשים חיים מאוד. כפרה מאת איאן מקיואן, מחברת הזהב מאת זוכת פרס נובל לספרות דוריס לסינג, המסאית הלבנה מאת קורין הופמן - כל אלה, ועוד, מככבים בכתבה במקום של אי-כבוד. הגדילה לעשות מפיקת הטלוויזיה דייזי גודווין, שבחרה, במקום בספר אחד, ב"פטרישה קורנוול - כל דבר לאחרונה".
אפשר להסתכל על הכתבה הזו כעל מפגן של רשעות אופיינית, אבל מה שחשוב באמת הוא רוח העצמאות המחשבתית שנושבת ממנה. הנה לכם חבורה של אנשים בעלי טעם ספרותי מגובש, שלא פוחדים להציב את הספר לפני הסופר ולא יראים מפני נזק אפשרי למעמדם החברתי או המקצועי - ואומרים את מה שהם באמת חושבים. חשוב לציין שהביקורת היא אמנם כואבת, אבל היא לגופו של עניין (היצירה) ולא לגופו של אדם (היוצר). ולדעתי, סופרים רציניים יעריכו את זה הרבה יותר מאשר ביקורת מתחנפת ומחושבת כמו "יצירת מופת", "מרגש עד דמעות", "נשימה עצורה", "כוכב עולה" ושאר מילים חיוביות לכאורה, שנראות בעיקר כמו אליבי לרגע שבו פוגשים את הסופר באיזו השקה של ספר. כי למה להגיד לבן-אדם את האמת, כשאפשר פשוט להכריז עליו כעל גדול הדור ולמנוע אי-נעימויות ליד הבופה?
תגים: ynet, אתרים, בריטניה, הוצאות, טיימס, מבקרים, מחיר אחיד, רשתות
27 ביוני, 2008 בשעה 16:22
איזו שמחה. הופתעתי קשות. גם נראה מעולה, גם כתוב להפליא, גם צחקתי שלוש פעמים בחמש דקות והקראתי לנוכחים, בניגוד לרצונם. שמחה גדולה, תודה רבה. איפה עושים מנוי?
27 ביוני, 2008 בשעה 16:28
תודה לך!
אני שמח מאוד שנהנית.
בעניין המנוי, אם כוונתך לקבלת עדכונים, אז יש בצד שמאל (וגם בתחתית העמוד) משהו שנקרא "פיד RSS לפוסטים", ואפשר להשתמש בו כדי לראות את הפוסטים דרך תוכנות קריאה כמו Google Reader (גילוי נאות: אין לי מושג איך הן עובדות).
ואם התכוונת למנוי במובן המטפורי, אז ראי את עצמך כמנויה של כבוד!
27 ביוני, 2008 בשעה 17:07
רעיון מבריק הרעיון של הטיימס. ומורידה את הכובע בפני התשובות שעם רובן אני כמובן ממש לא מסכימה (החטא ועונשו מהאהובים עלי ביותר).
כמה מרענן וכמה שונה מהקליקות של לקק לי ואפרגן לך שבארצנו הקטנטונת.
27 ביוני, 2008 בשעה 22:06
ואל נא נשכח שפרי, הוא, הוא עצמו… אשר פוסל בהצעתו מתן בונוסים על ספרים למוכרניות, קידם את ספרה האחרון של אבירמה גולן בדיוק בשיטה הזו ברשתות השונות…
28 ביוני, 2008 בשעה 0:45
אחרי שהבנתי שהסיכוי להרוויח מכתיבת ספר לא יהיה שקול לעולם לעסקת בזק עם לקוח שמנמן, העדפתי לחשוב על זה ככה: הסופר יושב וכותב מה שבא לו, ואם הוא רציני הוא לא מתחשב בטעם הקהל ובציפיות שלו באמת. ז"א - אין לו מוטיבציות כלכליות בשעת מעשה הכתיבה. אחר כך באה ההוצאה ומניעה את הגלגלים, ממנה לו עורך, עושה הגהות והתקנות ודואגת לדפוס ולהפצה ולשיווק בסדר גודל כזה או אחר, ומשלמת על כל זה מכספה. אולי הוא פשוט צריך להגיד תודה רבה וזהו. מי אמר שצריך להשתכר מכתיבה? לא בטוחה שזה מובן מאליו.
28 ביוני, 2008 בשעה 10:34
לאסתי: אכן, מרענן - ונועז לעומת שלולית הבינוניות הנהוגה אצלנו בדברים כאלה. הלוואי עלינו.
לההוא מהפינה: אתה יודע את זה בוודאות? אני אישית לא שמעתי על קידום מכירות ספציפי כזה לספר שלה, אבל הוא באמת קיבל תשומת לב חריגה בכל מיני מקומות. נקודת השפל, מבחינתי, היתה ראיון קידום המכירות המלקק שנעשה עם גולן ב"הארץ", שהוא, יש להזכיר, העיתון שבו היא מכהנת בהנהלת המערכת. אם היה איזשהו סיכוי שהייתי קונה את הספר הזה, הוא נגוז ברגע שראיתי את הראיון הזה.
למיוט: בגדול אני מסכים איתך, וגם אני לא לגמרי משוכנע שכתיבה צריכה להיות פרנסה (בעיקר כי כשהיא נעשית כזו, היא כובלת את הכותב לטעם של אחרים). אלא מה? ברגע שאנשים אחרים מתחילים להרוויח על הספר, זה אלמנטרי למדי שגם - ובעיקר - הכותב יקבל חלק. ולא חלק זעיר ועלוב, אלא כזה שייצג את תפקידו המרכזי. זה הכל. גם לי יש נטייה להרגיש שצריך להגיד תודה להוצאה, כמו שאמרת, אבל בסך הכל, מי שאמור להגיד תודה הוא דווקא ההוצאה לסופר ולא להפך. בלעדיו לא היה לה מה לפרסם…
28 ביוני, 2008 בשעה 11:49
יודע זאת בוודאות יתרה. השיווק לספר הזה היה בן היותר ארגרסיבים בשוק הספרים בתקופה האחרונה. אני לא מפנה את האצבע שלי אל גולן עצמה, כמובן שהראיון ההוא ב"הארץ" העלה בי גיחוך. אלא, אל פרי אשר מדבר בפה מלא קלס על עוולות התעשייה הספרותית בארץ ובנוסף הוא שותף מלא אל אותן עוולות ממש… אני חושב שכל עוד יש מע"מ על ספרים בארץ, כל תחרות וכל מבצעים בין הרשתות הגדולות בארץ היא חשובה ומשרתת בעיקר אותנו כלקוחות, כמו כן, זה מגוחך שבמקרים מסוימים זבנית בחנויות הספרים מקבלת על כל עותק שהוא מוכרת ללקוח, כמעט את אותו הסכום שיקבל עליו סופר 'מן השורה השניה'.
28 ביוני, 2008 בשעה 12:08
יפה אמרת. בכלל, כמו שכתבתי בפוסט עצמו, נראה לי שכולם שוכחים (באופן נוח למדי בשבילם) מי כאן כותב את הספרים מלכתחילה. המאבק בעד חוק המחיר האחיד נשמע טוב על פניו, אבל המוטיבציה שמאחוריו היא תגובת נגד של ההוצאות, שרוצות להחזיר לידיהן את הכוח שאיבדו לטובת הרשתות.
אף אחד לא מקדיש תשומת לב רבה מדי לסופרים, שמעמדם תמיד בתחתית מבחינה כלכלית. יפה שפרי מציע לקבע גם את שיעור התמלוגים לשנה, אבל נראה לי שזה לא מספיק בעליל.
28 ביוני, 2008 בשעה 22:02
רק רציתי לומר שאני קורא כבר כשבועיים-שלושה ונהנה מכל רגע, במיוחד מהפוסט הזה והפרשנות שהבאת לכל אחד מהאייטמים.
אגב, בתצוגת פוסט יחיד בבלוג אין שום אפשרות לחזור לעמוד הראשי (כותרת הבלוג לא לחיצה!). כדאי לתקן את זה.
28 ביוני, 2008 בשעה 22:24
בנוסף, הופתעתי לגלות שאותו אחד כתב את הבלוג הזה וגם את הקטע בשבעה לילות, שנראה (כמו כמעט כל דבר בשבעה לילות) דווקאי ודוקרני להכעיס. דווקא קטע עם מסר כמו כאן (קרי, "בואו נגן על הסופר" ולא "אתם חרא של צרכנים") היה לטעמי חשוב ומשפיע הרבה יותר בעיתון מרכזי כזה.
אני מתאר לעצמי שההבדל הניכר בין שני הקטעים שלך, שעוסקים באותו הנושא, נובע מהנחיות עריכה במוסף הגרוע למדי של ידיעות (לטעמי).
29 ביוני, 2008 בשעה 14:21
לגיאחה: תודה, אני שמח שאתה נהנה מהבלוג. לגבי תצוגת הפוסט, זה עניין של תוכנת הבלוגים (וורדפרס) - אני אנסה לנבור בה ולמצוא את המקום שמשנה את זה. האמת היא שמאחר שהפוסטים מוצגים בשלמותם בעמוד הראשי, זה לא כל-כך קריטי - אבל גם אני לפעמים מעדיף שתהיה דרך לחזור אחורה.
בקשר למאמר ב"7 לילות" - אני מודע לכך שהוא קצת דווקאי, ונכון גם שהמסר בפוסט יותר חזק מאשר זה של המאמר. העניין הוא ששם יש עליי מגבלת מקום קשה, וגם הטון הכללי של המוסף מכוון, מבחינת העורכים לפחות, ל"קורא גנרי" ולא לאנשים שיש להם עניין ספציפי בספרות למשל. לכן זה באמת מכוון, במידה רבה, את אופי המסר. אגב, אני דווקא לא חשבתי שהמסר הוא "חרא של צרכנים", אלא להפך - ההתייחסות היא לצרכן כאל אדם חושב, לא כאל מכונת מזומנים עיוורת וחירשת. לדעתי, בפורום שבו הדברים נכתבו, הם היו בגדר הניצול הטוב ביותר האפשרי של שטח הנייר למטרה טובה
29 ביוני, 2008 בשעה 15:27
אכן, נקרעתי בין הנאה מן השנינויות המושחזות והמרושעות לבין כעס והתמרמרות על הקורבנות - מחברת הזהב?! איך אפשר? שלא לדבר שהמחברת חיה וקיימת ואפילו זכתה בפרס נובל לאחרונה…
29 ביוני, 2008 בשעה 15:34
תענוג.
אין משהו יותר חביב עלי מרשימת הספרים השנואים של..
מרשימה כזאת למדתי לראשונה כי איני האדם היחיד בעולם שלא סובל את פרוסט,והיתה לי רווחה גדולה
29 ביוני, 2008 בשעה 16:30
לנקרנית: מי שהתלוננה במצח נחושה על כך שהיא "לא מסוגלת לכתוב כלום מאז פרס נובל", מגיע לה! אין דבר שמעצבן יותר ממצליחנים מייבבים!
לאלמוג מוח: נכון, הכיף הגדול הוא לגלות שפרוסט בלתי-נסבל גם על אחרים. זה משקם את הערך העצמי בצורה יוצאת מהכלל (אני הרמתי דגל לבן כבר בכרך הראשון של "בעקבות הזמן האבוד").
29 ביוני, 2008 בשעה 16:43
בחייך, מדובר באישה בת 83. רחמנות!
29 ביוני, 2008 בשעה 16:48
כשמקבלים פרסים הכל בסדר, אבל כשמגיעה הביקורת פתאום יש תירוצים, אה?!
15 ביולי, 2008 בשעה 8:30
מסכים עם ההצעה הפשוטה והנכונה לתת לסופרים תמלוגים מהמחיר הקטלוגי.
זה עובד בחו"ל, אין סיבה שזה לא יעבוד כאן.
עצוב שפרי אף פעם לא מזכיר את הסופרים במאמרים המתלהמים שלו, למרות שהעיקרון שלו נכון - תעשו מבצעים אם אתם רוצים, אבל על חשבונכם.
ברמת הבלוג - נחמד יהיה לראות ארכיון מסודר בעמוד הראשי כדי להגיע לפוסטים קודמים, ולא רק בדפדוף שמוציא אותך קצת מאוריינטציה… בהצלחה בכל מקרה.