מפלגת הניקוד
נפוצים לכל עבר
נפח ומשקל: אלה שני המאפיינים שמגדירים יותר מכל את שוק הספרים העכשווי. אפשר לומר שכל מערכת הסינון והסלקציה שמקיימות ההוצאות, מערכת שמוצגת כבעלת מניעים אמנותיים טהורים, למעשה לא קיימת אלא כמענה למגבלת המקום המוקצה לספרים בחנויות ובמחסנים. חוליה חשובה לא פחות, שחייבת גם היא את קיומה לפיזיקה הפשוטה של הספר כחפץ, היא ההפצה. קל לשכוח מקיומן של חברות ההפצה, כי הן פועלות מאחורי הקלעים; אבל בספרד התפאורה כבר נפלה. גם הכוח הנסתר, שמביא את הספר מבית הדפוס אל החנות, כבר מגלה אי-נוחות גלויה מפני העתיד.
העיתון אל-פאיס מפרסם כתבה שבה נחשף, תחת הכותרת "זמנים רעים לחנויות הספרים ולמפיצים", שסקטור ההפצה כבר מרגיש על בשרו את אותות המשבר המתקרב. בספרד קיימות 150 חברות שמובילות בעיקר ספרים, והמפיצים דואגים מפני האפשרות שהריבוי הזה יקשה עליהם לשרוד כבר בעתיד הקרוב. הכנסותיהן של יותר מחצי מהחברות מסתכמות בפחות מ-3 מיליון אירו, וממוצע הספרים למשלוח הוא רק 29. ראשי הסקטור דנו בדאגה במצב ביומו הראשון של קונגרס המו"לים הספרדיים ה-6, שנערך בסביליה.
פרנסיסקו מרטינס, סגן נשיא פדרציית הארגונים הלאומיים של מפיצי הוצאות הספרים, אומר על כך: "או שאנחנו נתארגן מחדש בעצמנו, או שמישהו מבחוץ יעשה את זה בשבילנו". חוסה מנואל אנטה, המזכיר הטכני של הפדרציה, טוען שמספר החברות האידיאלי הוא בערך שתיים לכל קהילה אוטונומית בספרד (יש 17 אזורים כאלה בסך הכל), ובין שלוש לחמש חברות הפצה ארציות. הקיצוץ הדרסטי הזה במספר החברות מתחייב, לדעת ראשי הסקטור, מכללי המשחק החדשים שעשויים להיווצר עם התבססות הספרים האלקטרוניים - מה שיכול, כמעט בן-לילה, לשנות לגמרי את מושג ההפצה כפי שהוא מוכר היום.
המומחים שהתראיינו לכתבה מתחבטים בשאלה מה עלול לקרות כשקינדל ומכשירי קריאה אחרים יאפשרו משלוח ספרים בלי עזרת משאיות וסבלים, אבל מרטין רוקה, נציג חברת הפרסומים הרפואיים Prous Science, חושף את הנתון הבא: 80% מהכנסות החברה-האם של ההוצאה, Thomson Reuters, מגיעים כבר עכשיו מספרים דיגיטליים. עם מספרים כאלה, אין פלא שסקטור ההפצה מרגיש צורך לחשוב מחדש, ומהר.
שירת הנוקדנות
מה הבעיה של השירה בארץ? למאיר ויזלטיר, שהתראיין אתמול בהארץ, יש תשובה פשוטה ונכונה: "משורר צריך קודם כל לכתוב שירים, רק אחר-כך לכתוב מניפסט". ודעתו על השירה בכלל, גם היא נכונה בעיניי מאוד: "מעמדה צריך להיות נמוך, כך המשוררים קרובים יותר אל האמת. אם תיתני למשוררים מעמד - הם יהיו כמו כל החארות. ככה לפחות הם יכולים לכתוב מזווית יותר נכונה. אבל אל תדאגי, מעמד השירה לא ישתפר בקרוב".
הראיון הזה ענה לי, במידה מסוימת, על השאלה שאני שואל את עצמי הרבה זמן: איך שזה שאני כל-כך אוהב לקרוא, ובכל זאת לא ממש אוהב שירה. אבל עדיין, הבעיה לא מסתכמת בנטייה העכשווית של הרבה משוררים להפריח מילים באוויר במקום לסדר אותן בשורות. יש משהו אחר, שעליו מעידה העובדה שההסתייגות משירה מורגשת אצלי בעיקר בשירים עבריים, בעוד שלשירים באנגלית, למשל, אני מסוגל להתחבר טוב בהרבה. נכון שאפשר לומר ששירה היא, מעצם השימוש התובעני שלה בשפה הכתובה, הרבה פחות פופולרית מפרוזה; אבל במקרה המסוים שלי, ההסבר שמצאתי לזה, נוסף על האבחנה המדויקת של ויזלטיר, ניתן לסיכום במילה אחת: הניקוד. כן, הניקוד, שלכאורה אי-אפשר בלעדיו בשירה העברית.
זה לא סוד גדול, שמעטים מאוד מדוברי העברית יודעים לנקד כמו שצריך; זה גם לא סוד שמחנכים אותנו להרגיש אשמים בקשר לזה. אבל האמת, שאותה טהרני השפה עושים הכל כדי לטשטש, היא שרובנו לא מסוגלים לנקד מהסיבה הפשוטה שהניקוד לא משקף יותר את השפה המדוברת. הוא מייצג את הגיית השפה בימי המקרא, כפי שקיבעו אותה חכמים טבריינים בימי הביניים - שפה שנשמעת ומתנהגת לגמרי אחרת מהעברית של היום. ההתעקשות על השימוש העכשווי במערכת הניקוד הזו, כמו גם המחשבה שיכולת ניקוד מעידה על הבנה מעמיקה של העברית (ולא על יכולת שינון של מערכת כללים שהיום היא שרירותית לחלוטין מבחינת דוברי השפה), הן ביטוי לפטרונות מצד קבוצת אנשים קטנה וסדיסטית, שכופה מטעמים שמרניים שימוש בכלי שלא מתאים בעליל למטרתו.
הניקוד הקיים הוא, במילים אחרות, מיטת סדום לשפה העברית של היום. מאחר שחוגי השירה, מלבד כמה איי מרד קטנים, מתעקשים להשתמש בניקוד מלא ו"נכון" ונחרדים מהאפשרות לצמצם אותו רק להקלת הקריאה במקומות שהיא נדרשת בהם - אני לא יכול לקרוא שיר בעברית מבלי לשמוע את צחוקם המתגלגל של החרטומים העליזים האלה, שכמו רבים מקודמיהם במהלך ההיסטוריה, שואבים את כל כוחם מצורת כתב מאובנת שרק הם שולטים בה. נכון, הניקוד הוא מטרד יותר לכותבים ופחות לקוראים, אבל הוא משרה על כל טקסט אווירה חמוצה של ניתוק מכוון, שגורמת לי, לפחות, להתרחק ממנו במהירות האפשרית.
לפעמים יוצא לי לקרוא (בהנאה!) שיר באנגלית או בספרדית, ובכל פעם אני מקנא בקוראים הילידיים של השפות האלה, שבהן המשוררים צריכים להוכיח את כוחם במילים, בדימויים, בעבודת השיר עצמו, ולא ביכולת לדעת את מקומו הנכון של חטף-סגול, או בהימור מושכל על שאלת מיליון הדולר "האם צריך להיות כאן קמץ או פתח". מי שרוצה לדעת למה השירה לא זוכה בישראל לפופולריות, שישאל את עצמו קודם כל איזו פופולריות היתה לשירה בבריטניה או בארה"ב, למשל, אם ההוצאות וכתבי העת לשירה היו מפרסמים אך ורק שירים שמקפידים על הכתיב הנהוג בתקופת צ'וסר - וגם טוענים בשיא הרצינות, שרק מי שכותב ככה את השפה העכשווית רשאי להיקרא משורר.
danext@gmail.com
21 ביוני, 2008 בשעה 16:49
תודה על הרשומה.
באשר לניקוד, ההיסטוריה עוד יותר גרועה, שכן בטבריה נוסד הניקוד כולל תורת הדקדוק בתבנית דיקדוק השפה הערבית - האימפריה דאז.
כיום מנקדים כמו באנגלית.
באשר למפיצים, בארץ הבעיה הפוכה. יש רק שלושה ורק עמם הרשתות הגדולות מוכנות לעבוד, אם את הוצאה עצמאית. פה ושם יש כמה הוצאות גדולות שמפיצות בכוחות עצמן.
לכן אצלנו לא ממספרם הרב המפיצים מודאגים אלא ממיעוט המכירות של רוב הספרים - למעט רבי המכר. כן, רברבני המכר מצילים את התעשייה.
תודה על הבלוג. סוף סוף איני לגמרי לבד במהפכה.
הרשימה האחרונה שלי בנושא עלתה עם ההודעה על הספר החדש: הופכת עולמות/הבלוג:
http://www.notes.co.il/corinna/43416.asp
21 ביוני, 2008 בשעה 16:59
[...] כאן « ככה זה כשהתודעה מתערבבת לה עם התופעות [...]
21 ביוני, 2008 בשעה 17:53
היי דן
נפלא המאמר של ויזלטיר והוא צודק. המשורר הוא אנרכיסט. הוא לא חיי במדינת שירה ואינו מדבר שירית . לא רק שקשה להתפרנס משירה, בעייני זה אסור, או לא מוסרי.ויש הבדל בין כתיבת שירה לפרוזה מהבחינה הזאת בכל אופן בתחושת הבטן שלי. קשה לי להסביר כרגע למה.אני אחשוב על זה.
אי אפשר שהשירה תהיה חלק מ"סצנה" מילה איומה בהקשר של הדבר האחרון שנשאר כקולו של היחיד. המשורר לא צריך גלריה יחצנים לא צריך מבקרי שירה וגם לא חברים(בשבתו כמשורר, לא בחייו בעולם)
מה שאתה כותב לגבי הקשר בין האמנות והאינטרנט מגיע למיצוי מלא ביחס בין השירה לאינטרנט אין כאינטרנט מדיום מתאים לכתיבת וקריאת שירה. נכון שהרבה כותבים ומעט כותבים משהו ראוי אבל אין דבר, אף פעם לא יהיה קשה מדי למצוא את הפנינים בזבל
בקשר לניקוד-למה לא תעשה לעצמך ריסט קטן בראש? עזוב ניקוד נכון, שיתעסק עם זה מי שרוצה,אבל כל הקווים והנקודות האלה מעל מתחת ובתוך האותיות-זה פשוט יפה.מן זמזום קטן באוויר מסביב למילים. בעייני שיר או טקסט מנוקד פשוט יפים יותר
תנסה להסתכל על שיר מנוקד לעומת לא מנוקד-אתה לא שומע שהמנוקד מדבר יותר?
חבל שתפסיד בגלל זה את כל עולם השירה בעברית
21 ביוני, 2008 בשעה 18:18
לקורינה: טוב לראות אותך כאן! מעניין, לא ידעתי שאצלנו התופעה הפוכה לגמרי מאשר בספרד בכל הנוגע להפצה. המוזר הוא שבהרבה תחומים, המצב בארץ ובמדינות אירופה שונה מאוד - ועדיין הממסד הספרותי בשני המקומות מרגיש שהוא בסכנה. אולי זה בא עם המקצוע, ואולי - עם הזמנים המשתנים.
לאלמוג: מסכים איתך מאוד לגבי השירה. במיוחד לגבי האינטרנט - הרשת מתאימה לשירה כמו (הכניסי דימוי משומש כאן). במקרה הזה אפילו לא צריך להיות תלויים בטכנולוגיה נוספת, כמו מכשירי קריאה, כי האינטרנט היא כבר בגלגולה הנוכחי מקום מושלם להפצת שירה.
והניקוד - הלוואי שהייתי יכול לעשות כזה ריסט. כל הבעיה היא שאני לא יכול לנתק את היומרה שבניקוד מהטקסט שאליו הוא הוצמד, ולמען האמת, אני גם לא רוצה. הניקוד הוא הצהרה, בדיוק כמו שאי-ניקוד הוא הצהרה - ואני ממש לא אוהב את ההצהרה הזאת. נכון שחבל להפסיד את כל השירה בעברית, אבל במקרה של כמה משוררים, כמו עמיחי, וולך וויזלטיר עצמו, השירים מצליחים כבר עכשיו לשבור את המחסום הזה ולגעת בי. וממילא, יש יותר מדי מה לקרוא בעולם
21 ביוני, 2008 בשעה 21:12
אכן, כנאמר, מאמר נפלא.
21 ביוני, 2008 בשעה 22:14
בעניין הניקוד- לא נורא
יפותח מבחן דן לשירה עברית
מה שעובר אליך למרות מחסום הניקוד יחשב לשירה ראויה
22 ביוני, 2008 בשעה 9:25
לאלמוג: המזל הוא שאין בי שום יומרה לקבוע מה ראוי ומה לא
כל אחד שיקרא מה שטוב לו, ואני האחרון שיתלונן על זה. ההתנגדות שלי מוגבלת למקרים שבהם אנשים מחליטים לכפות על אחרים את העדפותיהם - ואז יש צורך להחזיר אותם למימדיהם הטבעיים.
22 ביוני, 2008 בשעה 16:59
פעם שמעתי סטודנטיות לבלשנות מבית טניה ריינהרט מדברות על הניקוד. הן טענו שהניקוד, כמו כל מוסד האקדמיה ללשון עברית, זה עניין פוליטי שנועד ללכוד את הידע במגדל שן למיוחסים בלבד. זה היה מעניין. אני כשלעצמי מסכימה עם אלמוג מוח, שניסח כה יפה את האסתטיקה הצורנית של השיר…:)
22 ביוני, 2008 בשעה 18:59
לנקרנית: עכשיו הכנסת אותי למלכוד - ממש לא מוצא חן בעיניי להימצא בצד של אנשים כאלה!
הניסוחים הקונספירטיביים מהז'אנר הזה תמיד נראים לי קצת מוגזמים, בעיקר הטענה שדברים כמו הניקוד "נועדו" במודע לגרום איזה אפקט מדכא. אני חושב שהאפקט הוא מקרי, אבל הוא בכל זאת קיים. כלומר, ההבדל ביני לבינם הוא בשאלה, האם עומדת מאחורי העניין איזו כוונה שלילית או שזו סתם אינרציה שהתקבעה (אני מאמין באפשרות השנייה).
22 ביוני, 2008 בשעה 20:50
מאמר נפלא. בכלל, הצלילה לבלוג שלך היא תענוג. תודה
22 ביוני, 2008 בשעה 23:02
תודה גם לך! אני שמח שהצטרפת.
26 ביוני, 2008 בשעה 0:16
כלל ידוע הוא שככל שהתואר יותר ארוך, כך הוא נוטה להיות פחות חשוב.
לדוגמא:
CEO=מנכ"ל
assistant to the regional vice president of the national sales force = פקיד.
ומכאן לא קשה לנחש כי: סגן נשיא פדרציית הארגונים הלאומיים של מפיצי הוצאות הספרים = נהג.
אגב, ככל הנראה מר מרטינס השתמש בשמו המקוצר פרנסיסקו מרטינס, במקום שמו המלא:
francisco manuel-antonio martinez de la pietad
פשוט כי תיאור התפקיד לא השאיר מקום על כרטיס הביקור.
אני מצטער אם מחשבה זו אינה נוגעת ישירות לתוכן הפוסט (שהיה מעולה) אך הצורה הצחיקה אותי. ואגב, קראתי לא מזמן מאמר מרתק על "דו שיח אינהרנטי בין צורה לתוכן ביצירות הפרוזה המאוחרות של לורקה (או שאולי זה היה פלט של תכנה לזיהוי קול בשפה הלא נכונה?).
29 ביוני, 2008 בשעה 10:42
יופי של בלוג.
אני לא יודע לנקד, אבל אוהב שירה עברית וממש לא רואה מה הניקוד מפריע. לוותר על שירים מנוקדים משמע לוותר על מיטב השירה העברית, וזה ויתור גדול מאד.
29 ביוני, 2008 בשעה 13:31
אני סבור שניקוד הכרחי בשירה עברית.
הטענה ששירה צריכה בכל תנאי לשקף את השפה המדוברת אינה נכונה.
מה, למשל, צריך לעשות בשיר שהנושא שלו הוא היסטורי? שהדובר בשיר הוא אינטלקטואל?
שהשיר מתכוון מלכתחילה לבקר את השפה המדוברת, במעמד אופוזיציוני שכולם מסכימים שאופוזיציה היא אחת ממטרותיה של השירה.
דעתי שונה מדעת הרבים. שירה, לדעתי, אינה חייבת לשקף מציאות אלא לברוא אותה מתוך חומרי מציאות, וזה הבדל גדול מאוד.
בשירה לא מנוקדת כיצד תבחין בין "בָּאתִי" ל"בְּאִתִּי" — כן, יתכן שיש לי חשק לכתוב שיר "חקלאי". זה פסול?
29 ביוני, 2008 בשעה 14:24
בתגובתי שכחתי הערה אחת:
השמירה על הניקוד עשויה להרחיק מן השירה בורים וגראפומנים. וכה ייטב!
ממילא יש יותר מדי כותבי טקסטים שמתחזים לשירה.
29 ביוני, 2008 בשעה 14:35
לד.ט: אני מקבל את דעתך, זה בהחלט לא מזיק באופן אבסולוטי. לי אישית זה פשוט מזכיר דברים אחרים, נלווים, שמונעים ממני ליהנות מהשירה. הניקוד עצמו לא אשם, אבל הוא מתקשר אוטומטית לבעיות אמיתיות יותר. מה שכן, לא התכוונתי לרגע שיוותרו על השירים שכבר מנוקדים, אלא שיהיה מקום גם לשירים לא מנוקדים.
לגיורא: כמו שעניתי לד.ט, אני לא פוסל את הניקוד באופן א-פריורי. הדוגמה שהבאת, שבה רוצים להכתיב הגייה מסוימת של מילה, היא בדיוק המקרה הקלאסי שבשבילו כן צריך ניקוד. גם שימוש בניקוד כדי ליצור אווירה שונה למילים - בהחלט ראוי.
כל מה שאני אומר הוא שהניקוד לא יכול להיות מנותק מהשפה במידה כזאת, שאי-אפשר יהיה לדעת משמיעה איך לנקד. לי קורה הרבה שאני רוצה לנקד רק בשביל להבהיר מילה דו-משמעית, אבל לא יכול לעשות את זה כי אני לא יודע אם אמור להיות שם צירה או סגול. בקיצור, אפשר לשמור על הניקוד המסורתי, אבל ליצור לצדו גם "ניקוד שימושי" שמיועד להבהרות הגייה וכו'. אם זה נראה בלתי-אפשרי, רק אזכיר שהסינים לקחו את 2000 (!) סימניות הכתב הנפוצות ביותר שלהם ויצרו להן מקבילות מפושטות, כדי למנוע קושי מיותר מהאוכלוסייה. בהרבה מקרים הסימן החדש לא דומה בכלל למקור, אבל הכתב הפשוט הוא היום הכתב הרשמי של סין - וזה במדינה שיש לה קנאות עצומה וארוכת שנים למערכת הכתב שלה.
לגבי ההערה השנייה: נכון שזה ירחיק את הגרפומנים והבורים מהשירה, אבל אז הם יבואו בהמוניהם לפרוזה!
2 ביולי, 2008 בשעה 19:27
לגראפומנים אין צורך להתאמץ לבוא אל הפרוזה.
הם כבר הגיעו!
וזה גם משתלם יותר.
22 בנובמבר, 2008 בשעה 14:54
עוד הערה על ניקוד:
קודם כל, צריך לדעת לנקד.
ולאחר מכן: משורר שיחוש כי הוא צריך לנקד כפי שהשפה מדוברת מתנקדת, שינקד כהרגשתו.
השמטת הניקוד מכל וכל אינה מעידה על לשון מדוברת, כי אם על בורות פשוטה. .