ליבריסטאן

הספר כמחליק קמטים

כל ביקור בספריה ימחיש את האמת העגומה, או המשמחת (תלוי בנקודת ההשקפה שלכם): לעולם לא נוכל לקרוא את כל הספרים, נקודה. אפילו אם נגביל את עצמנו רק לספרי המופת שיש עליהם קונצנזוס, לא נעמוד במשימה הזאת - ולכן מוטב שנפסיק להציב אותה לנגד עינינו. מי שאוהב ספרים באמת, כדאי שישתחרר מוקדם ככל האפשר מעריצותן של רשימות קריאה שמטיפות לסדר יום ספרותי מסוים. רשימות חובה ספרותיות, מכל סוג, הן לא יותר מאשר המקבילה גבוהת-המצח לעיתוני הנשים: כמו שהם עוסקים באובססיביות ביופי כדרך מתוחכמת לגרום לקוראות להרגיש מכוערות, כך מכתירי הספרים עוסקים באובססיביות בחוכמה כדרך לגרום לאנשים להרגיש טיפשים. או ליתר דיוק, בורים נצחיים - כאלה שהבלי העולם, או סתם טעם ספרותי קלוקל, ימנעו מהם להגיע אי-פעם למצב שבו הם קראו את כל מה שציוו עליהם לקרוא.

אתמול, למשל, הופיע ב-nrg טקסט של מנחם בן תחת ההסבר הבא: "מנחם בן, מבקר הספרות, התבקש להכין רשימה של עשרה ספרים שבלעדיהם הספרייה שלו לא הייתה מה שהיא והוא לא היה מי שהוא. בן השתדל להיכנס לסד של העשירייה הפותחת אבל כדרכו הוא מתח את גבולותיה ופרץ אותם". אני לא הולך להתעכב על הבחירות של בן, כי הוא בסך הכל עשה את מה שהתבקש לעשות. הבעיה היא לא השחקנים המתחלפים שמשתתפים במשחק, אלא המשחק עצמו: הרשימות האלה, שמציגות ספרים כמו שמציגים מוצרי קוסמטיקה - איזה חומר פלאי שמשנה אנשים לטובה וצריך מיד לרוץ לספר עליו לחבר'ה, כדי שינסו גם הם ויעברו טרנספורמציה אלוהית כמו זו שבה זכה הממליץ-המצווה.

אם נחבר את כל רשימות הספרים המומלצים, האלוהיים, החובה-לקרוא ושאר הקלישאות המקובלות, נקבל הר ספרים ששום אדם לא יוכל לבלוע במשך חייו - ואפילו אם היה יכול, ספק רב אם היה כדאי לו. אמנם, הניסיון להשליט טעם פרטי של איש אחד ולהפוך אותו לסטנדרט שמחייב אחרים הוא הגדרת התפקיד של המבקר האמנותי, לא משנה באיזה תחום - אבל התנאים בחוזה הזה מחייבים רק את המבקר, לא את שאר האנשים. כמו שאף אחד לא מקבל מדליה כשהוא צולח ספרים בלתי-קריאים מכוח המלצה של מישהו, כך אף אחד לא נידון לעינוי נצחי בגיהינום אם הוא נכשל במילוי החובה שהוטלה עליו ברשימה כזאת או אחרת. מילא שזו גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה; הצרה היא שזה בכלל מכניס את המילה "גזירה" אל תוך פעולת הקריאה, ועל זה באמת שאי-אפשר לסלוח. בקיצור, המלצתי היא - לקרוא אך ורק את מה שבחר המבקר הספרותי הפרטי לגמרי שבתוך ראשכם, ולהתייחס אל השאר כמו אל הסחת דעת בתור לרופא. כלומר, כמו אל עיתוני נשים מלפני חמש שנים.

עיסת נייר אלקטרונית

הכוכב בתערוכת BookExpo America בלוס אנג'לס היה קינדל של אמזון - מכשיר הנייר האלקטרוני הפופולרי מאוד שהחברה משווקת, ושמאפשר לקרוא ספרים שנקנים ומורדים ממנה. לפי הכתבה בניו יורק טיימס, קינדל עורר עניין רב - וגם חשש מפני התקרבותה של נקודת המפנה בשוק, שתביא בסופו של דבר לעליית פורמט הספרים האלקטרוני על חשבון הספר המסורתי. ג'ף בזוס, מנכ"ל אמזון, גילה שהמכשיר אחראי כבר ל-6% מהמכירות הכוללות שרושמת החברה מספרים שהופיעו גם בפורמט רגיל וגם בפורמט אלקטרוני. זה מעט, אבל אם לוקחים בחשבון שהמכשיר הגיע לשוק רק בנובמבר האחרון, לא קשה להתרשם מהכיוון הצפוי.

בכירים בענף הספרים בארה"ב הביעו בכתבה דאגה מההשלכות של קינדל, וצפו שלא יעבור זמן רב עד שאמזון תתחיל להשתמש בפופולריות שלו כאמצעי לחץ על המו"לים להוריד מחירים. הדאגה הזאת מבוססת על העובדה שהחברה מוכרת את הספרים האלקטרוניים, שמורדים למכשיר, במחיר נמוך יותר מזה שבו היא קונה אותם מההוצאות. מצד שני, הכתבה גם מגלה שהוצאות כמו רנדום האוס ופינגווין משתמשות במכשיר כדי להקל על העובדים שלהן - שתיהן, לצד הוצאות אחרות, חילקו מכשירי קריאה לכל אנשי המכירות שלהם כדי למנוע את בעיית הסרבול שבריבוי עותקי הקריאה הפיזיים. ברבות מההוצאות הגדולות בארה"ב, גם הצוות המערכתי משתמש במכשירי נייר אלקטרוני - כדי לקרוא את כתבי היד שעליהם מתבצעת העבודה.

נראה שאם ההוצאות עצמן כבר הכירו ביתרונות של הטכנולוגיה הזאת מבחינת נוחות שימוש וקריאה, יהיה להן קשה מאוד להתמודד איתה מנימוקים מסחריים, גם אם הם מוצדקים. היכולת להכניס מספר עצום, ולמעשה אין-סופי, של ספרים לתוך מכשיר קריאה קטן אחד תעביר את כל הפוקוס בענף ממכירת עותקים פיזיים (הספר, שאת מקומו יתפוס המכשיר) למכירת עותקים אלקטרוניים (התוכן שמורד למכשיר). בפעם הראשונה בהיסטוריה מתחילה בתעשיית הספרים הפרדה בין התוכן לבין כלי הקיבול שלו: הספר אולי נחשב פעם ליחידה בלתי-ניתנת לחלוקה, אבל עכשיו, כשביקעו את האטום הזה בהצלחה, אי-אפשר יהיה להרכיב אותו מחדש. מה שכן, אולי כדאי שלא קינדל יהיה זה שיחולל את המהפכה, שרבים לא יאהבו אותה; כי עם הצליל היהודי שיש לשם שלו, כל העסק עוד יכול להיגמר באנטישמיות.

danext@gmail.com