ליבריסטאן

רשימת רבי-המכר ורשימת ספרי המופת הן שני קווים מקבילים: הסיכוי שספר גדול מהעבר הרחוק, שכותבו כבר לא יכול להשתפך במוספי סוף השבוע על הפרעות אישיות חצי-בדויות, ייכנס לרשימה שכל-כולה דוחק של תגרנות-הווה מיוזעת - שואף לאפס המוחלט. או ככה, לפחות, חינכו אצלנו את הציבור. ובכן, מתברר שהקווים האלה הרבה פחות מקבילים משרוצים שנחשוב.

הנה, במדינה רחוקה שנקראת יפן, שבה התרבות הפופולרית והגבוהה התערבבו מזמן לבלי הכר, שבה ספרים מכל הסוגים והמינים רואים אור בהצפה מתמדת ורומנים שנכתבו באמצעות הודעות SMS הופכים ללהיט מיידי, הצליח ספר ישן בעובי של לווייתן להיכנס לרשימת רבי-המכר - והתנחל בה שלא על מנת לעזוב. והוא לא היחיד.

העיתון אסאהי שימבון הקדיש השבוע כתבה למה שהוא מכנה "בום בלתי-צפוי של ספרות רוסית" במדינה, שאמנם ידועה בשיגעונות אופנה מתחלפים, אבל לא נוטה להעמיד במרכזם דברים מעידנים שחלפו (הכתבה בקישור הזה. הערה: הטקסט ביפנית, אז אני מניח שתצטרכו לסמוך על התרגום שלי. הערה 2: בשמות היפניים שם המשפחה מופיע לפני השם הפרטי. הערה 3: זאת היתה עבודת פרך. מי שלומד יפנית הוא מזוכיסט). לפי הכתבה, "היפנים אוהבים מעומק הלב את הספרות הרוסית מאז תקופת מייג'י [1868-1912]. זאת על-אף שבתור מדינה, הרושם החיובי ממנה נמצא תמיד בדרגה נמוכה ביותר".

מה שהתחיל את ה"בום" הוא סדרה נמשכת של תרגומים חדשים לספרי מופת רוסיים. אסאהי מציין במיוחד את האחים קרמזוב של דוסטויבסקי בתרגום החדש של קמיאמה איקואו, שהושלם בשנה שעברה והפך - וזה כבר עשוי להישמע לישראלים כמו מדע בדיוני - לרב מכר ענקי. התרגום החדש, על חמשת כרכיו, נמכר עד עכשיו ביותר מ-800 אלף עותקים. כן, זאת לא טעות. רק כדי לקבל מושג על המימדים: ביפן חיים 125 מיליון תושבים, כך שאם הספר היה מצליח בפרופורציה דומה בישראל, הוא היה נמכר ביותר מ-44 אלף עותקים.

וזה כמובן לא הכל, כי ביפן כמו ביפן, אם מתעניינים בספרות הרוסית - אז עד הסוף. "ספר השיחות שהוציא קמיאמה עם סאטו מסארו (סופר ודיפלומט לשעבר, מומחה לרוסיה) ששמו רוסיה, ארץ האפלה והנשמות, זכה, למרות נושאו האפרורי, להדפסה ראשונה נרחבת של 30 אלף עותקים, והמכירות לא נפסקות. בקרוב צפויה הדפסה נוספת. ספרו יוצא-הדופן של בולגקוב, האמן ומרגריטה, שנשכח בתקופת ברית המועצות, תורגם כולו מחדש באפריל (תרגום: מיזונו טדאו). ביולי ייצא תרגום חדש לאנה קרנינה של טולסטוי, ובספטמבר – תרגום חדש של קמיאמה להחטא ועונשו".

החלק הבלתי-רגיל, למי שהתרגל לזעקות השבר של ההוצאות בארץ על מות הספרות הגבוהה, הוא כמובן העובדה שכל גל הפופולריות הזה סובב סביב קלאסיקות מוכרזות מהמאה ה-19, ולא סביב איזה סופר רוסי צעיר ובועט מהמאה ה-21. אבל מה שמעניין עוד יותר הוא, כמו שצוין קודם, ההפרדה המוחלטת שעושה הציבור היפני בין דעתו על רוסיה כמדינה לבין דעתו עליה כתרבות. בגלל היחסים ההיסטוריים הטעונים שבין שתי המדינות, זה דומה, בערך, למצב שבו ספרות ממדינות ערב תזכה להצלחה אדירה בישראל.

לפי הכתבה, "בתקשורת השמרנית בולט קו מנחה של סלידה מקוריאה ומסין, אבל על-פי 'סקרי דעת קהל בנוגע לדיפלומטיה', שעורך משרד הפנים, רוסיה היא זו שתופסת באופן קבוע את המקום הגרוע ביותר מבין המדינות. גם בסקר של 2007, מספרם של האנשים ש"לא מרגישים חיבה" כלפי רוסיה היה 81.6%, כלפי סין 63.5% וכלפי קוריאה 42.6%". מי שלא מתרגש מהנתונים האלה הוא דווקא המשורר הרוסי וייצ'סלב קזקביץ', שחי ביפן ומלמד באוניברסיטת טויאמה.

קזקביץ' טוען: "זה אך טבעי. פושקין התחנן בפני חבר שנסע לחוץ לארץ: 'קח אותי איתך בתוך המזוודה'. טולסטוי כתב במכתב על רצונו לקחת את משפחתו ולברוח לגלות. גוגול אמר: 'כשאני שומע את המילה 'רוסיה', זה עושה לי אסוציאציה של שלג ואנשים נתעבים'. צ'כוב, שהיה גם רופא, כתב: 'הרוסים אוהבים וודקה ושונאים רופאים. מה כבר יש לומר לעם כזה?'. הרוסים שונאים את רוסיה. לרוסים יש תסביך נחיתות בגלל שהם נמצאים בקצה העולם (אירופה). בגלל התסביך הזה, יש גם רוסים שנוטים לחשוב שרוסיה נמצאת במרכז העולם. בסיכומו של דבר, הרוסים לא צריכים שום דבר חוץ מרוסיה".

שונאים או לא שונאים, ברור שאוהבי הספרות בארץ היו מתחלפים מיד עם יפן: ספר שיוצא בחמישה כרכים, ויהיה מופתי ככל שיהיה, יבריח את הקונים הישראלים מהחנות בזעקות שבר. אבל אפילו שם, יש מי שלא מרוצים מהמגמה החדשה. אחד מהם הוא דווקא אותו סאטו מסארו, הסופר והמומחה לרוסיה, שלכאורה אמור לברך על הגל הזה.

"בעיניי, הפופולריות של הספרות הרוסית, במיוחד של דוסטויבסקי, ביפן העכשווית היא למעשה לא דבר חיובי", הוא אומר. "הספרות של דוסטויבסקי היא ספרות של ניהיליזם חמור, שמבשר כאוס עולמי, זו כתיבה שצריכה להיקרא במחתרת, באופן חשאי. כשציבור הקוראים היפני מעניק לה ערך חיובי, זו תגובה הפוכה. (…) צריך לראות זאת כביטוי לתחושת המחנק של החברה היפנית כיום. לדעתי, זו הוכחה לכך שכמו ברוסיה האימפריאלית או בחברה הסובייטית של פעם, יפן העכשווית נהפכת לחברה שבה לאנשים טובים יש קושי להישאר כאלה".

האמת, גם זה נשמע די מוכר לאוזן הישראלית. אז אם כבר, מבחינתי עדיף שנהיה כאלה עם ארבעת הקרמזובים והסמרדיאקוב, מאשר עם ארבעת הבתים והגעגוע.

danext@gmail.com