ליבריסטאן

המטפחת המתייפחת

אם קריאת ספר מתורגם היא, כמאמר הקלישאה, נשיקה דרך מטפחת - אז נראה שחלק מהמו"לים בארץ עושים כמיטב יכולתם לעבות את המטפחת הזו, לצפות אותה בזפת ובנוצות ולפזר עליה שברי זכוכית. הכל כדי שהנשיקה תהיה מרה במיוחד לכם, ורווחית במיוחד להם. זה, לפחות, הרושם שעולה מהכתבה שפורסמה בכלכליסט על איכות תרגומי הספרות (שאליה התוודעתי דרך הבלוג של המתרגמת יעל סלע-שפירו).

המצב שנחשף בכתבה הוא, בלשון המעטה, לא מזהיר. כמו בהרבה ענפים אחרים במשק היום, נוצר בתחום התרגום מעגל קסמים: הורדה בשכר העבודה, שמובילה לכניסה של אנשים פחות מקצועיים למקצוע, שמובילה לעוד הורדה, וכך הלאה. במקרה הזה אפשר לאתר בבירור את שורש הבעיה בניסיון של ההוצאות לחסוך ככל האפשר, גם בעניינים שחיסכון בהם צריך להיחשב עבירה תרבותית. בעיה מטרידה במיוחד היא תרגום שמתבצע לא משפת המקור אלא משפה שלישית (לרוב אנגלית), שאותו מכנה הסופר והמבקר יורם מלצר בפשטות "תרמית", ואני מסכים איתו. גם זו דרך לחסוך, כי אנגלית היא השפה הכי נפוצה מבחינת דוברים ברמה סבירה, ומשלמים עליה הכי מעט בענף. יופי של סידור, לא?

מה שמטריד במיוחד בקריאת הכתבה הזו הוא ההבנה הסופית, שקו החזית בין אוהבי התרבות למחריביה כבר לא עובר במקומות שמסומנים על המפה המנטלית שלנו. בניגוד למה שאפשר להבין כשקוראים כתבות שבהן מזהירים ראשי ההוצאות מפני הידרדרות התחום, המאבק כבר לא מתחולל בין גופים אמנותיים לבין גופים עסקיים, אלא בתוך הגופים האמנותיים עצמם.

מי שמתייחס למתרגמים כאל מפגע תברואתי במאזן העסקי, ומנסה לחסוך ככל יכולתו על גבם, הוא לא איזה ח"כ או איש עסקים דורסני - אלא דווקא שרשרת הניהול המקצועית-ספרותית שאחראית על העסקתם. אולי הציבור הוא שצריך להבהיר להוצאות, שחיסכון כזה יגרום גם לקונים לחסוך את כספם ולא להוציא אותו על ספרים מאיכות גרועה שיוצרו בסדנאות יזע. ההוצאות צריכות לתת למתרגמים מעמד של סופרי-משנה ולא של טכנאים שבאים לתקן את המזגן במשרד של המנכ"ל - ובטח שלא לשלם להם על-פי יחידות מנייה ארכאיות כמו "גיליון דפוס". נראה לי ששקל למילה, ממש כמו בעיתונים שעדיין משלמים בהגינות לפרילנסרים שלהם, יכול להיות התחלה טובה.

והתחזית: שמש בשוודיה

הידיעה ב-nrg נשמעת מבטיחה: "אהרון אפלפלד מתכונן לפרס נובל". על מה ולמה? כי אפלפלד זכה בפרס Grinzane Cavour (את השם אמורים לבטא משהו כמו "גרינדְזאנה", אבל בכותרת המשנה הוא מופיע כ"גרינזיין" - כי הרי ידוע לכל עיתונאי ישראלי שמילה באותיות לטיניות היא תמיד באנגלית). ומה הקשר לנובל? אה, פשוט, רבים ממקבלי הפרס האיטלקי זכו אחר-כך בפרס הגדול מכולם.

די בטוח שאפלפלד עצמו לא "מתכונן" לשום נובל, אלא האתר החליט להדביק לו את ההתכוננות הזו. אולי מישהו במדור הספרות התקנא בחרושת הפרסים שמעסיקה כל שנה את אנשי מדור הקולנוע - במיוחד בקשר הגורדי בין גלובוס הזהב לבין האוסקר, שבמסגרתו מוצג הראשון כסוג של נבואה מדויקת לאחרון. אבל להציג את הדברים כאילו סופר כלשהו כבר מצחצח את השוודית שלו ומשנן את מפת הכבישים של סטוקהולם רק בגלל זכייה בפרס אחר לגמרי, זה קצת מוזר - במיוחד כשזה בא כקביעה ולא כהימור, ניחוש, קריאה בקפה, בהייה בכדור בדולח או השד יודע מה.

נראה לי שכדאי להשאיר את הנבואות למדור האסטרולוגיה, ולהסתפק בתחליף המיושן והדהוי של פעם: פשוט לאחל לאפלפלד הצלחה בנובל, במקום להכריז עליה כעובדה מוגמרת בכותרת גדולה ולתת לקוראים לשבור את הראש על האותיות הקטנות.

בני נכנס לפנתיאון

אתמול הופיעה ידיעה קצרה בעמוד הלפני-אחרון של הארץ-גלריה. תסתכלו רגע על כותרת הידיעה ותחשבו מה לא בסדר בה: "הרצאות על דנטה, ביאליק ובני ציפר בכנס 'סקס אחר'". אני חוזר: דנטה. ביאליק. ובני ציפר. בתור מחאה שקטה, אימנע מלתת לינק - לא הייתי רוצה שאנשי האתר של הארץ יחשבו שכותרות כאלה מושכות קהל שיודע לקרוא.

danext@gmail.com