ליבריסטאן

נפוצים לכל עבר

נפח ומשקל: אלה שני המאפיינים שמגדירים יותר מכל את שוק הספרים העכשווי. אפשר לומר שכל מערכת הסינון והסלקציה שמקיימות ההוצאות, מערכת שמוצגת כבעלת מניעים אמנותיים טהורים, למעשה לא קיימת אלא כמענה למגבלת המקום המוקצה לספרים בחנויות ובמחסנים. חוליה חשובה לא פחות, שחייבת גם היא את קיומה לפיזיקה הפשוטה של הספר כחפץ, היא ההפצה. קל לשכוח מקיומן של חברות ההפצה, כי הן פועלות מאחורי הקלעים; אבל בספרד התפאורה כבר נפלה. גם הכוח הנסתר, שמביא את הספר מבית הדפוס אל החנות, כבר מגלה אי-נוחות גלויה מפני העתיד.

העיתון אל-פאיס מפרסם כתבה שבה נחשף, תחת הכותרת "זמנים רעים לחנויות הספרים ולמפיצים", שסקטור ההפצה כבר מרגיש על בשרו את אותות המשבר המתקרב. בספרד קיימות 150 חברות שמובילות בעיקר ספרים, והמפיצים דואגים מפני האפשרות שהריבוי הזה יקשה עליהם לשרוד כבר בעתיד הקרוב. הכנסותיהן של יותר מחצי מהחברות מסתכמות בפחות מ-3 מיליון אירו, וממוצע הספרים למשלוח הוא רק 29. ראשי הסקטור דנו בדאגה במצב ביומו הראשון של קונגרס המו"לים הספרדיים ה-6, שנערך בסביליה.

פרנסיסקו מרטינס, סגן נשיא פדרציית הארגונים הלאומיים של מפיצי הוצאות הספרים, אומר על כך: "או שאנחנו נתארגן מחדש בעצמנו, או שמישהו מבחוץ יעשה את זה בשבילנו". חוסה מנואל אנטה, המזכיר הטכני של הפדרציה, טוען שמספר החברות האידיאלי הוא בערך שתיים לכל קהילה אוטונומית בספרד (יש 17 אזורים כאלה בסך הכל), ובין שלוש לחמש חברות הפצה ארציות. הקיצוץ הדרסטי הזה במספר החברות מתחייב, לדעת ראשי הסקטור, מכללי המשחק החדשים שעשויים להיווצר עם התבססות הספרים האלקטרוניים - מה שיכול, כמעט בן-לילה, לשנות לגמרי את מושג ההפצה כפי שהוא מוכר היום.

המומחים שהתראיינו לכתבה מתחבטים בשאלה מה עלול לקרות כשקינדל ומכשירי קריאה אחרים יאפשרו משלוח ספרים בלי עזרת משאיות וסבלים, אבל מרטין רוקה, נציג חברת הפרסומים הרפואיים Prous Science, חושף את הנתון הבא: 80% מהכנסות החברה-האם של ההוצאה, Thomson Reuters, מגיעים כבר עכשיו מספרים דיגיטליים. עם מספרים כאלה, אין פלא שסקטור ההפצה מרגיש צורך לחשוב מחדש, ומהר.

שירת הנוקדנות

מה הבעיה של השירה בארץ? למאיר ויזלטיר, שהתראיין אתמול בהארץ, יש תשובה פשוטה ונכונה: "משורר צריך קודם כל לכתוב שירים, רק אחר-כך לכתוב מניפסט". ודעתו על השירה בכלל, גם היא נכונה בעיניי מאוד: "מעמדה צריך להיות נמוך, כך המשוררים קרובים יותר אל האמת. אם תיתני למשוררים מעמד - הם יהיו כמו כל החארות. ככה לפחות הם יכולים לכתוב מזווית יותר נכונה. אבל אל תדאגי, מעמד השירה לא ישתפר בקרוב".

הראיון הזה ענה לי, במידה מסוימת, על השאלה שאני שואל את עצמי הרבה זמן: איך שזה שאני כל-כך אוהב לקרוא, ובכל זאת לא ממש אוהב שירה. אבל עדיין, הבעיה לא מסתכמת בנטייה העכשווית של הרבה משוררים להפריח מילים באוויר במקום לסדר אותן בשורות. יש משהו אחר, שעליו מעידה העובדה שההסתייגות משירה מורגשת אצלי בעיקר בשירים עבריים, בעוד שלשירים באנגלית, למשל, אני מסוגל להתחבר טוב בהרבה. נכון שאפשר לומר ששירה היא, מעצם השימוש התובעני שלה בשפה הכתובה, הרבה פחות פופולרית מפרוזה; אבל במקרה המסוים שלי, ההסבר שמצאתי לזה, נוסף על האבחנה המדויקת של ויזלטיר, ניתן לסיכום במילה אחת: הניקוד. כן, הניקוד, שלכאורה אי-אפשר בלעדיו בשירה העברית.

זה לא סוד גדול, שמעטים מאוד מדוברי העברית יודעים לנקד כמו שצריך; זה גם לא סוד שמחנכים אותנו להרגיש אשמים בקשר לזה. אבל האמת, שאותה טהרני השפה עושים הכל כדי לטשטש, היא שרובנו לא מסוגלים לנקד מהסיבה הפשוטה שהניקוד לא משקף יותר את השפה המדוברת. הוא מייצג את הגיית השפה בימי המקרא, כפי שקיבעו אותה חכמים טבריינים בימי הביניים - שפה שנשמעת ומתנהגת לגמרי אחרת מהעברית של היום. ההתעקשות על השימוש העכשווי במערכת הניקוד הזו, כמו גם המחשבה שיכולת ניקוד מעידה על הבנה מעמיקה של העברית (ולא על יכולת שינון של מערכת כללים שהיום היא שרירותית לחלוטין מבחינת דוברי השפה), הן ביטוי לפטרונות מצד קבוצת אנשים קטנה וסדיסטית, שכופה מטעמים שמרניים שימוש בכלי שלא מתאים בעליל למטרתו.

הניקוד הקיים הוא, במילים אחרות, מיטת סדום לשפה העברית של היום. מאחר שחוגי השירה, מלבד כמה איי מרד קטנים, מתעקשים להשתמש בניקוד מלא ו"נכון" ונחרדים מהאפשרות לצמצם אותו רק להקלת הקריאה במקומות שהיא נדרשת בהם - אני לא יכול לקרוא שיר בעברית מבלי לשמוע את צחוקם המתגלגל של החרטומים העליזים האלה, שכמו רבים מקודמיהם במהלך ההיסטוריה, שואבים את כל כוחם מצורת כתב מאובנת שרק הם שולטים בה. נכון, הניקוד הוא מטרד יותר לכותבים ופחות לקוראים, אבל הוא משרה על כל טקסט אווירה חמוצה של ניתוק מכוון, שגורמת לי, לפחות, להתרחק ממנו במהירות האפשרית.

לפעמים יוצא לי לקרוא (בהנאה!) שיר באנגלית או בספרדית, ובכל פעם אני מקנא בקוראים הילידיים של השפות האלה, שבהן המשוררים צריכים להוכיח את כוחם במילים, בדימויים, בעבודת השיר עצמו, ולא ביכולת לדעת את מקומו הנכון של חטף-סגול, או בהימור מושכל על שאלת מיליון הדולר "האם צריך להיות כאן קמץ או פתח". מי שרוצה לדעת למה השירה לא זוכה בישראל לפופולריות, שישאל את עצמו קודם כל איזו פופולריות היתה לשירה בבריטניה או בארה"ב, למשל, אם ההוצאות וכתבי העת לשירה היו מפרסמים אך ורק שירים שמקפידים על הכתיב הנהוג בתקופת צ'וסר - וגם טוענים בשיא הרצינות, שרק מי שכותב ככה את השפה העכשווית רשאי להיקרא משורר.

danext@gmail.com