ליבריסטאן

הכותב האלמוני

חוק המחיר האחיד לספרים ממשיך להעסיק את הבריות הספרותיות, ומנחם פרי מוסיף ב-ynet את ההצעה שלו: לא לאסור על הנחות, כן למנוע בעלות של הוצאה על רשת חנויות, להגביר את המגוון בחנויות ועוד סעיפים כהנה וכהנה. פרי טוען שאיסור חוקי מוחלט על הנחות רק יפחית את רכישות הספרים, ואולי יש צדק בדבריו. הרעיון שלו, שהחלק שתקבל ההוצאה מרכישת ספר יחושב רק מהמחיר הקטלוגי, הוא בוודאי תמריץ טוב יותר לרשתות להימנע מהנחות (כי באופן כזה הנתח שלהן יקטן, בעוד הסכום שיועבר להוצאה יישאר קבוע).

ההצעה של פרי אמנם מתייחסת גם לחלקם הכספי של הסופרים, כלומר לתמלוגים, אבל כל מי שיקרא את רשימת הסעיפים המנוסחת היטב לא יוכל שלא להיזכר, שהסופר הוא - עדיין - החוליה החלשה במערכת הכלכלית שסביב שיווק הספרים. בעיניי, דווקא הסעיף הזה, שלפיו "התמלוגים לסופר, כפי שייקבעו בהסכם בינו לבין המו"ל, יחושבו בשנה הראשונה כאחוז מסוים מן המחיר הקטלוגי של הספר", ויהיה אסור לנכות מהם סכומים נוספים כלשהם, מזכיר שהבעיה היא קודם כל בעיה של סופרים, ורק אחר-כך של שאר הגורמים בשרשרת המזון הספרותית.

אלא מה? מרוב דיבור נרגש על מו"לים, מפיצים, רשתות וקונים - הסופר נדחק למעמד שולי, כאילו היה עורב שבא לנקר בשאריות הפיקניק אחרי שכולם טרפו את האוכל והלכו הביתה. ואם כבר עושים רפורמות בענף, צריך להזכיר שהסופר הוא זה שעבד והכין את הפיקניק הזה מלכתחילה, ובלי כישורי הסנדביצ'אות שלו, בטנם של כל השאר היתה מקרקרת מאוד. אפילו נוסח ההצעה של פרי, עם כל יתרונותיו, יוצר את הרושם שמי שכותב את הספרים הוא בכלל המו"לים. לסופרים עצמם שמור בו מקום, אבל לא מרכזי במיוחד.

עצם העובדה שהסופר, שבלעדיו לא היה מה למכור בחנות, מקבל "תמלוגים" זעירים מההוצאה במקום להיחשב כשותף עסקי בכיר בספר שלו, קוראת לתיקון דחוף. פרי רוצה להגן על ההוצאות מפני הרשתות, בכך שהחלק של ההוצאה יחושב מהמחיר הקטלוגי וכך גם התמלוגים - ואני מציע להגן עוד יותר על הסופרים ולקבוע שהתמלוגים שלהם, בניגוד לאלה של המו"ל, יחושבו תמיד מהמחיר הקטלוגי, בכל מצב, בין אם אחרי שנה אחת או עשר או שבעים. אחרי הכל, הסופר לא יכול לכתוב מאות ספרים בשנה, ולכן, הרבה אחרי שההוצאה תמשיך הלאה בהפגזת הכותרים המסיבית על החנויות ותעבור לגזור קופונים מספרים אחרים, הוא עוד יצטרך לחיות על אותה נדבה תרבותית מסכנה - אז לפחות שידאגו להצמיד אותה, ובאופן בלתי-הפיך, לסכום מתקבל על הדעת.

עלבון מלכותי

באקט בריטי להפליא, הזמין הטיימס שורה של סופרים, מבקרי ספרות ואנשי תרבות לבחור את הספרים שאותם הם מתעבים יותר מכל - והשמחה רבה. בין היתר השתתפו ג'ון קארי, המבקר של סאנדיי טיימס, שבחר באורלנדו מאת וירג'יניה וולף ("צריך להימכר עם שקית הקאה צמודה"); הסופר די-ג'יי טיילור, שבחר במאהבה של ליידי צ'טרלי מאת ד"ה לורנס ("מעולם לא היה רומן גבה-מצח שהציג באופן משכנע יותר את יתרונות הריסון העצמי"), והעיתונאי סיימון ג'נקינס, שבחר בהחטא ועונשו מאת דוסטויבסקי ("הפסקתי לספור כמה פעמים לקחתי את הספר הזה לחופשה ובסופו של דבר זרקתי אותו לבריכה").

עד כאן, הכל שגרתי למדי: כולם יכולים להיות גיבורים על סופרים מתים, שאותם אי-אפשר לפגוש אחר-כך בהתכנסויות ספרותיות או לקבל מהם שיחות טלפון נזעמות. אבל הבריטים לא הסתפקו בהטרדת רוחות רפאים מהמאה ה-19 - וחלק מהמשתתפים בפרויקט נקבו בספרים של אנשים חיים מאוד. כפרה מאת איאן מקיואן, מחברת הזהב מאת זוכת פרס נובל לספרות דוריס לסינג, המסאית הלבנה מאת קורין הופמן - כל אלה, ועוד, מככבים בכתבה במקום של אי-כבוד. הגדילה לעשות מפיקת הטלוויזיה דייזי גודווין, שבחרה, במקום בספר אחד, ב"פטרישה קורנוול - כל דבר לאחרונה".

אפשר להסתכל על הכתבה הזו כעל מפגן של רשעות אופיינית, אבל מה שחשוב באמת הוא רוח העצמאות המחשבתית שנושבת ממנה. הנה לכם חבורה של אנשים בעלי טעם ספרותי מגובש, שלא פוחדים להציב את הספר לפני הסופר ולא יראים מפני נזק אפשרי למעמדם החברתי או המקצועי - ואומרים את מה שהם באמת חושבים. חשוב לציין שהביקורת היא אמנם כואבת, אבל היא לגופו של עניין (היצירה) ולא לגופו של אדם (היוצר). ולדעתי, סופרים רציניים יעריכו את זה הרבה יותר מאשר ביקורת מתחנפת ומחושבת כמו "יצירת מופת", "מרגש עד דמעות", "נשימה עצורה", "כוכב עולה" ושאר מילים חיוביות לכאורה, שנראות בעיקר כמו אליבי לרגע שבו פוגשים את הסופר באיזו השקה של ספר. כי למה להגיד לבן-אדם את האמת, כשאפשר פשוט להכריז עליו כעל גדול הדור ולמנוע אי-נעימויות ליד הבופה?