ליבריסטאן

המטפחת המתייפחת

אם קריאת ספר מתורגם היא, כמאמר הקלישאה, נשיקה דרך מטפחת - אז נראה שחלק מהמו"לים בארץ עושים כמיטב יכולתם לעבות את המטפחת הזו, לצפות אותה בזפת ובנוצות ולפזר עליה שברי זכוכית. הכל כדי שהנשיקה תהיה מרה במיוחד לכם, ורווחית במיוחד להם. זה, לפחות, הרושם שעולה מהכתבה שפורסמה בכלכליסט על איכות תרגומי הספרות (שאליה התוודעתי דרך הבלוג של המתרגמת יעל סלע-שפירו).

המצב שנחשף בכתבה הוא, בלשון המעטה, לא מזהיר. כמו בהרבה ענפים אחרים במשק היום, נוצר בתחום התרגום מעגל קסמים: הורדה בשכר העבודה, שמובילה לכניסה של אנשים פחות מקצועיים למקצוע, שמובילה לעוד הורדה, וכך הלאה. במקרה הזה אפשר לאתר בבירור את שורש הבעיה בניסיון של ההוצאות לחסוך ככל האפשר, גם בעניינים שחיסכון בהם צריך להיחשב עבירה תרבותית. בעיה מטרידה במיוחד היא תרגום שמתבצע לא משפת המקור אלא משפה שלישית (לרוב אנגלית), שאותו מכנה הסופר והמבקר יורם מלצר בפשטות "תרמית", ואני מסכים איתו. גם זו דרך לחסוך, כי אנגלית היא השפה הכי נפוצה מבחינת דוברים ברמה סבירה, ומשלמים עליה הכי מעט בענף. יופי של סידור, לא?

מה שמטריד במיוחד בקריאת הכתבה הזו הוא ההבנה הסופית, שקו החזית בין אוהבי התרבות למחריביה כבר לא עובר במקומות שמסומנים על המפה המנטלית שלנו. בניגוד למה שאפשר להבין כשקוראים כתבות שבהן מזהירים ראשי ההוצאות מפני הידרדרות התחום, המאבק כבר לא מתחולל בין גופים אמנותיים לבין גופים עסקיים, אלא בתוך הגופים האמנותיים עצמם.

מי שמתייחס למתרגמים כאל מפגע תברואתי במאזן העסקי, ומנסה לחסוך ככל יכולתו על גבם, הוא לא איזה ח"כ או איש עסקים דורסני - אלא דווקא שרשרת הניהול המקצועית-ספרותית שאחראית על העסקתם. אולי הציבור הוא שצריך להבהיר להוצאות, שחיסכון כזה יגרום גם לקונים לחסוך את כספם ולא להוציא אותו על ספרים מאיכות גרועה שיוצרו בסדנאות יזע. ההוצאות צריכות לתת למתרגמים מעמד של סופרי-משנה ולא של טכנאים שבאים לתקן את המזגן במשרד של המנכ"ל - ובטח שלא לשלם להם על-פי יחידות מנייה ארכאיות כמו "גיליון דפוס". נראה לי ששקל למילה, ממש כמו בעיתונים שעדיין משלמים בהגינות לפרילנסרים שלהם, יכול להיות התחלה טובה.

והתחזית: שמש בשוודיה

הידיעה ב-nrg נשמעת מבטיחה: "אהרון אפלפלד מתכונן לפרס נובל". על מה ולמה? כי אפלפלד זכה בפרס Grinzane Cavour (את השם אמורים לבטא משהו כמו "גרינדְזאנה", אבל בכותרת המשנה הוא מופיע כ"גרינזיין" - כי הרי ידוע לכל עיתונאי ישראלי שמילה באותיות לטיניות היא תמיד באנגלית). ומה הקשר לנובל? אה, פשוט, רבים ממקבלי הפרס האיטלקי זכו אחר-כך בפרס הגדול מכולם.

די בטוח שאפלפלד עצמו לא "מתכונן" לשום נובל, אלא האתר החליט להדביק לו את ההתכוננות הזו. אולי מישהו במדור הספרות התקנא בחרושת הפרסים שמעסיקה כל שנה את אנשי מדור הקולנוע - במיוחד בקשר הגורדי בין גלובוס הזהב לבין האוסקר, שבמסגרתו מוצג הראשון כסוג של נבואה מדויקת לאחרון. אבל להציג את הדברים כאילו סופר כלשהו כבר מצחצח את השוודית שלו ומשנן את מפת הכבישים של סטוקהולם רק בגלל זכייה בפרס אחר לגמרי, זה קצת מוזר - במיוחד כשזה בא כקביעה ולא כהימור, ניחוש, קריאה בקפה, בהייה בכדור בדולח או השד יודע מה.

נראה לי שכדאי להשאיר את הנבואות למדור האסטרולוגיה, ולהסתפק בתחליף המיושן והדהוי של פעם: פשוט לאחל לאפלפלד הצלחה בנובל, במקום להכריז עליה כעובדה מוגמרת בכותרת גדולה ולתת לקוראים לשבור את הראש על האותיות הקטנות.

בני נכנס לפנתיאון

אתמול הופיעה ידיעה קצרה בעמוד הלפני-אחרון של הארץ-גלריה. תסתכלו רגע על כותרת הידיעה ותחשבו מה לא בסדר בה: "הרצאות על דנטה, ביאליק ובני ציפר בכנס 'סקס אחר'". אני חוזר: דנטה. ביאליק. ובני ציפר. בתור מחאה שקטה, אימנע מלתת לינק - לא הייתי רוצה שאנשי האתר של הארץ יחשבו שכותרות כאלה מושכות קהל שיודע לקרוא.

danext@gmail.com

רשימת רבי-המכר ורשימת ספרי המופת הן שני קווים מקבילים: הסיכוי שספר גדול מהעבר הרחוק, שכותבו כבר לא יכול להשתפך במוספי סוף השבוע על הפרעות אישיות חצי-בדויות, ייכנס לרשימה שכל-כולה דוחק של תגרנות-הווה מיוזעת - שואף לאפס המוחלט. או ככה, לפחות, חינכו אצלנו את הציבור. ובכן, מתברר שהקווים האלה הרבה פחות מקבילים משרוצים שנחשוב.

הנה, במדינה רחוקה שנקראת יפן, שבה התרבות הפופולרית והגבוהה התערבבו מזמן לבלי הכר, שבה ספרים מכל הסוגים והמינים רואים אור בהצפה מתמדת ורומנים שנכתבו באמצעות הודעות SMS הופכים ללהיט מיידי, הצליח ספר ישן בעובי של לווייתן להיכנס לרשימת רבי-המכר - והתנחל בה שלא על מנת לעזוב. והוא לא היחיד.

העיתון אסאהי שימבון הקדיש השבוע כתבה למה שהוא מכנה "בום בלתי-צפוי של ספרות רוסית" במדינה, שאמנם ידועה בשיגעונות אופנה מתחלפים, אבל לא נוטה להעמיד במרכזם דברים מעידנים שחלפו (הכתבה בקישור הזה. הערה: הטקסט ביפנית, אז אני מניח שתצטרכו לסמוך על התרגום שלי. הערה 2: בשמות היפניים שם המשפחה מופיע לפני השם הפרטי. הערה 3: זאת היתה עבודת פרך. מי שלומד יפנית הוא מזוכיסט). לפי הכתבה, "היפנים אוהבים מעומק הלב את הספרות הרוסית מאז תקופת מייג'י [1868-1912]. זאת על-אף שבתור מדינה, הרושם החיובי ממנה נמצא תמיד בדרגה נמוכה ביותר".

מה שהתחיל את ה"בום" הוא סדרה נמשכת של תרגומים חדשים לספרי מופת רוסיים. אסאהי מציין במיוחד את האחים קרמזוב של דוסטויבסקי בתרגום החדש של קמיאמה איקואו, שהושלם בשנה שעברה והפך - וזה כבר עשוי להישמע לישראלים כמו מדע בדיוני - לרב מכר ענקי. התרגום החדש, על חמשת כרכיו, נמכר עד עכשיו ביותר מ-800 אלף עותקים. כן, זאת לא טעות. רק כדי לקבל מושג על המימדים: ביפן חיים 125 מיליון תושבים, כך שאם הספר היה מצליח בפרופורציה דומה בישראל, הוא היה נמכר ביותר מ-44 אלף עותקים.

וזה כמובן לא הכל, כי ביפן כמו ביפן, אם מתעניינים בספרות הרוסית - אז עד הסוף. "ספר השיחות שהוציא קמיאמה עם סאטו מסארו (סופר ודיפלומט לשעבר, מומחה לרוסיה) ששמו רוסיה, ארץ האפלה והנשמות, זכה, למרות נושאו האפרורי, להדפסה ראשונה נרחבת של 30 אלף עותקים, והמכירות לא נפסקות. בקרוב צפויה הדפסה נוספת. ספרו יוצא-הדופן של בולגקוב, האמן ומרגריטה, שנשכח בתקופת ברית המועצות, תורגם כולו מחדש באפריל (תרגום: מיזונו טדאו). ביולי ייצא תרגום חדש לאנה קרנינה של טולסטוי, ובספטמבר – תרגום חדש של קמיאמה להחטא ועונשו".

החלק הבלתי-רגיל, למי שהתרגל לזעקות השבר של ההוצאות בארץ על מות הספרות הגבוהה, הוא כמובן העובדה שכל גל הפופולריות הזה סובב סביב קלאסיקות מוכרזות מהמאה ה-19, ולא סביב איזה סופר רוסי צעיר ובועט מהמאה ה-21. אבל מה שמעניין עוד יותר הוא, כמו שצוין קודם, ההפרדה המוחלטת שעושה הציבור היפני בין דעתו על רוסיה כמדינה לבין דעתו עליה כתרבות. בגלל היחסים ההיסטוריים הטעונים שבין שתי המדינות, זה דומה, בערך, למצב שבו ספרות ממדינות ערב תזכה להצלחה אדירה בישראל.

לפי הכתבה, "בתקשורת השמרנית בולט קו מנחה של סלידה מקוריאה ומסין, אבל על-פי 'סקרי דעת קהל בנוגע לדיפלומטיה', שעורך משרד הפנים, רוסיה היא זו שתופסת באופן קבוע את המקום הגרוע ביותר מבין המדינות. גם בסקר של 2007, מספרם של האנשים ש"לא מרגישים חיבה" כלפי רוסיה היה 81.6%, כלפי סין 63.5% וכלפי קוריאה 42.6%". מי שלא מתרגש מהנתונים האלה הוא דווקא המשורר הרוסי וייצ'סלב קזקביץ', שחי ביפן ומלמד באוניברסיטת טויאמה.

קזקביץ' טוען: "זה אך טבעי. פושקין התחנן בפני חבר שנסע לחוץ לארץ: 'קח אותי איתך בתוך המזוודה'. טולסטוי כתב במכתב על רצונו לקחת את משפחתו ולברוח לגלות. גוגול אמר: 'כשאני שומע את המילה 'רוסיה', זה עושה לי אסוציאציה של שלג ואנשים נתעבים'. צ'כוב, שהיה גם רופא, כתב: 'הרוסים אוהבים וודקה ושונאים רופאים. מה כבר יש לומר לעם כזה?'. הרוסים שונאים את רוסיה. לרוסים יש תסביך נחיתות בגלל שהם נמצאים בקצה העולם (אירופה). בגלל התסביך הזה, יש גם רוסים שנוטים לחשוב שרוסיה נמצאת במרכז העולם. בסיכומו של דבר, הרוסים לא צריכים שום דבר חוץ מרוסיה".

שונאים או לא שונאים, ברור שאוהבי הספרות בארץ היו מתחלפים מיד עם יפן: ספר שיוצא בחמישה כרכים, ויהיה מופתי ככל שיהיה, יבריח את הקונים הישראלים מהחנות בזעקות שבר. אבל אפילו שם, יש מי שלא מרוצים מהמגמה החדשה. אחד מהם הוא דווקא אותו סאטו מסארו, הסופר והמומחה לרוסיה, שלכאורה אמור לברך על הגל הזה.

"בעיניי, הפופולריות של הספרות הרוסית, במיוחד של דוסטויבסקי, ביפן העכשווית היא למעשה לא דבר חיובי", הוא אומר. "הספרות של דוסטויבסקי היא ספרות של ניהיליזם חמור, שמבשר כאוס עולמי, זו כתיבה שצריכה להיקרא במחתרת, באופן חשאי. כשציבור הקוראים היפני מעניק לה ערך חיובי, זו תגובה הפוכה. (…) צריך לראות זאת כביטוי לתחושת המחנק של החברה היפנית כיום. לדעתי, זו הוכחה לכך שכמו ברוסיה האימפריאלית או בחברה הסובייטית של פעם, יפן העכשווית נהפכת לחברה שבה לאנשים טובים יש קושי להישאר כאלה".

האמת, גם זה נשמע די מוכר לאוזן הישראלית. אז אם כבר, מבחינתי עדיף שנהיה כאלה עם ארבעת הקרמזובים והסמרדיאקוב, מאשר עם ארבעת הבתים והגעגוע.

danext@gmail.com

זהו זה: כדור השלג האלקטרוני התחיל להתגלגל ברצינות במדרון המוביל אל הכפר הספרותי. עד עכשיו יכולנו רק לבהות בהשתוממות בקינדל כאילו היה האובליסק האניגמטי מאודיסאה בחלל, ולנסח בעניינו קצוות שרופים של נבואות; אבל ככל שברור יותר ויותר שהמוצר הזה הגיע כדי להישאר, וכדי לשנות את כללי המשחק - התעשייה עצמה כבר מתחילה להתארגן אחרת, בניסיון לרכוב על רוח השינוי ולא להיסחף על-ידה.

נכון, המילה קינדל לא מופיעה בשום מקום בדיווח על המינוי החדש שנעשה בהוצאת רנדום האוס, אבל אי-אפשר שלא לראות אותה בין השורות: ההוצאה החליטה ליצור תפקיד חדש בשם "מו"ל דיגיטלי", שאותו ימלא ג'ונתן דייוויס, לשעבר סגן הנשיא של חברת המוזיקה סוני-BMG. דייוויס יהיה אחראי על פרויקטים יצירתיים שונים של הקבוצה, שיכוונו בין היתר "לכל הפלטפורמות הדיגיטליות, כולל ווב וסלולר". אחת המנהלות בקבוצה הוסיפה: "זה תפקיד חדשני בתעשיית המו"לות. ג'ונתן יפעל כגשר בין צוותי העריכה לבין המחלקה הדיגיטלית, כדי לזהות ולפתח מועמדים מתאימים לפרויקטים יצירתיים של מו"לות דיגיטלית".

האתר booktrade.info, שדיווח על המינוי, מונה עוד כמה פעילויות בולטות שביצעה רנדום האוס בתחום הדיגיטלי. בין היתר, היא פיתחה יישום שמאפשר לדפדף בספרים חדשים שלה דרך הרשת; יצרה "מחסן וירטואלי" שיאחסן את כל הספרים שיצאו בהוצאה אי-פעם; יזמה פעילות שיווקית ב-Second Life וב-MySpace; פתחה חנות ספרים עצמאית משלה באינטרנט, ומינתה מנהל לספרים אלקטרוניים ומנהל לתקשורת דיגיטלית. המו"ל הדיגיטלי החדש, דייוויס, ניהל בשביל סוני-BMG עסקאות עם חברות סלולר כמו נוקיה ו-O2 וחתם על שיתוף פעולה בינה לבין iTunes, חנות המוזיקה הווירטואלית של אפל. ב-1999, הוא היה אחד המייסדים של iCrunch, אתר הורדות המוזיקה הראשון בבריטניה.

כל מה שצריך לעשות כדי להבין לאן הולכת רנדום האוס מכאן, הוא לחבר את הנקודות הביוגרפיות של דייוויס לאלה של ההוצאה ושל ההתפתחות הטכנולוגית בזמן האחרון: אחת הקבוצות הגדולות והחשובות בתעשיית הספרות העולמית מתכוננת ברצינות ליום שאחרי הספר המודפס, וההוצאות האחרות, מן הסתם, לא יפגרו אחריה בהרבה. כל הסימנים מראים שהמעבר המסיבי למודל שיווק מבוסס-רשת, שהתרחש בתחום המוזיקה, מתחיל להתרחש גם כאן.

אין ספק שכמו בכל ענף, ההוצאות היו מעדיפות לשמור על המבנה הקיים. אבל נדמה שקורה כאן משהו שמזכיר קצת - וסליחה על ההשוואה הדרמטית שלא לצורך - את פריצת מלחמת העולם הראשונה: אף מדינה לא רצתה בה, אבל כולן נגררו אליה מכוח סבך אדיר של בריתות, הערכות מוטעות ופחדים. מה שיביא את עידן הספר הדיגיטלי הוא, כנראה, הבהלה של ההוצאות מפני האפשרות שהעידן הזה יגיע מבלי שהן התכוננו אליו בזמן. מספיק שכמה גופים גדולים יתעוררו בתנועה חדה ויילכו בעקבות רנדום האוס, וההכנות הנמרצות הן שיולידו מעצמן את הדבר שאליו מתכוננים.

אבל על מה כל הבהלה? למה השינוי הטכנולוגי המסוים הזה צריך להיעשות בעקיפה פרועה של ציר הזמן, ולא בצורה איטית ומחושבת? התשובה היא, לדעתי, שההוצאות מבינות שיש כאן גם סכנה כלכלית חמורה, ולא רק צורה חדשה של קריאה. פול קרוגמן כתב בניו יורק טיימס מאמר (מתורגם היום בדה מרקר) שמסביר בקצרה את מקור הסכנה הזו תוך התבססות על אסתר דייסון, מנהיגה טכנולוגית שהיתה בין היתר היו"ר הראשונה של ICANN (הארגון שמנהל את רישום הכתובות באינטרנט). דייסון חזתה לפני 18 שנה, שקלות הפצתו והעתקתו של המידע באינטרנט תכריח בסופו של דבר את החברות העסקיות למכור אותו בזול או אפילו לחלק בחינם. המודל העסקי ישתנה, כך שהחברה תסתמך לפרנסתה לא על המידע אלא על מוצרים נלווים (המאמר המקורי, שבו דייסון מנבאת את המצב הזה, הופיע ב-Wired ואפשר להגיע אליו בקישור הזה. אזהרה - הוא באורך 12 עמודים).

בנוגע לספרים, קרוגמן מאמין שכשהקינדל יתבסס הוא יביא לכך שהורדות ספרים יהפכו לדבר שגרתי, והמקרה של שוק המוזיקה יחזור על עצמו בשוק הספרות: ההוצאות יתקשו לגבות את המחירים שנהוגים היום. לדעתו הספרים כבר לא יוכלו לפרנס את הכותבים, והם ייאלצו לחיות מפעילויות אחרות שסובבות את הכתיבה, כמו הקראה בציבור. מובן מאליו שאף אחד בענף המו"לות לא ייתן במודע לעתיד כזה להגיע בלי מאבק הגון, כי הרווחים יצטמצמו ויתחיל להיות צפוף מאוד סביבם. זה מה שמסביר את הצעד של רנדום האוס ואת הצעדים שבוודאי עוד יבואו מצד המתחרות. השאלה היא אם זה מספיק: בעתיד הקרוב יכול להיות שם כל-כך צפוף, שיישאר מקום רק לאחד מהשניים - הסופר או ההוצאה. מעניין מי יזרוק את מי מהזירה.

danext@gmail.com

אחרי שהברון דה מרקר גמר אומר בדעתו למרקר להארץ את הצורה ולהפוך אותו לבאטלר נלעג באחוזתו המתרחבת, הוא כנראה קיבל תיאבון - ועכשיו הוא מפנה את מלוא ירקרקותו המתפרצת אל מוצרי נייר מעט פחות זמניים, כלומר ספרים. אתמול התפרסם שם מאמר מאת יוני סער, מנכ"ל חברת השיווק פרומרקט, ושם הוא צולף בהתלהבות באחוריו של שבוע הספר המתרחק אל האופק. המוזרות של המאמר מתחילה כבר בהתייחסות לשבוע הספר כאל אירוע פנים-תל אביבי: מדובר שם על כך שמבחינת תעשיית הספרים, הזזת שבוע הספר לפארק הירקון "גזרה את דינו למוות", ועל החזרתו לכיכר רבין אגב ניצחון על "הממסד העירוני". מיותר לציין שרוב תושבי המדינה לא בדיוק כססו אצבעות בציפייה לראות באיזה משני האתרים האלה ייערך שבוע הספר, פשוט מפני שתחום התרחשותו לא הוגבל (עדיין) בחוק לתחומי העיר ללא הפסקה.

אבל סער ממשיך וטוען, ש"שבוע הספר נשאר מיותם. הקהל לא הגיע". בתור עד ראייה שביקר במו-גופו בשבוע הספר בתל אביב, וגם עבר בסביבה כמה פעמים, אני יכול לומר בביטחון מלא שאין לי מושג מאיפה הגיעה הטענה הזו (אלא אם התור הארוך בשער הכניסה והדוחק בדוכנים היו כולם הזיה פרטית שלי). רק שעל בסיס הצגתו של שבוע הספר כאירוע שלא מושך קהל, ושעומד בצלן של ההנחות בחנויות במשך כל השנה, הכותב ממשיך ומציע לשנות לחלוטין את אופיו - ל"פסטיבל".

לדבריו, "שבוע הספר צריך להיות החוויה החיובית שלנו, כקוראים, מעולם הספרים, שתתממש אולי במפגשים עם סופרים, הקראות, דיונים על עתיד הספר הכתוב (…)". הוא גם ממשיך ומציע, "אולי אפילו אפשר להשיק שם תחרות 'סופר נולד' - איזה ריאליטי חביב לצורך הרייטינג. כדי שלשבוע הספר יהיה קהל, צריך שיהיו בו זוהר, סמל סטטוס. אולי אפילו הופעות של זמרים השרים שירי משוררים, או כל מה שמחייה את המלה הכתובה ומוציא אותה מהממד המודפס, מממד המחיר של הספר". המאמר מסתיים במסקנה הנחרצת: "מחסום המחיר כבר אינו המחסום לקריאה, והוצאות הספרים מגדילות את חוסר הרלוונטיות של המילה הכתובה בפעילויות כמו שבוע הספר".

הטיעונים האלה חושפים כמה הנחות יסוד בעייתיות: 1. עולם הספרים גורם מטבעו לחוויות שליליות, ורק שבוע הספר, אם ידמה מספיק לקרנבל בריו, יוכל להציל את המצב עם איזו חוויה נעימה לשם שינוי. 2. הספר כשלעצמו צריך להיות רק תירוץ לקדחת הפנינגים והפעלות היפראקטיביות, ממש כמו שיציאת מצרים היא רק תירוץ לנופש בטורקיה. או אם לקחת בהשאלה מהיצ'קוק: הספר הוא ה-MacGuffin, החפץ המקרי שעומד במרכז כל העלילה ולמרות זאת אין לו שום חשיבות בזכות עצמו. 3. עבר זמנה של המילה הכתובה, אין בה לא זוהר ולא סטטוס, ובלי שני אלה היא חסרת רלוונטיות וחשובה כמתה. 4. תחום המוזיקה ניצל מתהום הנשייה בזכות תוכנית ריאליטי, וגם הספרות תינצל רק באופן הזה.

מה שמעניין ומשונה כאחד, הוא שהמאמר מציע לחלץ את שבוע הספר מאופיו הצרכני - אבל לא על-ידי מיתון האופי הזה, אלא דווקא על-ידי הקצנה גרוטסקית שלו. שבוע הספר האידיאלי שמוצע בין השורות הוא כזה שבו הספרים פשוט אינם, וכל מה שיש הוא סופרים-סלבריטאים ומתחמי כיף בלחץ גבוה. במילים אחרות, המסקנה היא שכדי להביא קהל לספרים, צריך להעלים אותם. השרבוב של "כוכב נולד" לתוך העסק מעיד על זה בבירור: בתוכנית הזו, שכביכול מעודדת את היצירה המקומית, אין בכלל יצירה. יש שם רק גרסאות כיסוי לשירים מוכרים, שהן השוחד שמשלם הזמר האלמוני לציבור כדי להפוך לסלבריטי. ואם מגיפת הריאליטי תגיע גם לספרות, מה בדיוק יקרה בתוכנית כזו? הסופר האלמוני יעתיק את "האחים קרמזוב" בשידור חי, ומרגול תעיר לו על שגיאות כתיב? המעריצות יאבדו את הכרתן לרגלי הפיינליסטים ויצרחו "תעשה לי 'הבן האובד'?"

אם כבר מדובר על הרלוונטיות של הספרות, נדמה לי שההצדקה האמיתית לקיומה היא באי-חדירותה להבלים קולקטיביים. כן, לעתים קרובות הופכים גם אותה לאתר קליטה של פסולת רעילה שהשתיירה מחרושת התרבות, אבל המבנה הבסיסי לא השתנה: אדם בודד אחד מצרף מילים אלה לאלה, ואדם בודד שני מפריד אותן ומוצא בהן משמעות. ולכן, אם כבר, שבוע הספר צריך להיות הרבה פחות "שבוע" והרבה יותר "ספר", ולא להפך.

במקום למלא את כיכר העיר בבמות אלילים מהסוג שכבר למדנו שנגמר בבכי, כדאי ללכת לכיוון ההפוך: לסלק את הדוכנים, את הלוגואים, את הרמקולים, את הכרוזים, את דוכני ההחתמה למגזינים ואת כל שאר הפסטיבליזמים האלה. מבחינתי, שבוע הספר האידיאלי ייראה ככה: המשאיות של ההוצאות יגיעו בזו אחר זו וישפכו את תוכנן אל תוך ערימה אחת ענקית במרכז הכיכר, שאי-אפשר יהיה לדעת מה בה שייך לאיזו הוצאה, גם לא איזה מהספרים הוא רב מכר לוהט ואיזה הוא דג מעמקים קפוא מתהומות הבק-ליסט. אנשים יבואו, יחטטו בערימה וייקחו מה שנראה להם מעניין מתוך מה שימצאו באקראי. ביציאה, יחכו להם סדרנים שיגבו מחיר אחיד - לכל ספר, מכל הוצאה, מכל זמן. ככה, כשהספר יחזור להיות רק ספר, בלי פלוגה מסייעת וחיפוי ארטילרי, יהיה הרבה יותר קל לראות שהרלוונטיות שלו מעולם לא הלכה לשום מקום, אפילו לא לפארק הירקון.

ספרייה בשלט רחוק

אם ספר היה רק משהו שקוראים, מצבה של הספרות היה שפוי בהרבה. הבעיה היא שספר הוא גם, ולפעמים בעיקר, דבר שמדברים עליו - וכאן כבר מתחילות הצרות: לא מספיק לפתח מערכת יחסים אינטימית עם היצירה, צריך גם לרוץ ולספר על זה לחבר'ה; ומונוגמיה, כמובן, לא באה בחשבון. כדי להיות מסוגל לדבר על ספרים, צריך להיות דון ז'ואן של כותרים חדשים וישנים, רודף כריכות חסר-מנוחה.

כל זה לא משנה את העובדה הנושנה, שזמננו קצר ויש בחיים עוד כמה דברים לעשות מלבד לבלוע ספרים ולהתפאר במעללינו. וכך, בגלל הצורך לקנות ספרים חדשים ולהיות מעודכנים, הספר הופך לסוג של רהיט: הוא משמש בתור כיסוי אלגנטי לקירות בסלון או בחדר העבודה, מבלי שבהכרח מגיעים לנקודה בזמן שבה פותחים וקוראים אותו. ואולי זה, בעצם, התפקיד של התקצירים שמופיעים על גב הספר; לא לספר על העלילה לקוראים הפוטנציאליים, אלא לספר עליה לאלה שלא יקראו את הספר, ובכל זאת ירצו להפגין ידע כלשהו במה שכתוב בו.

ובכל זאת, ספרייה חסרת-שימוש של אדם אחד יכולה להיות אוצר של אדם אחר; מי לא מכיר את ההנאה שבהיתקלות בספר מעניין על מדף בבית שאליו נקלענו? האמת היא שספרים של אחרים הם, ברוב המקרים, הרבה יותר מעניינים מהספרים של עצמך. אני יכול להעיד שבכל הזדמנות שבה אני מגיע לבית עם ספרייה מכובדת, אני מעביר את הזמן בעיקר בהזיות על ביזה ושוד של חצי ממנה. והנה, בזכות אתר בריטי חדש, עכשיו כבר לא צריך לסמוך על המזל ולקלקל חברויות בעבור חופן ספרים.

האתר, שנקרא BookRabbit, הוא רשת חברתית שאליה כל משתמש מעלה צילומים של מדפי הספרים שלו, וכך משתמשים אחרים יכולים לראות את הספריה ממש כאילו עמדו מולה. במקביל אפשר גם להמליץ על ספרים מסוימים, לחפש אותם, להכין קטגוריות אישיות אהובות ועוד כל מיני פעולות שנועדו לחבר בין אוהבי ספרים. האתר מציע גם חנות אונליין, שמכוונת על-ידי המלצות המשתמשים. לפי ידיעה שפורסמה על האתר בטיימס, מפעילי BookRabbit אפילו שואפים להציב את עצמם כאלטרנטיבה לאמזון - אף על פי שכרגע, משלוחי הספרים מתבצעים רק בתוך בריטניה.

הסוסים יוצאים לפנסיה

ואם כבר הזכרנו את אמזון: מנכ"ל החברה, ג'ף בזוס, התראיין לוול סטריט ג'ורנל ודיבר על עתיד הספרים, כמו שהוא רואה אותו. נושא מרכזי בראיון היה מכשיר הקריאה האלקטרוני קינדל, ובזוס נשמע החלטי למדי בעניין סיכויי החדירה שלו ושל דומיו לשוק: "בנקודה כלשהי בזמן, ספרים ייקראו על מכשירים אלקטרוניים. ספרים פיזיים לא ייעלמו לגמרי, כמו שהסוס לא נעלם לגמרי. אבל אין קביעות לשום טכנולוגיה. אם תחשבו על ספרים, זה מדהים. קשה מאוד למצוא טכנולוגיה שנשארה בצורה כמעט זהה במשך 500 שנה. וכל דבר שהתנגד בעיקשות לשיפור במשך 500 שנה - יהיה קשה לשפר אותו. זה מה שאנחנו מנסים לעשות עם הקינדל".

המראיין סיפר לבזוס שאחרי כתבה קודמת שפרסם על קינדל, הרבה אנשים שלחו לו מיילים שדיברו על התחושה הפיזית הנעימה של הספר הפיזי, שחסרה בספרים אלקטרוניים. על כך בזוס עונה: "אני בטוח שאנשים אוהבים גם את הסוסים שלהם. אבל אתה לא הולך להמשיך לרכוב על הסוס שלך לעבודה רק בגלל שאתה אוהב אותו. זאת העבודה שלנו, לבנות משהו טוב יותר מהספר הפיזי. (…) צריך לזכור שמה שחשוב באמת הוא לא כלי הקיבול, אלא הנרטיב".

הטענה של בזוס נכונה, ובאותה מידה גם מפתיעה: הכיוון הכללי שאליו הולכת החברה המערבית, או האנושית בכלל, הוא כזה של העצמת העטיפה על חשבון התוכן - והטכנולוגיה היא לרוב משתתפת פעילה בתהליך. אפילו בתעשיית הספרות, מושקע מאמץ אדיר בעיצוב הכריכה כדי שהספר יבלוט בחנויות בין הררי הכריכות המעוצבות האחרות - בעוד שהמילים הצנועות שמאחורי הכריכה זוכות, בהרבה מקרים, לטיפול מרושל עד לא קיים. כך שאולי קינדל ודומיו הם המצאה מהפכנית בעוד מובן: הם הולכים נגד הזרם הטכנולוגי, בכך שהם מפקיעים את הכבוד שניתן שלא בצדק למוצר המודפס ומחזירים אותו אל הטקסט עצמו. מי שבטח לא יאהבו את זה הם האנשים שמטפחים ספריות ענק כדי להשוויץ בפני האורחים, ושוכחים שבתוך הרהיטים הצבעוניים האלה מתחבאות גם כמה מילים שרוצות להיקרא.

danext@gmail.com