ליבריסטאן

תודות לטעות המוזרה של הארץ, שהפיץ אתמול את תרבות וספרות של יום שישי במקום את הגיליון הנכון שהוכן לערב שבועות, אפשר היה לשים לב מחדש למאמר של בני ציפר שכותרתו "סופר, כותב". המאמר נכתב אגב פרס ספיר, שבו זכה צבי ינאי, והטענה המרכזית שלו היא שקיים הבדל עצום בין "סופר" לבין "כותב" - ושהפרס הוא דוגמה לטשטוש הגבול בין שתי הקטגוריות.

מקור הטיעון, לדברי ציפר, בהבחנה שעשה רולאן בארת בין écrivain (סופר) לבין écrivant (כותב). ציפר אומר כך: "הסופר הוא סוג של אוטוריטה רוחנית שהקהילה או השבט המליכו עליהם. באופן פרדוקסלי הוא אינו צריך לכתוב כדי שייחשב סופר. מכל מקום, הספרים הם תוצר הלוואי של היות הסופר מה שהוא (…) לעומתו ה-écrivant הוא הלבלר של הספרות. עליו להראות שהוא עושה משהו כדי לתחזק את שמו. כל יישותו היא הייצור של טקסטים שהקהל צורך אותם (…). כמה סופרים אמיתיים יש לנו? נער יספרם. כל היתר נמנים עם הקטיגוריה שהדקדוק העברי לא מצא לה את הנטייה הנכונה, ועל כן הם נקראים בטעות סופרים, ופרס ספיר נותן משנה-לגיטימציה לטעות".

אבל ההבחנה הזו, לא רק שהיא לא כל-כך פשוטה, אלא שלא בטוח שבארת עצמו מחזיק לגביה בדעה שציפר מייחס לו (המאמר הרלוונטי שבו בארת עוסק בשאלה הזו הוא "סופרים וכותבים", Ecrivains et écrivants. לסיכום אקדמי של הנקודות העיקריות במאמר, שבו נעזרתי גם כאן, ראו הקישור הזה), ושם הוא מתאר את הסופר כמי שהכתיבה, והדיבור שהיא מאפשרת, הם החומר של עבודתו, בעוד הכותב כותב כדי להעביר מסר, ולגביו הכתיבה היא אמצעי ולא מהות. הנה כמה ציטוטים מהמאמר, שמסבירים את ההשקפה בצורה ברורה (התרגומים שלי, והמילים הנטויות והסוגריים שבציטוטים מופיעים כך במקור).

על הסופר: "הסופר מממש פונקציה, והכותב - פעילות". "הפרדוקס הוא שהחומר הופך במובן מסוים למטרה של עצמו, כך שהספרות היא פעילות טאוטולוגית". "הסופר הוא אדם שמספיג את הלמה של העולם בתוך איך לכתוב". "בעבור הסופר, המשימה האמיתית היא לשאת את הספרות כמחויבות כושלת, מבט כמו זה של משה לעבר הארץ המובטחת של המציאותי (…)". "החברה, שצורכת את הסופר, הופכת את הפרויקט לייעוד, את עבודת השפה לכישרון כתיבה, ואת הטכניקה לאמנות: באופן הזה נולד המיתוס של לכתוב היטב (…). לקידוש הזה של עבודת הסופר על בסיס הצורה שלה ישנן השלכות גדולות, שאינן חיוביות: הוא מאפשר לחברה (הטובה) להרחיק את תוכנה של היצירה עצמה כשהתוכן הזה מאיים להטריד אותה, להפוך אותה לספקטקל טהור".

על הכותב: "דיבורו של הסופר (…) הוא האובייקט היחיד של מוסד שלא נוצר אלא למען עצמו, הספרות; דיבורו של הכותב, לעומת זאת, לא יכול להיווצר ולהיצרך אלא בצלם של מוסדות, שביסודם ישנה פונקציה לגמרי שונה מאשר להביא להערכה של השפה: האוניברסיטה, ובאופן משני, המחקר, הפוליטיקה וכו'". "הפונקציה של הכותב היא לומר בכל הזדמנות וללא היסוס את מה שהוא חושב (…) הפונקציה של הדיבור הספרותי, כלומר של הסופר, היא בדיוק להפוך את המחשבה (או את התודעה, או את הזעקה) לסחורה".

מכל זה עולה, שהמסקנה של ציפר הפוכה ממה שנטען כאן: הסופר לדעתו הוא דווקא זה שלא כותב, שהוא רק, כדבריו, "אוטוריטה רוחנית שהקהילה או השבט המליכו עליהם". כך שבעיניו, ה"סופר" האמיתי, הלגיטימי, הוא בדיוק הסלבריטי שאותו הוא לכאורה מתעב. היפוך הסדר בין האישיות לבין היצירה הוא, הרי, אותו "קידוש" שעליו מדבר בארת, זה שמאפשר לחברה הטובה להדחיק את התוכן המעצבן של היצירה ולהתרכז בצורה שלה.

מה שברור עוד הוא שההבחנה בין הסופר לכותב היא די קשה ליישום בעולם האמיתי, כך שלא פלא שהיא מתערערת כששולפים אותה מהשרוול ומיישמים אותה על מקרה ספציפי. כי אם הכותב הוא זה שאומר את דעתו, והסופר הוא זה שמתרכז בספרות - אז למה החברה צריכה בכלל להדחיק את יצירתו של האחרון? - הרי הוא, כביכול, לא נוגע בה בכלל. בין השורות אפשר לראות ששני סוגי היוצרים פונים לקהל ומדברים על החברה, כך שלדעת מי הוא מי, ולהשתמש בהבחנה של בארת כדי להחליט שאלה סופרים ואלה לא - זה לכל הפחות בעייתי.

גם הבעייתיות הזו בעצמה מאובחנת באותו מאמר, שם בארת מתייחס ל"סוג מעורב: הסופר-כותב. הפונקציה שלו לא יכולה להיות בעצמה אלא פרדוקסלית: הוא מתגרה ומתחנן בו-זמנית; באופן נחרץ דיבורו חופשי, מוגן מפני מוסד השפה הספרותית, ובכל זאת, כלוא בתוך עצם החופשיות הזו, הוא מסתיר את כלליו-שלו תחת צורה של כתיבה ציבורית; (…) החברה משחקת [איתו] בחתול ועכבר: היא מכירה בסופר-כותב באמצעות קנייה (מועטה) של ספריו, ובכך מודה באופי הציבורי שלהם; ובאותו הזמן, היא שומרת אותם במרחק, ובכך מאלצת אותם למצוא תמיכה במוסדות קרובים שהיא שולטת בהם (האוניברסיטה, למשל)".

אז מיהו סופר, מיהו כותב, ומיהו פרדוקס מהלך? מה שבטוח, זאת שאלה מורכבת, והאמת? אפשר היה להגיד כמה מילים על פרס ספיר ועל הלונה פארק הספרותי גם בלי העץ הגבוה הזה - שקל לנסות להיתלות עליו, אבל קשה שלא להיתלות עליו. כי אם הייתי צריך להגדיר את מהותו של תרבות וספרות, נראה לי שהייתי משתמש בהגדרה הקולעת של בארת לעיוות שעושה החברה לעבודתם של הסופרים. ואני חושד שאנשי המוסף עצמם היו נאלצים להסכים איתו, גם אם באי-נוחות גדולה.

danext@gmail.com

מאירופה באהבה

שחקן חדש, ולא ממש צפוי, צץ על מפת הפרסים הספרותיים: האיחוד האירופי. תוכנית התרבות של מועצת האיחוד התחילה בתהליך מיון מקדים, שאליו יכולים לגשת גופים שמסוגלים לדעתם לנהל ולארגן את המפעל החדש. הפרס יינתן לספרי fiction בלבד (סליחה על המילה האנגלית, אבל אני פשוט לא יכול לסבול את המילה העברית "סיפורת" - היא מזכירה לי ספחת).

הגוף שייבחר יהיה אחראי, על-פי הדרישות המוקדמות, "לבחור כישרונות אירופיים חדשים בתחום הספרות מכל המדינות המשתתפות בתוכנית התרבות"; "למנות אישיות ידועה משדה הספרות האירופי כדי שייקח על עצמו את תפקיד שגריר הפרס (…) תפקידו יהיה לתמוך ולקדם את הכישרונות הללו"; "לארגן טקס פרסים שידגיש את היוזמה הזו ואת המימד האירופי שלה". הדדליין להגשת הצעה: ה-31 ביולי. הזוכה במכרז המיון ינהל את כל תהליכי הפרס הראשון, שיינתן כבר ב-2009, ועשוי להמשיך ולהיות אחראי גם לפרסים הבאים, עד 2013, על בסיס הערכה של תפקודו.

הבלוגר ז'אן-פרנסואה פוגל, מאתר הבלוגים הספרותיים בספרדית (El Boomeran(g, לא מאושר מהיוזמה החדשה, שאליה הוא מתייחס כאל "בעיה מטרידה במיוחד מבין הבעיות שמעיבות על עתיד האיחוד האירופי". לדבריו, "המטריד הוא למצוא את הרעיון של 'ספרות אירופית' במסמך רשמי. למה זה מתייחס, על מה מדובר כאן? קיימות הרבה ספרויות כאלה. האם כל אירופה רואה את עצמה בהארי פוטר, ברומנים הבלשיים של סטיג לארסון או בסיפור ההיסטורי של ארתורו פרס-רוורטה? אני מפחד שהופעתו של פרס רשמי לספרות אירופית תעמיד בספק את קיומה של אירופה".

אפשר להמשיך מאותה נקודה ולומר שהאמירה הזאת תקפה גם מחוץ לאירופה. באיזשהו מקום, הפרסים לספרות מעמידים בספק את קיומה של הספרות עצמה. משהו בטקסים, במערכות הגברה, בקהל מגונדר, בפלאשים של מצלמות, בהגזמות ובשבחים ההיפראקטיביים פשוט לא מסתדר עם העסק הזה של כתיבת וקריאת ספרים, שכולו הרי מתנהל בשקט גמור ובריכוז מוחלט (משני צדי הספר, גם זה של הכותב וגם זה של הקורא). ובאמת, בכל פעם שנתקלים בהוריקן התקשורתי שסביב פרס ספרותי כזה או אחר, קל לשכוח סביב מה כל הרעש מלכתחילה. והחלק הגרוע הוא שהזיכרון חוזר באיטיות רבה, אם בכלל.

מצרפת בסערה

ובינתיים, באמצע האיחוד, נמשכת בצרפת הסערה סביב הצעת התיקון לחוק לאנג (חוק המחיר האחיד של ספרים; ראו בפוסט מה-1 ביוני). אחת הדמויות הבולטות שהתייצבו השבוע נגד האיום על מתכונת החוק הנוכחית היא אן אידלגו, המזכירה הלאומית לענייני תרבות במפלגה הסוציאליסטית (חברה בגוף המרכזי שקובע את מדיניות המפלגה).

אידלגו פרסמה הודעה לעיתונות שבה תקפה את השינויים בחוק, שאותם הציעו שני צירים באסיפה הלאומית מטעם מפלגתו של הנשיא סרקוזי, ותהתה בעניינם: "בלון ניסוי או מתקפה כוללת, יוזמה שאורגנה על-ידי השלטון או הצעה בודדת של פרלמנטרים? יהיה זה מה שיהיה, התיקון הזה מצטרף להקשר רחב יותר, כזה של ניסיון להפעיל פירוק כולל, במסווה של מודרניזציה והתאמה לגלובליזציה, של כל המערכות או החוקים שמאזנים, שומרים ומגנים". היא הבטיחה ש"המפלגה הסוציאליסטית תתנגד בנחישות, לצד היוצרים ואנשי המקצוע בתחום התרבות, לכל ניסיון להעמיד בסימן שאלה את החוק למחיר אחיד של ספרים".

בינתיים, פרסם הנובל אובזרווטר ראיון עם כריסטיאן תורל, מנהל חנות הספרים הגדולה Ombres Blanches (צללים לבנים - איזה שם נהדר!), שבו הוא מדבר על המהומה הספרותית מנקודת מבטו. תורל, לדבריו, היה אחד מהפעילים שנלחמו במקור למען חקיקה של חוק מחיר אחיד לספרים, מאבק שהוליד לבסוף את חוק לאנג. עכשיו הוא לוקח חלק מרכזי במאבק של ענף הספרות נגד שינוי החוק. לפי הנתונים שמסר תורל, חצי מהכותרים שנמכרו בשנה האחרונה בחנות, שפועלת בטולוז, היו כאלה שעברה שנה מפרסומם - ספרים שמוגנים על-פי החוק הנוכחי, שבו תקופת המחיר האחיד היא שנתיים, אבל מאוימים על-ידי התיקון החדש, שמפחית את התקופה לשנה. המכירות האלה אחראיות לחצי מהרווח הכולל של החנות, ותורל אומר: "אם התיקון ייושם, לא יישאר לי אלא לסגור את החנות ולפטר את העובדים".

הוא מוסיף שהחנות שלו בטולוז אחראית לחצי מהמכירות של הוצאות כמו Editions de Minuit ו-Belin בעיר. "רשתות כאלה, שנשענות על 600-500 חנויות ספרים עצמאיות, לא ימצאו אף אחד שימכור את הספרים שלהן. רצוי, בדחיפות, שהקוראים יהיו מודעים לכך". בינתיים נראה שאנשי מפלגת השלטון לא מתרגשים מההתנגדות הנחרצת של המגזר, וגם לא מהפגיעה הממשית שצפויה לו - והסיבה היא, אולי, היציבות היחסית של המשטר החצי-נשיאותי בצרפת: רק שנה אחרי הבחירות, איש מחברי מפלגת השלטון לא צריך לדאוג הרבה ממה שחושבים הבוחרים. מהבחינה הזו, הצעת התיקון לחוק לאנג נולדה מוקדם מדי - ומכאן קצרה הדרך למאוחר מדי.

danext@gmail.com

המילה "גרפומניה" הפכה בשנים האחרונות לצעצוע נוצץ ופופולרי באוצר המילים הקולקטיבי, במקביל להתגברות התופעה שהיא מנסה לתאר. כמו מילים רבות אחרות מסוגה, גם היא התחילה את חייה בתור מונח פסיכיאטרי וחדרה לשימוש היומיומי. ההגדרה המוסמכת שלה נעה בין "תשוקה או רצון לכתוב" (מילון ובסטר ניו-מילניום) לבין "תאווה חולנית וכפייתית לכתיבה" (מריאם-ובסטר, המילון הרפואי). עכשיו היא משמשת בתור מונח פוגעני, שמיועד לתאר מצב שבו אנשים רוצים לכתוב, וכותבים, מבלי שיש להם כל כישרון לעשות את זה.

נדמה שכולנו יודעים בדיוק מה זה גרפומן, אבל למעשה זו הבחנה קשה, כמעט בלתי-אפשרית. את זה אפשר לראות מצוין במאמר מעורר המחשבה של העורך חיים פסח ב-ynet, שעוסק באנשים ש"חוטאים בכתיבה" (השם הישן לגרפומנים) ובכמות הבלתי-נתפסת של כתבי יד, שהאור היחיד שהם רואים אי-פעם הוא המנורה הירוקה הקטנה במגרסה של ההוצאה.

במאמר מעריך פסח, שמוצג בכותרת המשנה בכינוי "העורך המיתולוגי" (מה שאולי עונה על השאלה המציקה - מי היה האיש שערך את המיתולוגיה היוונית), שב-20 השנים האחרונות נשלחו להוצאות הספרים בארץ עשרות או מאות אלפי כתבי יד, שלא פורסמו מעולם. המעניין הוא שהשורה התחתונה של המאמר רחוקה מאוד מרוח הדברים השולטת בו: הטקסט מלגלג בהנאה כמעט סדיסטית על הגרפומנים באשר הם, אבל בפסקה האחרונה שלו, הוא מציע הסבר מקורי במיוחד לשאלה למה איש לא מתעניין וחוקר את כל הררי הטקסט שנרקבו בין ידיהן של מזכירות המו"לים.

"אם יתחילו לחשוף אפילו רק כמה ממיליון כתבי היד שנגנזו במרתפים אפלים, אלה שלא ראו אור מעולם, משהו בסדר העולמי ייסדק", כותב פסח, "פתאום יתברר לכל מי שעיניו בראשו שרבים, רבים מדי מאלה שדווקא כן ראו אור והפכו לספרים, מוצגים בעטיפות זוהרות בחלונות ראווה נוצצים – רבים, רבים מדי מאלה – לא שונים כלל מהגנוזים והפסולים. ואז , מה יהיה עלינו, הקוראים?"

חייבים להעריך את אומץ הלב הזה: אדם שמחזיק בעמדה בכירה ומרכזית בתעשיית הספרים, איש שהגדרת תפקידו הרשמית היא לעמוד בשער, לעשות בדיקה רקטלית לכל הספרים ששואפים לעבור דרכו ולוודא שרק הטובים והאמיצים אכן יעברו - מצהיר בפה מלא שגם אלה שקיבלו כרטיס כניסה לעולם שכולו טוב, לא בהכרח שונים במהותם מהמסורבים והדחויים. במילים אחרות: הגרפומניה נמצאת בכל מקום, בדיוק כפי שהגאונות נמצאת בכל מקום. המגרסות הנמרצות כנראה בלעו בתאווה כמה אלפי ספרי מופת, בעוד שקהל הקוראים בלע כמה רבבות ספרים שהלקוח היחיד שלהם צריך היה להיות חברה למיחזור נייר.

אז איך יודעים מיהו גרפומן ומיהו סופר אמיתי? פסח היה מספיק אמיץ לומר את האמת, שממנה משתמע שההבחנה הזאת יכולה להיעשות רק על-ידי הקורא הבודד כשהוא פוגש את הספר הבודד. האמירה המפורסמת של חוקר היידיש מקס ויינרייך - "שפה היא דיאלקט שיש לו צבא וצי" - נכונה גם במקרה הזה: סופר הוא גרפומן שיש לו הוצאה ועורכים. מספיק שהגרפומניה המסוימת הזו מצאה חן בעיני המישהו המסוים הזה, שבכלל לא חושב שהיא גרפומניה, כדי לבנות את הגדר הלכאורה-מוצקה בין שני סוגי הכותבים.

כמובן שהגדר הזו היא אשליה מוחלטת. כמו במטפורת הסיר והמכסה בתחום הרומנטי, כך גם כאן: כדי להכתיר יוצר כלשהו כ"אמן דגול" נדרש רק עוד אדם אחד, שמחזיק אצלו את הכתר המתאים ואת הרשיון להניח אותו על ראשים כאוות נפשו. ואגב, מה יכול להיות הגדרה טובה יותר לתופעת ה"רב מכר" מאשר: המון גרפומנים סמויים שמצאו את נפשם התאומה בדמות גרפומן גלוי?

אני מצדי חושב שכתיבה, כמו דיבור, היא זכות יסוד של כל אדם. אי-אפשר "לחטוא בכתיבה", בדיוק כמו שאי-אפשר לחטוא בדיבור, בנשימה או בתקווה. הכתיבה היא פשוט דרך לדבר ולהעביר רעיונות, תחושות ומחשבות לאנשים אחרים, וצריך להפריד בעניין הזה בין התוכן לבין האסתטיקה. בדיוק כמו שלא יעלה על דעתו של אף אחד למנוע מאדם מסוים לדבר רק מפני שהוא עילג, בעל קול מצחיק או חסר השכלה פורמלית ברטוריקה - כך לא יעלה על הדעת למנוע מאנשים לכתוב מסיבות כאלה.

וכמו שאנחנו מסוגלים להקשיב בתשומת-לב לדבריו של אדם גם הוא לא דברן מצטיין, כך אנחנו יכולים לקרוא בעיון ובכבוד את כתביו של אדם שאינו כותב מצטיין, ואפילו ללמוד מהם משהו וגם לאהוב אותם. ביום שבו ימנו "עורכי דיבור" שיסתמו לאנשים את הפה אם הם לא עומדים בקריטריונים מסוימים, אז יהיה אפשר גם לסתום לאנשים את העט. ובקשר לאסתטיקה - זה כבר עניין אחר לגמרי, וכך גם השאלה מה מתפרסם וכמה. אולי הבעיה האמיתית היא לא במבול הכותרים החדשים - אלא ביומרה של ההוצאות לטעון שמי השיטפון העכורים האלה בהכרח ראויים לשתייה, רק בגלל שמישהו ארז אותם בבקבוקים עם לוגו מבריק.

danext@gmail.com

הספר כמחליק קמטים

כל ביקור בספריה ימחיש את האמת העגומה, או המשמחת (תלוי בנקודת ההשקפה שלכם): לעולם לא נוכל לקרוא את כל הספרים, נקודה. אפילו אם נגביל את עצמנו רק לספרי המופת שיש עליהם קונצנזוס, לא נעמוד במשימה הזאת - ולכן מוטב שנפסיק להציב אותה לנגד עינינו. מי שאוהב ספרים באמת, כדאי שישתחרר מוקדם ככל האפשר מעריצותן של רשימות קריאה שמטיפות לסדר יום ספרותי מסוים. רשימות חובה ספרותיות, מכל סוג, הן לא יותר מאשר המקבילה גבוהת-המצח לעיתוני הנשים: כמו שהם עוסקים באובססיביות ביופי כדרך מתוחכמת לגרום לקוראות להרגיש מכוערות, כך מכתירי הספרים עוסקים באובססיביות בחוכמה כדרך לגרום לאנשים להרגיש טיפשים. או ליתר דיוק, בורים נצחיים - כאלה שהבלי העולם, או סתם טעם ספרותי קלוקל, ימנעו מהם להגיע אי-פעם למצב שבו הם קראו את כל מה שציוו עליהם לקרוא.

אתמול, למשל, הופיע ב-nrg טקסט של מנחם בן תחת ההסבר הבא: "מנחם בן, מבקר הספרות, התבקש להכין רשימה של עשרה ספרים שבלעדיהם הספרייה שלו לא הייתה מה שהיא והוא לא היה מי שהוא. בן השתדל להיכנס לסד של העשירייה הפותחת אבל כדרכו הוא מתח את גבולותיה ופרץ אותם". אני לא הולך להתעכב על הבחירות של בן, כי הוא בסך הכל עשה את מה שהתבקש לעשות. הבעיה היא לא השחקנים המתחלפים שמשתתפים במשחק, אלא המשחק עצמו: הרשימות האלה, שמציגות ספרים כמו שמציגים מוצרי קוסמטיקה - איזה חומר פלאי שמשנה אנשים לטובה וצריך מיד לרוץ לספר עליו לחבר'ה, כדי שינסו גם הם ויעברו טרנספורמציה אלוהית כמו זו שבה זכה הממליץ-המצווה.

אם נחבר את כל רשימות הספרים המומלצים, האלוהיים, החובה-לקרוא ושאר הקלישאות המקובלות, נקבל הר ספרים ששום אדם לא יוכל לבלוע במשך חייו - ואפילו אם היה יכול, ספק רב אם היה כדאי לו. אמנם, הניסיון להשליט טעם פרטי של איש אחד ולהפוך אותו לסטנדרט שמחייב אחרים הוא הגדרת התפקיד של המבקר האמנותי, לא משנה באיזה תחום - אבל התנאים בחוזה הזה מחייבים רק את המבקר, לא את שאר האנשים. כמו שאף אחד לא מקבל מדליה כשהוא צולח ספרים בלתי-קריאים מכוח המלצה של מישהו, כך אף אחד לא נידון לעינוי נצחי בגיהינום אם הוא נכשל במילוי החובה שהוטלה עליו ברשימה כזאת או אחרת. מילא שזו גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה; הצרה היא שזה בכלל מכניס את המילה "גזירה" אל תוך פעולת הקריאה, ועל זה באמת שאי-אפשר לסלוח. בקיצור, המלצתי היא - לקרוא אך ורק את מה שבחר המבקר הספרותי הפרטי לגמרי שבתוך ראשכם, ולהתייחס אל השאר כמו אל הסחת דעת בתור לרופא. כלומר, כמו אל עיתוני נשים מלפני חמש שנים.

עיסת נייר אלקטרונית

הכוכב בתערוכת BookExpo America בלוס אנג'לס היה קינדל של אמזון - מכשיר הנייר האלקטרוני הפופולרי מאוד שהחברה משווקת, ושמאפשר לקרוא ספרים שנקנים ומורדים ממנה. לפי הכתבה בניו יורק טיימס, קינדל עורר עניין רב - וגם חשש מפני התקרבותה של נקודת המפנה בשוק, שתביא בסופו של דבר לעליית פורמט הספרים האלקטרוני על חשבון הספר המסורתי. ג'ף בזוס, מנכ"ל אמזון, גילה שהמכשיר אחראי כבר ל-6% מהמכירות הכוללות שרושמת החברה מספרים שהופיעו גם בפורמט רגיל וגם בפורמט אלקטרוני. זה מעט, אבל אם לוקחים בחשבון שהמכשיר הגיע לשוק רק בנובמבר האחרון, לא קשה להתרשם מהכיוון הצפוי.

בכירים בענף הספרים בארה"ב הביעו בכתבה דאגה מההשלכות של קינדל, וצפו שלא יעבור זמן רב עד שאמזון תתחיל להשתמש בפופולריות שלו כאמצעי לחץ על המו"לים להוריד מחירים. הדאגה הזאת מבוססת על העובדה שהחברה מוכרת את הספרים האלקטרוניים, שמורדים למכשיר, במחיר נמוך יותר מזה שבו היא קונה אותם מההוצאות. מצד שני, הכתבה גם מגלה שהוצאות כמו רנדום האוס ופינגווין משתמשות במכשיר כדי להקל על העובדים שלהן - שתיהן, לצד הוצאות אחרות, חילקו מכשירי קריאה לכל אנשי המכירות שלהם כדי למנוע את בעיית הסרבול שבריבוי עותקי הקריאה הפיזיים. ברבות מההוצאות הגדולות בארה"ב, גם הצוות המערכתי משתמש במכשירי נייר אלקטרוני - כדי לקרוא את כתבי היד שעליהם מתבצעת העבודה.

נראה שאם ההוצאות עצמן כבר הכירו ביתרונות של הטכנולוגיה הזאת מבחינת נוחות שימוש וקריאה, יהיה להן קשה מאוד להתמודד איתה מנימוקים מסחריים, גם אם הם מוצדקים. היכולת להכניס מספר עצום, ולמעשה אין-סופי, של ספרים לתוך מכשיר קריאה קטן אחד תעביר את כל הפוקוס בענף ממכירת עותקים פיזיים (הספר, שאת מקומו יתפוס המכשיר) למכירת עותקים אלקטרוניים (התוכן שמורד למכשיר). בפעם הראשונה בהיסטוריה מתחילה בתעשיית הספרים הפרדה בין התוכן לבין כלי הקיבול שלו: הספר אולי נחשב פעם ליחידה בלתי-ניתנת לחלוקה, אבל עכשיו, כשביקעו את האטום הזה בהצלחה, אי-אפשר יהיה להרכיב אותו מחדש. מה שכן, אולי כדאי שלא קינדל יהיה זה שיחולל את המהפכה, שרבים לא יאהבו אותה; כי עם הצליל היהודי שיש לשם שלו, כל העסק עוד יכול להיגמר באנטישמיות.

danext@gmail.com

הנה הזדמנות לא רעה למורות לספרות לעדכן את הגדרת המושג "אירוניה" בבחינת הבגרות: אצלנו מאוחדים כל ראשי הוצאות הספרים בדעה, שההצלה היחידה לענף תהיה בחקיקה שתמנע הנחות על ספרים למשך זמן קבוע מהוצאתם - ובעוד הם מדברים נולדה בצרפת יוזמה פרלמנטרית לשינוי החוק פורץ הדרך, שמשמש השראה ליוזמה הישראלית. החוק, המכונה "חוק לאנג", הועבר ב-1981 ואוסר על משווקי ספרים להוריד את מחירם הקטלוגי ביותר מ-5% במשך שנתיים, ולפעמים יותר, מהדפסתם הראשונה.

המחוקקים ז'אן דיוניס דה סז'ור וכריסטיאן קרט (סליחה מראש אם נתתי פתחון פה לאותיות אילמות כלשהן), ממפלגתו של הנשיא סרקוזי, יזמו תיקון שיפחית את פרק הזמן המוגן בחוק משנתיים לשנה. במקור ההצעה הייתה לקצר אותו לשישה חודשים בלבד, אבל האסיפה הלאומית לא קיבלה את הנוסח הדרסטי הזה. היוזמה כולה היא חלק מהדיונים על "החוק למודרניזציה של הכלכלה", שאמור להכניס שורה של תמריצים למשק הצרפתי.

מעניין לראות את הנימוקים שמעלים המחוקקים בעד התיקון: "קרוב ל-6000 כותרים חדשים רואים אור בצרפת מדי שנה. אורך החיים שלהם קצר יחסית, מפני שספר נמצא על המדפים רק שלושה חודשים בממוצע… [קיצור משך הזמן המוגן] יאפשר לתת חיים חדשים לתחתית הקטלוג". אמרנו אירוניה? כי הטיעון הזה הוא בדיוק אותו אחד שבו משתמשים אצלנו - כדי להצדיק את החוק, לא כדי להילחם בו (ראו ברשומה הקודמת). כאן מדובר על הקטגוריה שהיא אולי המקופחת ביותר: לא ספרים חדשים וגם לא בק-ליסט שהפך לקלאסיקה, אלא סתם ספרים שאתרע מזלם לצאת לאור לפני כמה וכמה חודשים, ולהתפנות מהחנויות אל המחסנים. אלה נופלים בין הכיסאות - המחיר שלהם עדיין מוגן וגבוה, הם לא נמצאים פיזית בשדה הראייה של הקונים, ולמעשה מבחינת הצרכן הממוצע קיימות כל הסיבות לא לשמוע עליהם, ובטח שלא לקנות אותם. אם יאמצו אצלנו חוק בסגנון הזה, יהיה צורך לטפל בנקודה הבעייתית הזו של ספרים שאי-אפשר, בהגדרה, לתמרץ את מכירותיהם בשום צורה.

בינתיים, כצפוי, בענף הספרים בצרפת הוכרז גיוס כללי נגד האיום החדש. שלושה ארגונים גדולים בתחום שלחו מכתב משותף לשרת התרבות, כריסטין אלבנל, כדי להתריע מפני שינוי החוק. יוזמה כזאת, לדבריהם, "תגרום זעזוע טוטלי לשוק הספרים, שהמרוויחים היחידים ממנו יהיו כמה שחקנים גדולים מתחום ההפצה". במקום אחר הם מוסיפים: "המערכת המוצעת לא תביא לרווח של איש, מלבד כותבי רבי המכר". גם זה מוכר למדי, לא?

מהצד השני, יש מי שטוענים שהספרים בצרפת פשוט יקרים מדי, ו"הגבלת ההגבלה" רק תרחיב את השוק ותביא יותר קונים לחנויות. ככה חושבים באמזון-צרפת, שהמנכ"ל שלה, גזווייה גרמבואה, הוא תומך נלהב של שינוי החוק הקיים. "זה ימריץ את שוק הספרים, שהוא פחות דינמי בצרפת מאשר בבריטניה", אמר גרמבואה לעיתון לה מונד, "שם הספרים החדשים פחות יקרים". על דבריו חולקים מו"לים מרכזיים, בהם אנטואן גלימאר, שאמר באותה כתבה: "חוק המחיר האחיד הוא אבן הפינה של החיים הספרותיים בצרפת. הוא לא מפריע לתחרות ולא פוגע בצרכנים".

אז מה הולך לקרות עכשיו? רמז לבאות אפשר למצוא בפסק הדין מינואר השנה, שניתן בתביעה שהגישו מו"לים נגד אמזון-צרפת כדי שתפסיק להציע ללקוחותיה משלוחים חינם בתוך המדינה. המו"לים התבססו על חוק לאנג וטענו שהמשלוחים האלה מפרים את כללי התחרות השווים; בית המשפט פסק לטובתם ואסר על החברה לתת את השירות הזה. אלא שאמזון לא התרגשה, והצהירה שהיא תילחם בפסיקה בכל דרך אפשרית - ובינתיים, תשלם את הקנס בסך 1,500 אירו ליום במקום למלא אחר הוראת בית המשפט. כשמהומה כזאת מתרחשת גם במקום שיודע להגן על תעשיית הספרות שלו, ולא רק אצלנו, זה כנראה אומר שהתחזית שפורסמה כאן ברשומה הקודמת לא מופרכת כל-כך: המלחמות הפנימיות בענף הספרים והפער הבלתי-ניתן לגישור בין אינטרסים מנוגדים בתוכו, כל אלה מכשירים את הקרקע לשינוי גדול, אולי בקנה מידה עולמי - והוא יכול להיות פתאומי מאוד.