ליבריסטאן

נפוצים לכל הכיוונים

אחרי כמה שבועות שבהם מוסף גלריה נותר חף מעניינים ספרותיים, כבר התעוררה אצלי דאגה - לא מופרכת מדי בהתחשב במה שקורה בעיתונים בחו"ל - שאולי התחום הזה נפל קורבן להתנקשות שקטה באישון לילה, שהוזמנה על-ידי מקבלי החלטות נלהבים בצמרת הארץ. אבל אתמול הופיעה שם כתבה מעניינת של שירי לב ארי על החלק הבלתי-נראה ביותר בשוק הספרים (חוץ משכר הסופרים) - הלא הוא ההפצה.

הכתבה מלאה במידע על שרשרת ההפצה ועל תפקידם של המפיצים בהצלחתן של הוצאות, והרושם הכללי הוא שלפחות בישראל, היחסים בין שני הגורמים האלה הם לא הרבה יותר ממשחק מתמשך ומייגע של כיסאות מוזיקליים (או ספרותיים): אחת לתקופה קמה ההוצאה, מחליטה שמפיץ א' נמאס עליה ועוברת ברעש ובצלצולים לטיפולו המסור של מפיץ ב', רק כדי להפוך את שעון החול ולספור מחדש את הגרגרים עד להימאסות החדשה.

בעיניי, בכל אופן, הרושם שעולה מהכתבה הוא של עולם ישן, שעסוק במלחמות העבר בזמן שצל כבד נופל עליו מכיוון העתיד. כל התזזית הזו, סביב המפיצים והשפעתם הגורלית על מיקום הספר בחנות או על מספר העותקים שיימכרו במבצע, נשמעת בערך כמו מאבקי כוח עתירי-אמוציות בין חברות ספנות ערב כניסתו לשימוש של מטוס הנוסעים הראשון.

ואולי נעבור מהדימויים אל הדבר עצמו: כל הסימנים מראים שבעוד זמן לא רב, ייפרץ הסכר וספרים יתחילו להיות מופצים יותר ויותר באמצעות מחשבים ורשתות, לא באמצעות המשאית של שמוליק, המפיץ הרגזן-אך-לבבי. במקום לעבור ממפיץ למפיץ, ההוצאות בישראל יעשו בחוכמה אם יתכוננו למעבר כלל-עולמי ממדיום הפצה אחד לאחר, כחלק מהמעבר הגדול יותר למדיום קריאה חדש. והמפיצים, כדי לשרוד, יצטרכו לשבת ולקבל החלטות אסטרטגיות בהיקף ובעומק שחורג בהרבה מ"תרים טלפון ליוסי, תרד עד 40% ותנסה לגנוב אותו משמוליק". אם לא יתנהל תהליך כזה, ההפצה היחידה שתישאר כאן היא הפצתם של כל ההוצאות והמפיצים הקיימים לארבע רוחות השמיים.

המחיר הסביבתי

מזמן לא שמענו מחזית חוק המחיר האחיד לספרים (חוק לאנג) בצרפת, אבל זה לא אומר שנגמר הוויכוח סביב הצעת התיקון לחוק. העיתון La Dépêche du Midi נותן תמונת מצב עדכנית, שממנה עולה בין היתר שיוזם ההצעה לשינויו של חוק לאנג, חבר הפרלמנט ז'אן דיוניס דו סז'ור, ממפלגתו של הנשיא סרקוזי, לא ציפה לעוצמת ההתנגדות שעוררה היוזמה שלו מצד אנשי ענף הספרות. אמנם הוא לא נסוג מכוונתו, אבל מודה בבלוג שלו ש"התיקון הזה יכול לגרום נזקים לחנויות הספרים החלשות והתובעניות ביותר".

דו סז'ור, באופן מפתיע, אומר היום שהמוטיבציה שלו לשינוי החוק היא אקולוגית דווקא: הוא בדק את הנתונים ומצא ש-70 מיליון ספרים שלא נמכרו מושמדים בצרפת לבדה מדי שנה (מתוך 450 מיליון עותקים שמודפסים). חוק לאנג, לדבריו, הוא רצוי כשלעצמו, אבל יש צורך לעדכן אותו כי בנוסח הנוכחי הוא מעודד בזבוז משאבים אדיר. הכתבה לא מסבירה איך הוא הגיע למסקנה הזאת, אבל אפשר להניח שהוא מתבסס על כך שהחוק מעודד הדפסת ספרים ולא-דווקא צריכה שלהם. עותקים שלא נמכרו - גם לא יימכרו, כי אי-אפשר לתת עליהם הנחה במשך זמן רב מאוד. הם יחזרו למחסן, או יישלחו למגרסה שכולה טוב.

כך או כך, נראה שהמודעות הכללית לבעיות אקולוגיות נעשית עמוקה יותר ויותר גם בתחום הספרות. זה טוב, כי הספרים הפיזיים הם בזבזניים עד מאוד במשאבים טבעיים, והוויכוח על המשמעות הסביבתית שלהם צריך להיות מנותק לגמרי מזה שמתנהל בעניין המשמעות התרבותית. לגבי הנימוקים החדשים של דו סז'ור - מעניין אם הצרפתים יבלעו את הצפרדע הזאת בקלות רבה יותר, אחרי שצבעה השתנה משחור לירוק.

כללי הטקס

נעבור לפרסומות. זוכרים את טום בולו, הסופר שחווה את האימה הגדולה מכולן כששמו הוכרז בטעות בטקס פרסי "הספר הוולשי הטוב של השנה", והטעות תוקנה רק בהיותו באמצע הדרך לבמה? ובכן, נראה שבסוף ההשפלה השתלמה. האתר WalesOnline מגלה שעלייתו של בולו לכותרות ברחבי הממלכה המאוחדת עקב המאורע המצמרר, הפכה את ספרו הזוכה-לחמש-שניות, The Claude Glass, לרב מכר. אולי עכשיו, ברוח האמרה הידועה, בולו יתקשר לשר התרבות הוולשי, רודרי גלין תומס, שהכריז עליו בטקס - ויגיד לו תודה על כך שלפחות ביטא את שמו נכון.

ועוד בפרסומות: בתחילת החודש כתבתי כאן על הפואטיקה המתלהמת של החותמות העגולות, שהפכו לפריט חובה בפרסומות לספרים. אחת מהן היא "חדש", שאין בינה לבין חידוש כל קשר הכרחי. מי שרוצה להיווכח בזה יכול לקחת את מוסף ספרים של הארץ, לדפדף לעמוד שבו מתפרסמת רשימת רבי המכר, ולבדוק את תחתיתו. שם מתפרסמת, כבר כמה וכמה שבועות ברציפות, אותה מודעה לעכשיו זה כתוב של אילנה ברנשטיין, ועליה חותמת הכשרות "חדש". הספר אמנם יצא ביוני, אבל מבחינת הפרסומת - הוא תמיד יהיה חדש, לפחות עד שיהיה אפשר להחליף את החותמת באחת נחשקת יותר, או עד שייגמר הכסף למודעה.

danext@gmail.com

הזנב ששאג

בתור אוהב קולנוע מושבע ושונא אולמות קולנוע מושבע לא פחות, המצאת הדי-וי-די היא מהמבורכות והמוצדקות ביותר בעיניי. חוץ מרעה חולה אחת, שנדבקה בגללה אל האמנות הזו ומסרבת לשחרר ממנה את אחיזתה: התוספות המיוחדות. הרעיון הזה, שלפיו הסרט עצמו הוא רק תירוץ לשובל ארוך של פיקנטריה חסרת-משמעות, מעין "כל מה שלא רציתם לדעת, אבל אם אתם כבר כאן - למה שלא תבזבזו את זמנכם גם על זה" - נראה בעיניי כמו פארודיה מדויקת על עידן גודש המידע האבסורדי שבו אנחנו חיים. רק שזו לא פארודיה, אלא החיים עצמם. ועכשיו זה מגיע גם לספרים.

בלוג הספרים של גרדיאן מקדיש פוסט לתופעה החדשה יחסית, של ספרי פרוזה שבסופם נמצא חלק נפרד של "תוספות" כאלה: רשימת עשרת הספרים האהובים על כותב הספר, לינקים לאינטרנט ועוד כיד הדמיון הרעה. כותב הפוסט, בן מאיירס, נותן את הקרדיט על ההמצאה להוצאת הרפר פרניאל, זרוע של הרפר קולינס, שהתחילה ב-2003 להוציא סדרה של ספרים עם תוספות כאלה. מאיירס אמנם חושב שזה רעיון טוב, אבל אני לא ממש מסכים איתו.

התוספות שכלולות בעותקי די-וי-די של סרטים נועדו למטרה אחת: לגרום לאנשים לקנות את הסרט, במקום לשכור אותו בספריה או לראות אותו בקולנוע. התוספות הן "ערך מוסף", שבשבילו שווה כביכול להוציא כסף רב ולהשאיר ברשותך לנצח סרט, שאולי תראה פעם-פעמיים בכל ימי חייך. אלא שבאופן אורווליאני למדי, "הערך המוסף" הזה הוא למעשה חוסר-ערך מוחלט.

יותר מזה, הוא אפילו ערך שלילי, שגורע מהערך המקורי של היצירה הקולנועית - כי הדגש, כך נראה, עבר מהסרט לתוספות שבאות איתו (מספיק לקרוא ביקורות די-וי-די בכל עיתון כדי לגלות את זה: הסרט נדחק לשוליים והביקורת מפארת ומהללת את "הסצינות המרהיבות שנחתכו בעריכה" או את "ערוץ הקומנטרי המרתק מפי הסגן הראשון של נערת המים"). יש במאים שהבינו את זה, למשל וודי אלן ודייוויד לינץ', שאוסרים בקביעות לכלול תוספות בעותקי הדי-וי-די של הסרטים שהם יצרו.

בספרים, לעומת זאת, הנטייה הכללית היא גם ככה לקנות ולא לשכור, אז מעבר לפלישתה הבלתי-נמנעת של בולימיית "מאחורי הקלעים" הגרוטסקית גם לתחום הזה, קשה להבין מה הרציונל מאחורי השידוך המשונה שעליו מסופר בגרדיאן. אלא אם הרעיון הוא לעבות את הספר וכך לגבות עליו יותר כסף, מה שיכול בהחלט להיות הסיבה למהלך. הדאגה שלי היא פחות מפני תוספות בסגנון "ראיון מלהיב עם עורך המשנה של ההוצאה" (אפילו שגם זה מיותר לגמרי), ויותר מפני "סצינות שנחתכו בעריכה" או "סיום אלטרנטיבי".

תחשבו שכל סופר יוכל להמטיר עלינו כאוות נפשו את כל הבחירות העלילתיות שהוא לא עשה, בנוסף לאלה שהוא כן עשה. תחשבו שהספר ייגמר בשלוש דרכים שונות לגמרי, ועלינו, הקהל הדמוקרטי, יוטל לבחור איזו מהן מוצאת חן בעינינו יותר. בעצם, לא צריך לדמיין יותר מדי - זו בדיוק מנת חלקם העגומה של צופי הדי-וי-די כיום: לא רק סבך מידע חסר-גבולות שגודלו פי כמה וכמה מגודל הסרט שמשמש לו כתירוץ, אלא גם השתמטות מוחלטת מאחריות יצירתית.

כך שאנחנו ממש לא צריכים תוספות בספרים; נסתפק בספרים טובים בפני עצמם, מצרך נדיר למדי גם ככה. האמת, בנסיבות כאלה השיר המפורסם של רוברט פרוסט, The Road Not Taken, מקבל משמעות חדשה לגמרי. מעכשיו אמרו: The Road Not Taken - plus a few that were, with exclusive commentary by the author's niece.

ניידות חברתית

הספרות הסלולרית - איזה אוקסימורון חביב - ממשיכה להתפתח. חברת תוכן דרום-אפריקאית בשם Mobfest מציעה עכשיו חידוש בתחום: סדרת סיפורים קצרים שמחולקים כל אחד ל-28 פרקים, כל פרק באורך של עד 900 תווים (לא מילים!) - והכל משוגר אחר כבוד לטלפון הנייד של המנוי. לא רק שהפרויקט, תחת השם המוצלח Novel Idea, גייס עשרה מהסופרים הידועים במדינה (אל דאגה, לא עד כדי כך ידועים - נדין גורדימר, ג'.מ. קוטזי ושות' לא ביניהם) - הוא גם מקיים תחרות של כתיבת סיפורים על הטלפון הנייד עצמו, שבמסגרתה ייבחר הסופר הסלולרי המוצלח ביותר.

אנשי Mobfest מצהירים בגלוי שההשראה שלהם היא יפנית - ומזכירים שבשנה שעברה, חמישה מתוך עשרת הרומנים הנמכרים ביותר ביפן נכתבו בטלפונים ניידים (מה שמכונה קייטאי שוסצו, "רומן נייד". כותבים את זה 携帯小説, למי שרוצה לחפש בגוגל, ואם אתם רואים כאן ריבועים ריקים במקום טקסט יפני, סליחה מראש - זה עניין של התקנת שפה במחשב). רב-המכר המצליח ביותר שם, שנכתב על-ידי בת 20, השתייך גם הוא לז'אנר, נמכר ב-1.2 מיליון עותקים ועכשיו מעובד לסרט. החברה הדרום-אפריקאית מנסה לשכפל את ההצלחה גם במדינה העשירה ביותר ביבשת הענייה ביותר, באמצעות צורת פרסום סדרתית - ודווקא ההיבט הזה ראוי לתשומת לב מיוחדת.

פרסום סדרתי, בהמשכים, היה צורה מקובלת לפרסם ספרים חדשים במאה ה-19, שבה, אם יורשה לי, נכתבה המאסה הגדולה ביותר אי-פעם של ספרות מופתית. המקום שבו הם פורסמו באופן הזה היה העיתונים - זה גם היה עידן מוצלח לעיתונות - ואז, אחרי פרסום החלק האחרון, הספר היה יוצא בכרך אחד שלם. אבל מה שהיה טוב לדוסטויבסקי כנראה כבר לא טוב לנו, ובשנים האחרונות צורת הפרסום הזו עברה מהעולם. שום עיתון בארץ לא מפרסם בקביעות רומן בהמשכים;  לכל היותר מופיע פרק או שניים כקידום מכירות (כמו שעושים למשל ב-ynet).

לדעתי זה חבל מאוד, כי הערך התרבותי של העיתונות יכול היה לעלות פלאים אם המודל הזה היה קם לתחיה. שלא לדבר על החשיפה הגדולה של היצירה עצמה ועל המשמעות לקהל הקוראים, שיכול להיענות לזה בצורה מפתיעה. אם הפרויקט הדרום-אפריקאי יחזיר לתודעה את האפשרות לפרסם יצירות ספרותיות בהמשכים, ואולי ייתן רעיון למישהו באיזה עיתון אצלנו (אפשרות קלושה, אני יודע), אז מבחינתי הוא כבר עשה את שלו.

וכן, ברור שהשילוב של טלפונים סלולריים וספרות הוא לא מובן מאליו, ואפילו קצת מפחיד. ספרות שאפשר לקרוא על מסכים זערוריים, זה עוד החלק הפחות גרוע - הבעיה היא בכתיבה על המכשיר עצמו, עם המקלדת המיקרוסקופית ואוצר המילים המוגבל מראש לנביחות פיקסלים קצרות (עינוי סיני מתוצרת יפן).

ובכל זאת, רק כדי להרגיע, הנה מאמר בגרדיאן, שבו טוען פרופסור לבלשנות שעידן האס-אם-אסים לא בהכרח יוביל לחיסול היכולת הלשונית של האדם. ולמי שרוצה לדעת מיהם בדיוק הקוראים האלה, שבוודאי ישמחו לקבל ספרים בדיוור ישיר לסלולרי, הנה כתבת המגזין הענקית של ניו-יורק טיימס, שבודקת איך נראית הקריאה נכון להיום, רגע אחרי שדלתות האורווה נפתחו והסוסים האלקטרוניים יצאו החוצה בדהרה.

danext@gmail.com

הגברת הבלתי-נשיאותית

מה יש לסרקוזי נגד מדאם דה לה פאייט? נשיא צרפת, שמבין את רוח הזמן ומתמחה בהילכדות בקטעי וידאו שמתעדים אותו תוך כדי התפרצויות שונות ומשונות, נתפס הפעם בעקיצה מכוונת היטב בעניין הסופרת המפורסמת בת המאה ה-17 - והאתר rue89.com מספק את הסרט המרשיע יחד עם הרהורים נוגים על משמעויותיו. ההתבטאות שוחררה לחלל האוויר במפגש של סרקוזי עם מתנדבים במחוז לואר-אטלנטיק, שגם צולמה לערוץ הטלוויזיה של ארמון האליזה.

בשלב כלשהו, הנשיא טען שפעילות התנדבותית של יחידים צריכה להיות מוכרת על-ידי הרשויות, מפני ש"זה שווה בדיוק כמו לדעת בעל-פה את הנסיכה מקלב" (La Princesse de Clèves - הרומן ההיסטורי של לה פאייט). אחרי רגע של שקט, סרקוזי שעשע את הנוכחים כשאמר: "אין לי שום דבר נגד… אבל בסופו של דבר, בסופו של דבר, בגלל שסבלתי הרבה בגללה…". טוב, אחרי הכל, מדובר פה בגברת קצת יותר תובענית מקרלה.

והאתר מגלה שזאת לא הפעם הראשונה שהנשיא נטפל לנסיכה האומללה. בפברואר 2006, כשהיה עדיין מועמד לנשיאות, התבטא סרקוזי כך בפני קהל של עובדי מדינה: "לאחרונה השתעשעתי, משתעשעים איך שיכולים, בקריאת התוכנית של בחינות השירות הציבורי. סדיסט או אימבציל, תבחרו אתם, הכניס לתוכנית [את ההנחיה] שצריך לשאול את הנבחנים על הנסיכה מקלב. אני לא יודע אם עלה בדעתכם לעתים קרובות לשאול את הפקידה מה היא חושבת על הנסיכה מקלב… דמיינו את המחזה הזה!".

פסקל רישה, כותב המאמר ב-rue89.com, מנסה להסביר לנשיא למה הוא טועה ביחס המזלזל שהוא מפגין כלפי הרומן - ובמשתמע, כלפי משהו נרחב בהרבה מהספר האחד הזה - ומציע לקוראים: "בתור נקמה, אתם יכולים לקרוא אותו מחדש". מי יודע, אולי סרקוזי והטראומות שלו מימי התיכון עוד יכניסו את המדאם לרשימת רבי-המכר.

הספריה המשודרת

כמו כלבים וחתולים, כך גם הספרות והטלוויזיה נוטות להיות אויבות מכורח ההרגל - ויכולות להסתדר ביניהן כשהן רוצות. בספרד, למשל, רשתות השידור פונות יותר ויותר לספרים כבסיס לסדרות שהן מפתחות, כמו שמספרת הכתבה הזאת בעיתון Gaceta.

הדוגמה העדכנית ביותר היא הצעד של Sogecable, רשת הכבלים בתשלום הגדולה במדינה, שרכשה את הזכויות ליצירת סדרה מרב-המכר Pillars of the Earth, של הסופר הבריטי קן פולט. והטרנד לא נעצר בזה, כמובן: באמצע החודש שידרה הרשת הציבורית Televisión Española מיני-סדרה על-פי מלחמה ושלום, ובשנה שעברה שודרה ב-Antena 3 הסדרה Quart, שעובדה מספר של ארתורו פרס-רוורטה בשם La Piel del Tambor (מילולית: "עור התוף" - זה שמתוח על כלי הנגינה, לא זה שבתוך האוזן). הכתבה מתארת גם את העבר של העיבודים האלה בטלוויזיה הספרדית, שהתחיל עוד בשנות ה-60.

מה, בעצם, גורם לזה שאצלנו תעשיית הטלוויזיה לא ממש רואה את הספרות - מקומית או זרה - כפרטנרית ליצירה דרמטית? למה, בשם אלוהים, אפשר לשדר בספרד סדרה על-פי טולסטוי (ועוד כזו שמבוססת על ספר, שהפך לשם נרדף ליצירה שאף אדם בן-זמננו לא יכול לגמור), ובישראל אי-אפשר? האם לנצח יעלו כאן לשידור בעיקר שיבוטים מדולדלים-גנטית של הסדרה הארכיטיפית על דירת רווקים תל-אביבים, כולל אחד הומו ואחת שכל הזמן אומרת "להזדיין"? עד איזה מילניום עתידי ימשיכו לחשוב כאן שצילום של תחת חשוף הוא מעשה טלוויזיוני הירואי, בזמן שכל ספר הכי נחות מצטיין בתעוזה קצת יותר משמעותית?

נקווה שהמיני-סדרה המתוכננת על-פי נבלות של קניוק, שאמורה לעלות לשידור בסוף השנה, תשנה קצת את העניינים. זה במקרה אחד הספרים העבריים היחידים שאני אוהב, ואוהב מאוד - ככה ששמחתי לשמוע לא מזמן שיש יוזמה כזאת. הבעיה היחידה היא שבממלכת הרייטינג, הסדרה תצטרך למשוך הרבה קהל כדי להזיז קצת את המוחות המאובנים שאחראים על הפרויקטים בערוצי הטלוויזיה. אתם יודעים, הנושאים התרבותיים הם תמיד אלה שנבחנים לפי אמות מידה קשוחות וחשדניות, שנושאים אחרים לא צריכים לעמוד בהן.

הכי סביר הוא, מן הסתם, ששום פריצת דרך מיוחדת לא תירשם בעניין הזה. אחרי הכל, יגידו הנוגעים בדבר, עם כל הכבוד לטולסטוי, בדיוק קנינו עכשיו תסריט מקורי ומדהים לסדרה חדשה על ארבעה רווקים תל-אביבים שנונים ומהממים. ושלא יגידו שאנחנו בזים לספרות. כי לפי התסריטאי הראשי, הדמות של הבחורה המתוסבכת קראה פעם את ג'ינג'י, וזה מה שגורם לה לפתח קראש היסטרי על השותף החדש, שהוא אמנם קירח, אבל רואים (בתאורה הנכונה) שגם לו היה פעם שיער אדום. חבל רק שהוא הומו. לא נורא, העיקר שעל המדף בסלון יש כמה ספרים, כי זה מוסיף לאמינות.

danext@gmail.com

מוסף, רות סוף

כבר כמה שבועות שמוסף הספרים של לוס אנג'לס טיימס נמצא על כוונת הקיצוצים המתוכננים ברשת טריביון, בעלת העיתון - ועכשיו מגיע האישור הרשמי: המוסף, Sunday Book Review, יראה אור בפעם האחרונה ב-27 ביולי. לפי Publishers Weekly, הביטול ילווה בפיטורי שני עורכים ייעודיים. המוסף, שהוא אחד האחרונים בעיתונות האמריקאית שנשארו כיחידה אוטונומית ונפרדת בתוך עיתון-האם, יקוצץ ימוזג לתוך חלק אחר בעיתון.

במחאה, פרסמו ארבעה עורכי עבר של המוסף - סוניה בול, דיגבי דיל (נשמע כמו שם עט מוגזם למדי, לא?), ג'ק מיילס וסטיב וסרמן - מכתב משותף ופתוח שמבקר את סאם זל, הבעלים של הרשת, על הצעד ומאיץ בקוראים להשמיע את קולם נגדו. בין היתר, הם מכנים את הביטול "כשל ברברי", וטוענים שהוא יחליש את מחויבות הקהל לעיתון וכך דווקא יחליש אותו כלכלית, במקום לשפר את מצבו.

זה כמובן לא המקרה היחיד שבו מתברר, שקשה יותר ויותר לשכנע את בעלי המאה בחשיבות העקרונית של תחום הספרות לכלי תקשורת שמכבד את עצמו ואת הקוראים. והאמת היא שהקושי גדול עוד יותר משנדמה, כי לא רק הטיעון הזה מאבד השפעה, אלא גם הטיעון הרך והוותרני יותר - שלפיו גם לספרות יש קהל משלה, ומגיע לו טיפול הולם לפחות כמו זה שלו זוכים קוראי מוסף הספורט או הלייף-סטייל.

בין אם טוענים שעיתון ראוי לשמו צריך א-פריורי לעסוק בספרות, ובין אם טוענים שכל עוד לא מבטלים את הפרה הקדושה שנקראת "מוסף הספורט" משיקולי תקציב, אין סיבה לבטל דווקא את מוסף הספרים - כל זה כבר לא עושה הרבה רושם על קובעי המדיניות. זה קצת משונה, כשחושבים על זה שקבוצת האוכלוסייה האחרונה שעדיין שומרת אמונים למילה הכתובה - בין אם היא מודפסת בספר או עיתון - ובכך מקיימת למעשה את המדיום הזה, היא הקבוצה הראשונה שנרמסת בשעת מבחן. ההתנהגות של העיתונים בעניין הזה דומה למטוס שמתחיל להיגמר לו הדלק, וצוות הדיילים זורק ממנו נוסעים כדי למשוך עוד קצת קדימה. הבעיה היחידה היא שהנוסעים האלה הם הטייס וטייס המשנה.

פאסט בוק

בקשר לכתיבה, יש שתי אסכולות (מלשון תסכול) שמתווכחות ביניהן משחר ההיסטוריה: האחת מאמינה שכדאי לכתוב רק כשבאה ההשראה המתאימה, והשנייה בזה להשראה וטוענת שצריך לכתוב בכוח, בזמנים קבועים, בלי חשק ובלי מצב רוח. איכשהו, אני חושד שהספרים שנוצרו מתוך נאמנות לאופציה השנייה הם, באופן סטטיסטי, לא ממש בין אלה שאני אוהב לקרוא. לא בדקתי, אבל נדמה שמעולם לא נוצר בעולם משהו טוב באמת בתנאים של סבל ואי-חשק.

ובכל זאת, יוזמה בשם "החודש הלאומי לכתיבת רומן" (או בראשי תיבות באנגלית NaNoWriMo) מנסה ללכת ברוח השיטה הזו בדיוק, ולקיים מעין ספרינט-כתיבה שנמשך חודש אחד בדיוק. המטרה של המעין-תחרות הזו היא לכתוב במסגרת הזמן הקשוחה הזאת רומן בן 175 עמודים, או 50,000 מילים, מה-1 בנובמבר עד ה-30 בו. לא ברור מה עושה המילה "לאומי" שבכותרת, כי זה אירוע כלל-עולמי, ולדברי המארגנים, הרעיון נועד למען "כל מי שחשב על כתיבת רומן אבל נבהל מהזמן ומהמאמץ הכרוכים בכך".

באירוע של השנה שעברה השתתפו 100 אלף איש, שמתוכם יותר מ-15 אלף עמדו ביעד עד הדדליין. באתר מצהירים מראש: "הדבר היחיד שמשנה ב-NaNoWriMo הוא היקף התוצר. העניין הוא כולו בכמות, לא באיכות. גישת הקמיקזה מכריחה אותך להנמיך ציפיות, לקחת סיכונים ולכתוב תוך כדי תנועה".

האינסטינקט הוא לנחור בבוז למשמע רעיונות כאלה, ולראות בהם עוד ביטוי לגרפומניה המידבקת שהשתלטה על העולם יחד עם אחותה ההפוכה ממנה, ההיפו-ליטריטיס (מחלת חוסר היכולת לקרוא טקסט שאורכו גדול מחמישה תווים). אבל בעיניי, למרות הנטייה שלי בעד כתיבה תחת השראה, זה דווקא מייצג את הצד החיובי האחד שבכפייה העצמית: ההבנה שזמן מושלם לכתיבה לעולם לא יגיע, ומתישהו יהיה צורך לשבת ולכתוב - גם אם זה נעשה במרווח עוכר המוזות שבין, נאמר, יום אינסופי במשרד לבין שינה קצרה ומזוויעה בחברת יתושים רעבים. מתישהו צריך לשבת ולהתמודד, אבל על הסטופר בהחלט אפשר לוותר.

העצים חוזרים

לפני עשרה ימים כתבתי כאן על אקו-ליבריס, היוזמה המצוינת לאפשר לאנשים לשתול עצים במקום הספרים שקראו. באחת התגובות, הוסיף הקורא יורי שמאחורי האתר עומדים ישראלים שחיים בארה"ב, אבל לא הצלחתי לאמת את זה בעצמי - עד שהשבוע הגיע לכאן רז גודלניק, מאנשי אקו-ליבריס, והגיב לפוסט הזה (הנה קישור לתגובה).

מעבר לכך שהתברר לי למרבה הגאווה המקומית שאכן, גם היוזמה הזאת היא משלנו - גודלניק הפנה גם לאחד העמודים באתר, שבו מרוכזים מאמרים שדנים בשאלה מה עדיף מבחינה אקולוגית: ספרים רגילים או אי-ספרים. התשובה, כמו תמיד בעולם המסובך-מדי שבו אנחנו חיים, אולי נראית ברורה מאליה - אבל רחוקה מלהיות כזאת. שווה להיכנס ולקרוא. למה, למה כל מה שבני אדם מייצרים חייב להרוס את הסביבה? אולי זה הזמן להתחיל לפתח את הספר התוך-מוחי, שיאפשר לראות ספרות מול העיניים בלי צורך בעזרים כלשהם. אז יישאר לנו רק לטפל במטרד האקולוגי העיקרי, שהוא אנחנו בעצמנו.

danext@gmail.com

ספר ראשון בפאונד

התגובה המיידית לכל דבר לא רצוי שמתרחש בארץ היא "במדינות מתוקנות זה לא היה קורה". גם במקרה של מבצעים כמו "ספר שני בשקל" ושאר סטירות לחי משפילות לתחום התרבות, מתעורר דחף אוטומטי להגיב כך. ובכן, תנוח דעתנו אכולת הקנאה: גם במתוקנות כבר נפלה שלהבת. רשת הסופרמרקטים הבריטית Asda, ששייכת לוול מארט האמריקאית, קיימה החודש מבצע לזמן מוגבל שבו נמכר הספר הארי פוטר ואוצרות המוות בפאונד אחד בלבד.

הספר שנמכר במבצע הוא גרסת הילדים של הכותר, ולפי הנתונים שמביא האתר theBookSeller.com, מחיר המבצע מבטא הנחה של 89% מהמחיר הקטלוגי (8.99 פאונד, שהם בערך 62 שקל), והביא לכך שהרשת השיגה 79% מכלל המכירות של הכותר הזה. כצפוי, המבצע עורר מהומה גדולה בשוק הספרים הבריטי, גם בגלל הנסיבות האפלוליות שהביאו לקיומו.

הכל התחיל בשנה שעברה, כפי שמדווח גם ניקולס קלי בבלוג הספרים של גרדיאן, בעימות בין Asda לבין הוצאת בלומסברי, בעלת הזכויות לסדרת הארי פוטר. הרשת דרשה מההוצאה תנאים מועדפים בחלוקת הרווחים ממהדורת הכריכה הקשה של הספר, וכשלא נענתה בחיוב, האשימה אותה שהיא "מחזיקה ילדים כבני ערובה". בלומסברי הגיבה בניתוק אספקת הספר לחנויות הרשת ופרסמה האשמה נגדית, שלפיה Asda חייבת לה כסף. קלי טוען שהמבצע החדש עשוי להיות נקמה נגד ההוצאה, אבל מעריך שהוא קשור יותר דווקא ליריבות עם רשת סופרמרקטים אחרת, Tesco, שהצליחה לנגוס בנתחים נכבדים מהמכירות של ספרי הארי פוטר הקודמים.

אחד מהמתנגדים הכעוסים למבצע ציין: "בהתחשב בנתוני המכירות שלהם, [הרשת] למעשה הפסידה על זה 150 אלף פאונד. זו לא היתה החלטה שקשורה למסחר בספרים, אלא החלטה שקשורה למכירות של Asda". ואם כל זה נשמע מוכר מאוד לאוזניים ישראליות, חכו שתשמעו את תגובתה הזחוחה של קניינית הספרים של הרשת, סטף בייטסון: "זעזענו קצת את הרשתות האחרות, וזו היתה כל הזמן הכוונה שלנו". בייטסון מודה שבלומסברי כלל לא ידעה על המבצע המתוכנן, אומרת שהוא נועד כדי "לחזק את עמדת הערך שלנו כלפי הלקוחות בנוגע לספרים", ומוסיפה את הנימוק המוחץ הקבוע: "זה בעצם להציע ספר לאנשים שאולי לא היו יכולים להרשות אותו לעצמם ב-8.99 פאונד - זה הרבה כסף היום".

גם עכשיו, אחרי סיום המבצע, הספר ממשיך להימכר ברשת במחיר נמוך בהרבה ממחירו הקטלוגי - 3.86 פאונד (כ-60% הנחה). גרוע יותר, בעקבות המבצע הזה נוצר סחף כללי שהוריד את מחיר הספר לאשפתות גם ברשתות הגדולות האחרות בבריטניה. בבלוג של גרדיאן מעריכים שמכירת הספר בפאונד בודד תתברר כצעד שגורם יותר נזק לג'יי-קיי רולינג, כותבת הסדרה, מאשר האנציקלופדיה הבלתי-מורשית על הארי פוטר שאת פרסומה היא מנעה בהליך משפטי. ומה הכי מדכא? תגובתו של מנכ"ל בלומסברי, ריצ'רד צ'רקין, שאמר על צניחת המחירים הכללית: "זה יצא משליטתנו". בקרוב אצלנו - או שאולי נלמד משהו מהניסיון?

נדיר להמונים

טוב, את כל זה חייבים לאזן בעזרת קצת חדשות טובות, שיוכיחו שאפשר למכור ספרים גם אחרת. בתפקיד המוכיחה נמצאת הפעם רשת בארנס אנד נובל האמריקאית: כתבה בניו יורק טיימס מספרת על ניסוי מוצלח שעשתה הרשת, ובמסגרתו הוקמה חנות לספרים נדירים וכאלה שכבר לא מודפסים.

החנות פעלה במשך שמונה שנים בצ'לסי, ואז נסגרה - אבל לא לאורך זמן, כי במהרה העבירו אותה אל תוך קומה אחת בסניף רגיל בפינת ברודוויי ורחוב 66. הפרויקט הוא יוזמה של מנהלת בודדת ברשת, קארן קטאלנוטי, והיא מספרת שהמכירות מסתכמות ב-300-400 ספרים בשנה בלבד, ובכל זאת הרשת ממשיכה לשמור אמונים לפרויקט.

וכמובן, בלי צד בעייתי אי-אפשר: בעל חנות ספרים עצמאית שמוקדשת לאותה מטרה, ונמצאת מול סניף אחר של בארנס אנד נובל, דואג מפני האפשרות שהניסוי יתרחב לעוד חנויות ויחסל לו את הפרנסה. ככה זה עם רשתות: גם כשהן נאורות, עדיין לא כדאי לפגוש אותן בסמטה חשוכה (במיוחד לא כשהן פותחות שם סניף חדש).

שקט פופולרי

ועוד בצד המואר של העולם: הספריות בערים הגדולות בקנדה זוכות להצלחה אדירה, כמו שמדווח ונקובר סאן. מתברר שלא רק שהאינטרנט לא מצליח להרוג את הספריות הוותיקות, אלא שהמצב הכלכלי המתקדר הופך אותן לאופציה יותר פופולרית בשנים האחרונות. מערכת הספריות הציבוריות של טורונטו, לדוגמה, היא - ביחס לגודל האוכלוסייה - הענפה ביותר בעולם, עם 1.2 מיליון מנויים ו-28.9 מיליון פריטים ב-40 שפות שעוברים במערכת ההפצה מדי שנה.

עוד סיבה לתחיית הספריות, שאותה מונים הספרנים המאושרים, היא האווירה התרבותית השונה והרגועה יותר שבה הן פועלות היום. ככל שיותר סוגים של ספרים זוכים ללגיטימיות, כך הספריה כבר לא נתפסת כמקום מאיים, ששואף להחדיר בכוח צינור פיטום לוושט הקורא ולהפוך את הכבד שלו לפואה גרא של קלאסיקות בלתי-קריאות. נראה שבעיני הקנדים, הספריה היא היום מקום שבאים ליהנות בו, וככה בדיוק צריך להסתכל על זה. אף אדם עוד לא התמכר לג'יימס ג'ויס רק כי הכריחו אותו לקרוא את יוליסס, אבל הרבה מאוד אנשים פיתחו אלרגיה לספרות כולה בגלל כפייה כזאת.

והאמת, מי שגורל הספר הפיזי, הלא-אלקטרוני, יקר לו - צריך לשמוח אפילו יותר לגלות שהשמועות על מותה של הספריה היו מוקדמות. הספריה היא מוסד מוחשי: הספרים, הבניין, האנשים - הכל חלק בלתי-נפרד מהחשיבות התרבותית שלה. כך שאפשר לקוות שהצורך של אנשים במקדש ספרותי, שבו אפשר פשוט להימצא בחברת אחרים שחולקים אהבה דומה (גם אם זה כרוך ב"שששש!!" אחד גדול), הוא שימנע את ההיעלמות המוחלטת של הספר הממשי מהעולם.

danext@gmail.com