הפצועה האנגלית
חרב לעת
כתבי העת הספרותיים בארץ אוהבים בדרך כלל לפנות לקהל מצומצם, ולהתגאות בזה. במעין המשך לוגי של האמירה "אני לא מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אותי", ככל שמועדון הקוראים זעיר יותר, כך אנשי המערכת מרגישים שהם עושים עבודה טובה יותר. הבעיה היא שכתבי העת נסוגים כך מזירת היומיום והופכים למוצר למשוכנעים בלבד, שיש לו השפעה על האדם המצוי רק דרך היחשפות מקרית - כמו ציטוט בביקורות בכלי תקשורת מרכזיים. גם אני, שרואה בקריאה ובמה שמסביבה עניין חשוב ביותר, לא מרגיש צורך להניח את ידיי על כתבי העת העבריים בנושא. כמו בכל תחום אחר, גם כאן אני לא חושב שצריך להשקיע זמן בקידוח שריונותיהם של מסתגרים כרוניים.
לכן, זו היתה הפתעה נעימה לגלות שיש כתבי עת ספרותיים עם גישה שונה לחיים. אמנם מדובר בכתב עת מרומניה, ולא מישראל, אבל אולי הדוגמה הזו תשפיע גם עלינו ביום מן הימים. כתב העת, ששמו Observator Cultural, הודיע על תחילתו של פרויקט שאצלנו אפילו גופים כבדי-ארנקים מהססים ליזום: סדרת תרגומים של סופרים רומניים חשובים לשבע שפות - אנגלית, גרמנית, צרפתית, ספרדית, הולנדית, פולנית ואיטלקית. באתר הבית של הפרויקט מצוין, שהוא רואה אור במסגרת כתב עת נפרד שיוקדש באופן בלעדי למטרה הזו. הכל ביוזמת ה-Observator ובמימונו.
כתב עת ספרותי שלוקח על עצמו משימה הירואית כזו, בקנה מידה בינלאומי, נראה - ממעמקי הלחות של מזרח הים התיכון - כמו מיראז' בלתי-אפשרי. הרי כתבי עת כאלה אמורים לכלות את כל כוחותיהם ומרצם על מלחמות כיתתיות שיביישו את אלה של שכונת סאדר סיטי בבגדאד, הלא כן? ובכן, מתברר שגם הסוגה הזאת יכולה כנראה לעשות משהו לטובת הכלל, לשחק תפקיד תרבותי אמיתי, כל עוד היא לא מתרכזת בהצבת צלפים מילוליים בכל עמוד ובשיגור טילי אגו-אגו מדי גיליון. שווה לנסות.
יובש ביבשת
גם במורד כדור הארץ מתנהלות מלחמות של מו"לים נגד התפתחויות מסחריות שמאיימות עליהן. ממשלת אוסטרליה מתכוונת לשנות את החוק המקומי, שמגביל ייבוא מחו"ל של ספרים שמודפסים גם על-ידי מו"לים מקומיים - והתאחדות הוצאות הספרים האוסטרלית מתארגנת למחאה כללית.
החוק הנוכחי קובע, שהוצאה אוסטרלית שמחזיקה בזכויות לספר זר כלשהו חייבת לספק אותו לחנויות תוך 30 יום מצאתו לאור במדינת המקור. אם היא לא עושה זאת, זכויות היוצרים של ההוצאה מתבטלות וכל גורם מסחרי רשאי לייבא את הספר ישירות ולמכור אותו באוסטרליה (אם היא מקיימת את התנאי, רק לה מותר למכור אותו). עכשיו מתכוונת הממשלה לבטל את תקופת האיסור על ייבוא מקביל כזה, ולאפשר אותו ללא הגבלה. הטענה העיקרית בעד השינוי היא, כמובן, שהדבר יוזיל את הספרים וישפר את חיי הצרכנים. נשמע מוכר? המתנגדים, לעומת זאת, מסבירים שהשינוי יגרום נזק כבד לתעשיית הספרים האוסטרלית.
מאחר שאוסטרליה שייכת לעולם דובר האנגלית, ההוצאות המקומיות נמצאות למעשה בתחרות ישירה עם הוצאות בארה"ב, ובשאר המדינות שזו שפתן. הרציונל מאחורי החוק המקורי הוא לאפשר להן הזדמנות הוגנת להתחרות על חלקן בשוק, ופתיחת השערים לייבוא ללא הגבלה תציב אותן בנחיתות קשה מול מקבילותיהן האמריקאיות, במיוחד עכשיו, כשהדולר האמריקאי בשפל ומתקרב בערכו לדולר האוסטרלי.
אל מחאת ההוצאות הצטרפו גם סופרים ידועים במדינה, כמו ניק ארלס וגארת ניקס, שאת טענותיהם אפשר לקרוא במלואן בבלוג Talking Squid. ארלס כתב מכתב פתוח שנשלח לראש ממשלת אוסטרליה, קווין ראד, ולבעלי תפקידים בכירים אחרים בממשלה, ושם הוא טען בין היתר: "באמצעות האינטרנט וחנויות מוזלות, הגישה של אוסטרלים לספרים זולים יותר כבר השתפרה במשך הזמן, והמחיר התרבותי של התרת ייבוא מקביל הוא פשוט גבוה מדי". עוד הוא מוסיף: "זה יהיה תמריץ שלילי חזק נגד פרסום סיפורים אוסטרליים, ולחשיפתם ולטיפוחם של כישרונות חדשים".
אוסטרליה היא כמובן לא המקום היחיד שבו ספרות מקומית מאוימת על-ידי כוחות השוק, אבל בגלל היעדר הקו הלשוני המפריד בינה לבין התעשייה האמריקאית, הבעיה שלה חמורה במיוחד. ניקס טוען, שביטול האיסור על ייבוא מקביל יבטל למעשה את אוסטרליה כטריטוריית זכויות יוצרים עצמאית, וייצור מצב שלסופרים המקומיים לא יהיה מה למכור להוצאות במדינה - כי הוצאות מחו"ל יוכלו למוטט אותן או להשתלט עליהן, ולהעמיד ספרים מארה"ב או מבריטניה בתחרות ישירה עם ספרים אוסטרליים.
בעצם, ייבוא מקביל זהה במקרה הזה לביטול ההבחנה שבין ספרות מקומית לבין ספרות מחו"ל: למה שהצרכן המצוי יטרח להטריד את עצמו בשאלה, אם את הספר שבידו כתב מישהו ממלבורן או מישהו מלוס אנג'לס? העיקר שהוא באנגלית, ושהוא נמכר בזול. אין מה לומר, הספרות צריכה להתמודד כיום עם הרבה איומים על חייה, וזה ללא ספק אחד הבלתי-צפויים שבהם.
כתיבה בדיבור
זו כבר הפעם השנייה החודש שאני מגלה שהתקיים עם יעקב בוצ'ן ראיון, שברור לי שאמעל בתפקידי אם לא אציין את קיומו. בפעם הקודמת זה היה ראיון קצר בגלובס והפעם זו כתבה במוסף הארץ, שבה הוא מדבר באריכות עם אביבה לורי על חייו ועל עבודתו. לא אגזים אם אומר שכבר שנים לא קראתי יצירת ספרות ישראלית טובה כמו הראיון הזה. זו לא טעות: הדברים שבוצ'ן אומר שם, הצורה שבה הוא מספר, המילים עצמן - זה אולי נראה כמו ראיון, אבל משום מה, תוך כדי הקריאה, הרגשתי שזה בכלל אחד הסיפורים הקצרים המצוינים שנתקלתי בהם. כאילו בוצ'ן לא יכול שלא לכתוב בצורה מופתית, גם כשהוא יושב בחצר ומדבר, גם כשהכתיבה עצמה נעשית על-ידי לורי. כך שזו תהיה גם הפעם השנייה שאגיד: אם תשאלו אותי מה זה סופר, כל מה שאעשה הוא לשתוק ולהצביע עליו.
danext@gmail.com
19 ביולי, 2008 בשעה 12:46
היי דן, הדברים שלך על כתבי העת המקומיים חוטאים להם ולכוונותיהם. נכון שברובם הם נידחים, אבל יש לזה כמה סיבות, שלא כדאי לצמצם ל"הסתגרות" בלבד.
רוב כתבי העת מציגים כותבים לא ידועים יחסית, ובגלל קוצר היריעה, כשמדובר בפרוזה, לפחות, מתפרסמים בהם סיפורים קצרים. אלה לא ממש קורצים לא לקהל הרחב ולא לעורכי העיתונים, שהם סוכני התרבות העיקריים.
למרבית כתבי העת יש גם אג'נדה פוליטית או אסתטית, שמקטינה מן הסתם את קהל היעד; אבל הקו המנחה של העורכים לא נועד במכוון להקטין את מספר הקוראים - זאת תוצאת לוואי שלו.
ויש כמובן את עניין התקציב המובן מאליו.
"מעין" למשל, מצהירים בגלוי שהיו רוצים להתפרסם, אבל מה לעשות שלפרסום יש מושאים משלו.
כתבי העת כאן הם קו מקביל להוצאות הספרים, והם חיוניים לא פחות לדעתי. דווקא מומלץ להיחשף אליהם, גם אם זה לא מתחת לאף.
19 ביולי, 2008 בשעה 14:38
להפך, נראה לי שאני נותן להם קרדיט גדול, שהיותם נידחים הוא מבחירה ולא מטעמי תקציב. כתבי עת חדשים ממשיכים להיפתח, כך שאני לא חושב שיש כאן בעיה כספית - יש גם תמיכה של המדינה בחלק מהמקרים.
גם אני חושב שכתבי עת ספרותיים זה חשוב. נכון, לא צריכה להיות להם תפוצה ענקית, כי הם מטבעם מתמקדים בדברים היותר מעמיקים והפחות צעקניים - ומצד שני, אני מרגיש שלפחות בחלק מהמקרים, מאוד נוח לאנשים מסוימים להיות בעמדה החוץ-פופולרית, זו שכביכול רק מתי-מעט מחוננים מסוגלים להבין ולהעריך. הרי יצחק לאור, למשל, עשה קריירה מהלך הרוח הנרגן והנעלב הזה (ובכלל, הרבה פעמים הגישה הזו נלווית להשקפת עולם שמאלנית "רדיקלית", שמטבעה כרוכה בפסילה מנומקת לעייפה של כל דבר שהוא לא הדובר עצמו).
הדוגמה הרומנית נועדה כדי להראות שכתב עת יכול להתקיים מחוץ למילייה מסוים, ולמלא תפקיד תרבותי כללי - ואני בטוח שזה אפשרי גם בארץ, אם משנים מעט את הדגשים. ובמיוחד, אם לא מתייחסים אל המילייה בתור קהל יעד עיקרי.
19 ביולי, 2008 בשעה 21:27
דן, יצחק לאור כמובן יכחיש ויטען שהקריירה שלו דווקא נפגעה מבקורתיותו הרדיקלית, מה שפירנס את נרגנותו, מה שדפק את הקריירה שלו עוד יותר, וכך אד-אינפיניטום. כלומר, נרגנות היא הקריירה העכשווית שלו, מחוסר ברירה וכהקרבה. אבל בעולם מתוקן - אוהו, בעולם מתוקן השמים הם הגבול.
האמת היא ששווה לעשות משאל בקרב גולשיך מה היתה הקריירה של לאור בעולם מתוקן.
אגב ואף על פי כן - "מטעם" בהחלט טוב מסך כל עורכו
19 ביולי, 2008 בשעה 23:12
קראתי בהמלצתך את הכתבה בהארץ על בוצ'ן. אני תוהה אם הוא באמת סופר טוב כמו שמעידה עליו הכתבה (אישיות הסופר וטיב הכתיבה שלו לא בהכרח תואמות). בכל מקרה, תודה על ההפניה.
20 ביולי, 2008 בשעה 0:27
מעשה הכרבולות- אמת ? בדיון? לא יודעת מה יותר גרוע מבחינת הדובר. התקשתי לקרוא אחרי זה
20 ביולי, 2008 בשעה 11:03
לאחמד: כן, זה בדיוק היופי המזהיר של השמאלנות הנעלבת - היא כמו כור גרעיני, מזינה את עצמה באנרגיה לזמן כמעט אינסופי, תוך אשליה של טוהר וניקיון - ובינתיים מזהמת את הסביבה למאות אלפי שנים עם תוצריה הרעילים עד מאוד
לשמי ולאלמוג: גם אני לא בטוח לגבי עניין הכרבולות, אבל זה בדיוק מה שגרם לי להגדיר את הכתבה כ"סיפור". צריך לומר שמעולם לא קראתי ספר של בוצ'ן, אבל הצורה שבה הוא מספר על עצמו מספיקה לי בתור טעימה מהיצירה שלו. אני, בזמן קריאת הכתבה, הרגשתי - ממש כמו בזמן קריאה של סיפור בדיוני - שממש לא משנה לי אם זה אמיתי או לא. הנוכחות של העלילה עמדה בפני עצמה, וזה מה שכל-כך אהבתי.
20 ביולי, 2008 בשעה 11:26
אכן כתבה נהדרת הכתבה על יעקב בוצ'ן, וכדאי היה מאוד להזכיר את אביבה לורי שכתבה אותה. אתה יודע, אם עיתונאי אחר היה כותב - זה היה משהו אחר לגמר. שבלוני, צהבהב ומוכר עד זרה.
אביבה לורי כבר הביאה לנו בעבר כתבה מופלאה על יעקב שבתאי. זו זוית הראיה שלה וההבנה שלה בספרות ובאנשים יכולים להניב ראיונות וכתבות מופתיים וחד פעמיים.
ולגבי כתבי העת הספרותיים, אני מסכימה איתך לגמרי בעיקר בגלל שאני מתבאסת כל פעם מחדש לראות איזו יופי של עבודה לאור עושה ב"מטעם" ועד כמה הקהל קטן ולא נחשף לדברים.
מצד שני זה האוונגרד. ברור שהוא לא יכול להיות מיינסטרים, אבל בסופו של יום הוא זה שמוביל את המיין סטרים והוא זה שקובע גבולות וטעמים ואיכויות בעולם הפוסט נעדר הגבולות והדירוגים שלנו.
20 ביולי, 2008 בשעה 12:26
צודקת. היו לי אתמול נקיפות מצפון על כך שלא הזכרתי את לורי, ועכשיו בזכותך תיקנתי את המעוות. בכל זאת, אם זה סיפור מוצלח, אז לה יש חלק גדול בכתיבתו.
בקשר לאוונגרד… מסכים איתך, אבל נראה שחלק מאלה שמינו את עצמם לאוונגרד שכחו מה פירוש המילה. Avant-garde = משמר קדמי. כלומר, יש גם משמר אחורי, אבל במקרה שלנו החבר'ה מקדימה פשוט שכחו שהם אמורים להראות למישהו את הדרך, לשמור על קשר עין מינימלי. המשמר הרגיל מוצא את עצמו בחזית, בתפקיד אוונגרד לעת מצוא, כי הסיירים המקוריים חשבו רק על עצמם, נעלמו אי-שם מעבר לאופק ונהפכו ללא רלוונטיים
20 ביולי, 2008 בשעה 13:58
קראתי בעקבותיך על בוצ'ן והיה מאוד מעניין, מעניין גם יהיה לקרוא את הספרים
20 ביולי, 2008 בשעה 15:50
דן יקירי
לא ברור לי מה גורם לך להעריץ באופן כה עיוור סופר שלא קראת אף שורה משלו, עד כדי כך שעליו תצביע כמודל לסופר…לא כדאי שתקרא משהו בעצמך כדי להחליט אם הוא בכלל "סופר" ואם כן, טוב , בינוני או רע?
וסליחה אבל לי כן חשוב אם הסיפור הוא אמת או בדיהוזאת מכמה סיבות
אחד מעניין אותי לדעת אם באמת יש פרקטיקה כזאת בארץ, כי אם כן הרי שמבצעיה מתעללים ביצור חלש וחף מפשע. רק בגלל ש.. נו טוב. רק בגלל שהם יכולים. אני בטוחה שאדם כה ברוך כשרונות כמר בוצ'ן היה יכול למצוא פרנסתו בעיסוק אחר. אדם לא נדחף לעיסוק כזה מחוסר ברירה, וגם לא נשלח לשם עי לשכת העבודה.
יש מספר פרטים בסיפור שגורמים לחשוב שהוא אכן מצוץ מן האצבע, אבל בוא נחשוב רגע שהוא נכון אני רוצה ברשותכם לאור החגיגה הקטנה שנוצרה סביב המרואיין והמראיינת להיכנס קצת לפרטים
קודם כל מה זאת אומרת גילוח? איזו מילה מכובסת זו? מה זה, זקן? זאת רקמה חיה והמילה היא קטיעה.שנית איזו הכשרה יש למר בוצ'ן לבצע אילחוש? הוא רופא? הוא וטרינר? איך הוא מוודא שהאילחוש אכן פועל? הוא מזריק לידוקאין? שם קרח? מרסס אתיל כלוריד? מה דעתו על קטיעת תנוך אזנו-רקמה סחוסית בעליל- שיבוצע עי סופר מחונן לצורך סיפוק צרכיהם של אנשים שיש להם צרכים קטנים שכאלו שאינם ברי כיבוש. אני קצת מופתעת שזה לא הזיז לאף אחד.
אם הסיפור אינו נכון והוא פרי דמיונו הקודח, המצב משתפר אך במעט ורק מבחינת התרנגול עצמו.
כאשר אדם קורא ראיון בעיתון, הוא קורא אותו מתוך מחשבה שמה שנמסר בו כעובדה הוא עובדה לפחות באופן שהמרואיין מאמין בה ושהמראיין מאמין למרואיינו או בודק את דבריו, זה מין חוזה כזה שכובל את סוגת הראיון.
אם בוצ'ן מאמין בזה וזה לא נכון- הבעייה היא בעיקר שלו. לאור חוסר יכולת זו להפריד בין אמת ודמיון אקרא גם את שאר המאמר- כלומר אתקשה מאוד להאמין לשאר מה שיוצא מפיו
ואם הוא יודע שזה שקר ומוסר אותו כעובדה-אזי הוא שקרן. או שהוא מתבדח. ובתור בדיחה זה כבר עניין של טעם. אותי אישית זה מצחיק כמו קקי של כלב מפלסטיק.
20 ביולי, 2008 בשעה 16:29
לאלמוג: קודם כל, בעניין ה"גילוח" (כריתה לכל דבר), אין בינינו שום חילוקי דעות. אני, אגב, מאמין שהוא אומר את האמת על העיסוק הזה, אבל לעניין השאלה המוסרית זה לא משנה. מבחינתי זה עיסוק אכזרי ובלתי-קביל (וצריך רק לקרוא את דעותיי בפוסט על העצים, כדי להבין שבקשר לחיות דעתי עוד הרבה פחות סובלנית לאלימות).
ובכל זאת, הייתי רוצה לשאול שאלה אחרת: עם יד על הלב, במה שונה אדם ש"מגלח כרבולות" לתרנגולים חפים מפשע, לשם הנאתם של אנשים אחרים, מאדם ש"עושה ברית מילה" לתינוקות חסרי ישע, לשם הנאתם של אנשים אחרים? שניהם עושים את זה ללא הרדמה, ללא סטריליזציה, כדי לספק צרכים מעוותים של זרים מוחלטים, תוך כדי כפיית סבל בל-יתואר על יצור חי שלא בחר בזה ולא יכול להתנגד. כך שהסיפור של בוצ'ן אמין בעיניי בדיוק כמו הסיפור על כך שבארץ אחת במזרח התיכון, כל תינוק ממין זכר מופקד בידיו של סכינאי שמקצץ את איבר המין שלו בלי הרדמה ומול אולם מלא במוזמנים צוהלים. בעצם, הסיפור השני הרבה יותר מופרך. אין מצב שהוא אמיתי.
ובקשר לדעה שלי על בוצ'ן: אלוהים יודע שאין אצלי דבר כזה "הערצה", ובטח שלא הערצה עיוורת. אני פשוט חושב שהאיש יודע לספר סיפור בצורה מרתקת, גם בנסיבות שרחוקות מכתיבה ספרותית של ממש. ושוב, לדעתי הוא אומר את האמת, על הכל. אבל הנקודה היא שלא ממש משנה לי, כי לא מדובר בעניין של חיים ומוות. כשאני קורא ידיעות על דברים שעשו שרים בממשלה, למשל, ולא מאמין לאף מילה (כי למדתי שלא כדאי להאמין אוטומטית לעיתונים), זה יותר חמור בעיניי. לפני ששולחים את בוצ'ן לפוליגרף, יהיה מעניין לבדוק מה מכל הסיפורים בעיתון אכן אמיתי ומדויק. אפילו לגבי הציטוטים, אלה שבתוך מרכאות, נראה לי שמידת הקשר למציאות תתגלה כנמוכה עד כדי צמרמורת. ואלה, כזכור, הדברים שבידיהם נמצאים החיים שלנו.
20 ביולי, 2008 בשעה 17:37
אני מסכימה איתך שאין הבדל בין סכין לסכין ובין חף מפשע חסר ישע אחד למשנהו. אותי קומם שבהתפעלות מהכתבה ומהמרואיין, הנושא בכלל לא עלה
וממתי דנים רק בשאלות של חיים ומוות? יעקב בוצ'ן אינו עיניין של חיים ומוות אלא אם כן אתה תרנגול. אני לא הייתי שותפה להתפעלות מהכתבה ומנושאה ומכוו שבד"כ אני מזדהה עם עמדותיך, רציתי להאיר את מה שנראה לי צידו האפל והדוחה למדי של הירח הזה. זכרתי היטב את דעותך כפי שהובעו כאן לגבי סוגים שונים של התעללות בבע"ח ובסביבה, וזה גרם לי לתהות עוד יותר על ההתעלמות מכך שכשליש מהכתבה המדוברת עסק בפרקטיקה אכזרית עד חולניות וכנראה גם בלתי חוקית משהו. כמי שחולקת עם בוצ'ן את המעמד המורכב של" דור שני" אני מקווה שהלקח שלי הוא להגדיל חמלה בעולם ולא זדון
20 ביולי, 2008 בשעה 18:02
הופל'ה, דן:
הבעיה עם לאור אינה עמדותיו הפוליטיות הקונקרטיות - נדמה לי שאני קרוב אליהן עקרונית יותר מאל עמדותיך, ככל שהכרתי אותן - אלא עם מה שאיכשהו מצטייר כמו מניעיו. כלומר, הוא מצליח ליצור רושם שמה שמניע אותו אינו איזו שאיפה לצדק (יחסי או אוטופי) או שאיפה לפיתרון (של פשרה, או מהפכה, או שינוי אבולוציוני הדרגתי), אלא האגו של לאור, הארוס של לאור, הפסיכה של לאור, הפילוסופיה של לאור, הקיפוח שלו וכן הלאה. משל כל הטרגדיה המזרח תיכונית, והטרגדיות הגדולות יותר שממנה היא נגזרה - הקולוניאליזם, האנטישמיות האירופאית, שקיעת התרבות הערבית, השואה, הנכבה (הסדר מקרי) ועוד - לא נועדו אלא להיות ארגז החול שלו.
בקיצור, הבעיה היא אישיותית, לא פוליטית. ולראיה, לא חסרים בכיינים באותו סגנון ועם אותם מאפייני אישיות גם בימין. גם אותם דפקו באקדמיה וגם להם הגיע פרס ספרותי כזה וטיסה כזו לחו"ל. מה שכן, אתה נחשף אליהם פחות כי אתה נתקל פחות באמצעי התקשורת שלהם, ואת "הארץ" אתה קורא.
אגב, אם בוצ'ן היה מספר בראיון שהוא מתפרנס מכריתת דגדגנים לנערות ערביות באיזור המשולש, האם התייחסותך היתה זהה? ביקורת על ברית מילה היא לגיטימית, אבל עוול אחד לא מצדיק עוול אחר, ורלטיביזם מהסוג הזה מתאים יותר לההוא מהפסקה הקודמת מאשר לך.
20 ביולי, 2008 בשעה 19:17
נכון, הבעיה היא בסוג האישיות שמתחזה לתפיסת עולם פוליטית. ואגב, דעותיי לא נוטות באופן גורף לאף אחד מהצדדים - אני משתדל לגבש דעה בכל פעם מחדש, לפי נסיבות העניין. כללית אני קרוב יותר לשמאל דווקא, אבל יש שם ריכוז גבוה של אגואים בלתי-מפותחים, נרקיסיסטיים באופן דוחה ותינוקיים להחריד שמקשים עליי להזדהות איתם. לפחות בימין כולם יודעים שיש אדמו"רים שאסור לחלוק עליהם, אבל בשמאל איכשהו מנסים לעבוד עליך שקיים חופש מחשבה ובאותה נשימה גם מנדים את כל מי שלא חושב בדיוק לפי הוראות ההפעלה.
והביקורת שלי על כריתות למיניהן היא לא רלטיביזם, אלא בדיוק להפך: אני לא מכשיר את קיצוץ הכרבולות בטענה שקיים גם קיצוץ עורלות, אלא פוסל את שניהם באותה מידה. נכון שלא התייחסתי לעניין בפוסט, אבל זה רק בגלל שלא רציתי להיכנס לפרטי הראיון אלא להתייחס אליו כאל מכלול. ההתפעלות מהאסתטיקה של הסיפורים שמספר בוצ'ן היא לא בגדר אישור מוסרי מצדי לתוכן שלהם. מי לא מכיר את האמביוולנטיות הזו? הנה, בתור דוגמה, לא מזמן קראתי סיפור בשם "פטריוטיזם" שאותו כתב הסופר יוקיו מישימה. הסיפור הוא פשוט מחריד מבחינה אידיאולוגית ואנושית, דוגמה איומה ומעוררת חלחלה לפשיזם טוטלי. הבעיה היא שהוא גם כתוב בכישרון עילאי. בתור יצירת אמנות הוא מופתי, ובתור אמירה ערכית הוא ראוי לתיעוב גמור. ההפרדה קיימת, אבל היא עדינה ודקה מאוד, וצריך לעמוד על המשמר.
20 ביולי, 2008 בשעה 19:51
אני חושבת, אם יותר לי, שבמקרה דנן האישיות ותפיסת העולם הם היינו הך.
בלי האישיות לא היתה נזקקת ונצרפת השקפת העולם , ובלי השקפת העולם לא היתה מתעצבת האישיות המדוברת.