אני חושבת, אם יותר לי, שבמקרה דנן האישיות ותפיסת העולם הם היינו הך.
בלי האישיות לא היתה נזקקת ונצרפת השקפת העולם , ובלי השקפת העולם לא היתה מתעצבת האישיות המדוברת.

נכון, הבעיה היא בסוג האישיות שמתחזה לתפיסת עולם פוליטית. ואגב, דעותיי לא נוטות באופן גורף לאף אחד מהצדדים - אני משתדל לגבש דעה בכל פעם מחדש, לפי נסיבות העניין. כללית אני קרוב יותר לשמאל דווקא, אבל יש שם ריכוז גבוה של אגואים בלתי-מפותחים, נרקיסיסטיים באופן דוחה ותינוקיים להחריד שמקשים עליי להזדהות איתם. לפחות בימין כולם יודעים שיש אדמו"רים שאסור לחלוק עליהם, אבל בשמאל איכשהו מנסים לעבוד עליך שקיים חופש מחשבה ובאותה נשימה גם מנדים את כל מי שלא חושב בדיוק לפי הוראות ההפעלה.

והביקורת שלי על כריתות למיניהן היא לא רלטיביזם, אלא בדיוק להפך: אני לא מכשיר את קיצוץ הכרבולות בטענה שקיים גם קיצוץ עורלות, אלא פוסל את שניהם באותה מידה. נכון שלא התייחסתי לעניין בפוסט, אבל זה רק בגלל שלא רציתי להיכנס לפרטי הראיון אלא להתייחס אליו כאל מכלול. ההתפעלות מהאסתטיקה של הסיפורים שמספר בוצ'ן היא לא בגדר אישור מוסרי מצדי לתוכן שלהם. מי לא מכיר את האמביוולנטיות הזו? הנה, בתור דוגמה, לא מזמן קראתי סיפור בשם "פטריוטיזם" שאותו כתב הסופר יוקיו מישימה. הסיפור הוא פשוט מחריד מבחינה אידיאולוגית ואנושית, דוגמה איומה ומעוררת חלחלה לפשיזם טוטלי. הבעיה היא שהוא גם כתוב בכישרון עילאי. בתור יצירת אמנות הוא מופתי, ובתור אמירה ערכית הוא ראוי לתיעוב גמור. ההפרדה קיימת, אבל היא עדינה ודקה מאוד, וצריך לעמוד על המשמר.

הופל'ה, דן:
הבעיה עם לאור אינה עמדותיו הפוליטיות הקונקרטיות - נדמה לי שאני קרוב אליהן עקרונית יותר מאל עמדותיך, ככל שהכרתי אותן - אלא עם מה שאיכשהו מצטייר כמו מניעיו. כלומר, הוא מצליח ליצור רושם שמה שמניע אותו אינו איזו שאיפה לצדק (יחסי או אוטופי) או שאיפה לפיתרון (של פשרה, או מהפכה, או שינוי אבולוציוני הדרגתי), אלא האגו של לאור, הארוס של לאור, הפסיכה של לאור, הפילוסופיה של לאור, הקיפוח שלו וכן הלאה. משל כל הטרגדיה המזרח תיכונית, והטרגדיות הגדולות יותר שממנה היא נגזרה - הקולוניאליזם, האנטישמיות האירופאית, שקיעת התרבות הערבית, השואה, הנכבה (הסדר מקרי) ועוד - לא נועדו אלא להיות ארגז החול שלו.
בקיצור, הבעיה היא אישיותית, לא פוליטית. ולראיה, לא חסרים בכיינים באותו סגנון ועם אותם מאפייני אישיות גם בימין. גם אותם דפקו באקדמיה וגם להם הגיע פרס ספרותי כזה וטיסה כזו לחו"ל. מה שכן, אתה נחשף אליהם פחות כי אתה נתקל פחות באמצעי התקשורת שלהם, ואת "הארץ" אתה קורא.
אגב, אם בוצ'ן היה מספר בראיון שהוא מתפרנס מכריתת דגדגנים לנערות ערביות באיזור המשולש, האם התייחסותך היתה זהה? ביקורת על ברית מילה היא לגיטימית, אבל עוול אחד לא מצדיק עוול אחר, ורלטיביזם מהסוג הזה מתאים יותר לההוא מהפסקה הקודמת מאשר לך.

אני מסכימה איתך שאין הבדל בין סכין לסכין ובין חף מפשע חסר ישע אחד למשנהו. אותי קומם שבהתפעלות מהכתבה ומהמרואיין, הנושא בכלל לא עלה
וממתי דנים רק בשאלות של חיים ומוות? יעקב בוצ'ן אינו עיניין של חיים ומוות אלא אם כן אתה תרנגול. אני לא הייתי שותפה להתפעלות מהכתבה ומנושאה ומכוו שבד"כ אני מזדהה עם עמדותיך, רציתי להאיר את מה שנראה לי צידו האפל והדוחה למדי של הירח הזה. זכרתי היטב את דעותך כפי שהובעו כאן לגבי סוגים שונים של התעללות בבע"ח ובסביבה, וזה גרם לי לתהות עוד יותר על ההתעלמות מכך שכשליש מהכתבה המדוברת עסק בפרקטיקה אכזרית עד חולניות וכנראה גם בלתי חוקית משהו. כמי שחולקת עם בוצ'ן את המעמד המורכב של" דור שני" אני מקווה שהלקח שלי הוא להגדיל חמלה בעולם ולא זדון

לאלמוג: קודם כל, בעניין ה"גילוח" (כריתה לכל דבר), אין בינינו שום חילוקי דעות. אני, אגב, מאמין שהוא אומר את האמת על העיסוק הזה, אבל לעניין השאלה המוסרית זה לא משנה. מבחינתי זה עיסוק אכזרי ובלתי-קביל (וצריך רק לקרוא את דעותיי בפוסט על העצים, כדי להבין שבקשר לחיות דעתי עוד הרבה פחות סובלנית לאלימות).

ובכל זאת, הייתי רוצה לשאול שאלה אחרת: עם יד על הלב, במה שונה אדם ש"מגלח כרבולות" לתרנגולים חפים מפשע, לשם הנאתם של אנשים אחרים, מאדם ש"עושה ברית מילה" לתינוקות חסרי ישע, לשם הנאתם של אנשים אחרים? שניהם עושים את זה ללא הרדמה, ללא סטריליזציה, כדי לספק צרכים מעוותים של זרים מוחלטים, תוך כדי כפיית סבל בל-יתואר על יצור חי שלא בחר בזה ולא יכול להתנגד. כך שהסיפור של בוצ'ן אמין בעיניי בדיוק כמו הסיפור על כך שבארץ אחת במזרח התיכון, כל תינוק ממין זכר מופקד בידיו של סכינאי שמקצץ את איבר המין שלו בלי הרדמה ומול אולם מלא במוזמנים צוהלים. בעצם, הסיפור השני הרבה יותר מופרך. אין מצב שהוא אמיתי.

ובקשר לדעה שלי על בוצ'ן: אלוהים יודע שאין אצלי דבר כזה "הערצה", ובטח שלא הערצה עיוורת. אני פשוט חושב שהאיש יודע לספר סיפור בצורה מרתקת, גם בנסיבות שרחוקות מכתיבה ספרותית של ממש. ושוב, לדעתי הוא אומר את האמת, על הכל. אבל הנקודה היא שלא ממש משנה לי, כי לא מדובר בעניין של חיים ומוות. כשאני קורא ידיעות על דברים שעשו שרים בממשלה, למשל, ולא מאמין לאף מילה (כי למדתי שלא כדאי להאמין אוטומטית לעיתונים), זה יותר חמור בעיניי. לפני ששולחים את בוצ'ן לפוליגרף, יהיה מעניין לבדוק מה מכל הסיפורים בעיתון אכן אמיתי ומדויק. אפילו לגבי הציטוטים, אלה שבתוך מרכאות, נראה לי שמידת הקשר למציאות תתגלה כנמוכה עד כדי צמרמורת. ואלה, כזכור, הדברים שבידיהם נמצאים החיים שלנו.

דן יקירי
לא ברור לי מה גורם לך להעריץ באופן כה עיוור סופר שלא קראת אף שורה משלו, עד כדי כך שעליו תצביע כמודל לסופר…לא כדאי שתקרא משהו בעצמך כדי להחליט אם הוא בכלל "סופר" ואם כן, טוב , בינוני או רע?
וסליחה אבל לי כן חשוב אם הסיפור הוא אמת או בדיהוזאת מכמה סיבות
אחד מעניין אותי לדעת אם באמת יש פרקטיקה כזאת בארץ, כי אם כן הרי שמבצעיה מתעללים ביצור חלש וחף מפשע. רק בגלל ש.. נו טוב. רק בגלל שהם יכולים. אני בטוחה שאדם כה ברוך כשרונות כמר בוצ'ן היה יכול למצוא פרנסתו בעיסוק אחר. אדם לא נדחף לעיסוק כזה מחוסר ברירה, וגם לא נשלח לשם עי לשכת העבודה.
יש מספר פרטים בסיפור שגורמים לחשוב שהוא אכן מצוץ מן האצבע, אבל בוא נחשוב רגע שהוא נכון אני רוצה ברשותכם לאור החגיגה הקטנה שנוצרה סביב המרואיין והמראיינת להיכנס קצת לפרטים
קודם כל מה זאת אומרת גילוח? איזו מילה מכובסת זו? מה זה, זקן? זאת רקמה חיה והמילה היא קטיעה.שנית איזו הכשרה יש למר בוצ'ן לבצע אילחוש? הוא רופא? הוא וטרינר? איך הוא מוודא שהאילחוש אכן פועל? הוא מזריק לידוקאין? שם קרח? מרסס אתיל כלוריד? מה דעתו על קטיעת תנוך אזנו-רקמה סחוסית בעליל- שיבוצע עי סופר מחונן לצורך סיפוק צרכיהם של אנשים שיש להם צרכים קטנים שכאלו שאינם ברי כיבוש. אני קצת מופתעת שזה לא הזיז לאף אחד.
אם הסיפור אינו נכון והוא פרי דמיונו הקודח, המצב משתפר אך במעט ורק מבחינת התרנגול עצמו.
כאשר אדם קורא ראיון בעיתון, הוא קורא אותו מתוך מחשבה שמה שנמסר בו כעובדה הוא עובדה לפחות באופן שהמרואיין מאמין בה ושהמראיין מאמין למרואיינו או בודק את דבריו, זה מין חוזה כזה שכובל את סוגת הראיון.
אם בוצ'ן מאמין בזה וזה לא נכון- הבעייה היא בעיקר שלו. לאור חוסר יכולת זו להפריד בין אמת ודמיון אקרא גם את שאר המאמר- כלומר אתקשה מאוד להאמין לשאר מה שיוצא מפיו
ואם הוא יודע שזה שקר ומוסר אותו כעובדה-אזי הוא שקרן. או שהוא מתבדח. ובתור בדיחה זה כבר עניין של טעם. אותי אישית זה מצחיק כמו קקי של כלב מפלסטיק.

קראתי בעקבותיך על בוצ'ן והיה מאוד מעניין, מעניין גם יהיה לקרוא את הספרים

צודקת. היו לי אתמול נקיפות מצפון על כך שלא הזכרתי את לורי, ועכשיו בזכותך תיקנתי את המעוות. בכל זאת, אם זה סיפור מוצלח, אז לה יש חלק גדול בכתיבתו.
בקשר לאוונגרד… מסכים איתך, אבל נראה שחלק מאלה שמינו את עצמם לאוונגרד שכחו מה פירוש המילה. Avant-garde = משמר קדמי. כלומר, יש גם משמר אחורי, אבל במקרה שלנו החבר'ה מקדימה פשוט שכחו שהם אמורים להראות למישהו את הדרך, לשמור על קשר עין מינימלי. המשמר הרגיל מוצא את עצמו בחזית, בתפקיד אוונגרד לעת מצוא, כי הסיירים המקוריים חשבו רק על עצמם, נעלמו אי-שם מעבר לאופק ונהפכו ללא רלוונטיים

אכן כתבה נהדרת הכתבה על יעקב בוצ'ן, וכדאי היה מאוד להזכיר את אביבה לורי שכתבה אותה. אתה יודע, אם עיתונאי אחר היה כותב - זה היה משהו אחר לגמר. שבלוני, צהבהב ומוכר עד זרה.
אביבה לורי כבר הביאה לנו בעבר כתבה מופלאה על יעקב שבתאי. זו זוית הראיה שלה וההבנה שלה בספרות ובאנשים יכולים להניב ראיונות וכתבות מופתיים וחד פעמיים.

ולגבי כתבי העת הספרותיים, אני מסכימה איתך לגמרי בעיקר בגלל שאני מתבאסת כל פעם מחדש לראות איזו יופי של עבודה לאור עושה ב"מטעם" ועד כמה הקהל קטן ולא נחשף לדברים.
מצד שני זה האוונגרד. ברור שהוא לא יכול להיות מיינסטרים, אבל בסופו של יום הוא זה שמוביל את המיין סטרים והוא זה שקובע גבולות וטעמים ואיכויות בעולם הפוסט נעדר הגבולות והדירוגים שלנו.

לאחמד: כן, זה בדיוק היופי המזהיר של השמאלנות הנעלבת - היא כמו כור גרעיני, מזינה את עצמה באנרגיה לזמן כמעט אינסופי, תוך אשליה של טוהר וניקיון - ובינתיים מזהמת את הסביבה למאות אלפי שנים עם תוצריה הרעילים עד מאוד

לשמי ולאלמוג: גם אני לא בטוח לגבי עניין הכרבולות, אבל זה בדיוק מה שגרם לי להגדיר את הכתבה כ"סיפור". צריך לומר שמעולם לא קראתי ספר של בוצ'ן, אבל הצורה שבה הוא מספר על עצמו מספיקה לי בתור טעימה מהיצירה שלו. אני, בזמן קריאת הכתבה, הרגשתי - ממש כמו בזמן קריאה של סיפור בדיוני - שממש לא משנה לי אם זה אמיתי או לא. הנוכחות של העלילה עמדה בפני עצמה, וזה מה שכל-כך אהבתי.