משאית בורחת מבשורה
נפוצים לכל הכיוונים
אחרי כמה שבועות שבהם מוסף גלריה נותר חף מעניינים ספרותיים, כבר התעוררה אצלי דאגה - לא מופרכת מדי בהתחשב במה שקורה בעיתונים בחו"ל - שאולי התחום הזה נפל קורבן להתנקשות שקטה באישון לילה, שהוזמנה על-ידי מקבלי החלטות נלהבים בצמרת הארץ. אבל אתמול הופיעה שם כתבה מעניינת של שירי לב ארי על החלק הבלתי-נראה ביותר בשוק הספרים (חוץ משכר הסופרים) - הלא הוא ההפצה.
הכתבה מלאה במידע על שרשרת ההפצה ועל תפקידם של המפיצים בהצלחתן של הוצאות, והרושם הכללי הוא שלפחות בישראל, היחסים בין שני הגורמים האלה הם לא הרבה יותר ממשחק מתמשך ומייגע של כיסאות מוזיקליים (או ספרותיים): אחת לתקופה קמה ההוצאה, מחליטה שמפיץ א' נמאס עליה ועוברת ברעש ובצלצולים לטיפולו המסור של מפיץ ב', רק כדי להפוך את שעון החול ולספור מחדש את הגרגרים עד להימאסות החדשה.
בעיניי, בכל אופן, הרושם שעולה מהכתבה הוא של עולם ישן, שעסוק במלחמות העבר בזמן שצל כבד נופל עליו מכיוון העתיד. כל התזזית הזו, סביב המפיצים והשפעתם הגורלית על מיקום הספר בחנות או על מספר העותקים שיימכרו במבצע, נשמעת בערך כמו מאבקי כוח עתירי-אמוציות בין חברות ספנות ערב כניסתו לשימוש של מטוס הנוסעים הראשון.
ואולי נעבור מהדימויים אל הדבר עצמו: כל הסימנים מראים שבעוד זמן לא רב, ייפרץ הסכר וספרים יתחילו להיות מופצים יותר ויותר באמצעות מחשבים ורשתות, לא באמצעות המשאית של שמוליק, המפיץ הרגזן-אך-לבבי. במקום לעבור ממפיץ למפיץ, ההוצאות בישראל יעשו בחוכמה אם יתכוננו למעבר כלל-עולמי ממדיום הפצה אחד לאחר, כחלק מהמעבר הגדול יותר למדיום קריאה חדש. והמפיצים, כדי לשרוד, יצטרכו לשבת ולקבל החלטות אסטרטגיות בהיקף ובעומק שחורג בהרבה מ"תרים טלפון ליוסי, תרד עד 40% ותנסה לגנוב אותו משמוליק". אם לא יתנהל תהליך כזה, ההפצה היחידה שתישאר כאן היא הפצתם של כל ההוצאות והמפיצים הקיימים לארבע רוחות השמיים.
המחיר הסביבתי
מזמן לא שמענו מחזית חוק המחיר האחיד לספרים (חוק לאנג) בצרפת, אבל זה לא אומר שנגמר הוויכוח סביב הצעת התיקון לחוק. העיתון La Dépêche du Midi נותן תמונת מצב עדכנית, שממנה עולה בין היתר שיוזם ההצעה לשינויו של חוק לאנג, חבר הפרלמנט ז'אן דיוניס דו סז'ור, ממפלגתו של הנשיא סרקוזי, לא ציפה לעוצמת ההתנגדות שעוררה היוזמה שלו מצד אנשי ענף הספרות. אמנם הוא לא נסוג מכוונתו, אבל מודה בבלוג שלו ש"התיקון הזה יכול לגרום נזקים לחנויות הספרים החלשות והתובעניות ביותר".
דו סז'ור, באופן מפתיע, אומר היום שהמוטיבציה שלו לשינוי החוק היא אקולוגית דווקא: הוא בדק את הנתונים ומצא ש-70 מיליון ספרים שלא נמכרו מושמדים בצרפת לבדה מדי שנה (מתוך 450 מיליון עותקים שמודפסים). חוק לאנג, לדבריו, הוא רצוי כשלעצמו, אבל יש צורך לעדכן אותו כי בנוסח הנוכחי הוא מעודד בזבוז משאבים אדיר. הכתבה לא מסבירה איך הוא הגיע למסקנה הזאת, אבל אפשר להניח שהוא מתבסס על כך שהחוק מעודד הדפסת ספרים ולא-דווקא צריכה שלהם. עותקים שלא נמכרו - גם לא יימכרו, כי אי-אפשר לתת עליהם הנחה במשך זמן רב מאוד. הם יחזרו למחסן, או יישלחו למגרסה שכולה טוב.
כך או כך, נראה שהמודעות הכללית לבעיות אקולוגיות נעשית עמוקה יותר ויותר גם בתחום הספרות. זה טוב, כי הספרים הפיזיים הם בזבזניים עד מאוד במשאבים טבעיים, והוויכוח על המשמעות הסביבתית שלהם צריך להיות מנותק לגמרי מזה שמתנהל בעניין המשמעות התרבותית. לגבי הנימוקים החדשים של דו סז'ור - מעניין אם הצרפתים יבלעו את הצפרדע הזאת בקלות רבה יותר, אחרי שצבעה השתנה משחור לירוק.
כללי הטקס
נעבור לפרסומות. זוכרים את טום בולו, הסופר שחווה את האימה הגדולה מכולן כששמו הוכרז בטעות בטקס פרסי "הספר הוולשי הטוב של השנה", והטעות תוקנה רק בהיותו באמצע הדרך לבמה? ובכן, נראה שבסוף ההשפלה השתלמה. האתר WalesOnline מגלה שעלייתו של בולו לכותרות ברחבי הממלכה המאוחדת עקב המאורע המצמרר, הפכה את ספרו הזוכה-לחמש-שניות, The Claude Glass, לרב מכר. אולי עכשיו, ברוח האמרה הידועה, בולו יתקשר לשר התרבות הוולשי, רודרי גלין תומס, שהכריז עליו בטקס - ויגיד לו תודה על כך שלפחות ביטא את שמו נכון.
ועוד בפרסומות: בתחילת החודש כתבתי כאן על הפואטיקה המתלהמת של החותמות העגולות, שהפכו לפריט חובה בפרסומות לספרים. אחת מהן היא "חדש", שאין בינה לבין חידוש כל קשר הכרחי. מי שרוצה להיווכח בזה יכול לקחת את מוסף ספרים של הארץ, לדפדף לעמוד שבו מתפרסמת רשימת רבי המכר, ולבדוק את תחתיתו. שם מתפרסמת, כבר כמה וכמה שבועות ברציפות, אותה מודעה לעכשיו זה כתוב של אילנה ברנשטיין, ועליה חותמת הכשרות "חדש". הספר אמנם יצא ביוני, אבל מבחינת הפרסומת - הוא תמיד יהיה חדש, לפחות עד שיהיה אפשר להחליף את החותמת באחת נחשקת יותר, או עד שייגמר הכסף למודעה.
danext@gmail.com
31 ביולי, 2008 בשעה 18:52
אני דווקא ממש לא התפעמתי מהכתבה על רשת השיווק ומי עזב את כתר לאחרונה ולמה או למה לא.
לא מבינה במה זה צריך לעניין את הציבור ומה זה תורם לו, חוץ מאשר לכמה יודעי חן מהתעשיה שהנידו ראשם בצער או צקצקו בשפתייהם בשמחה לאיד.
במה כתבה כזו מקדמת מלבד רכילות של מאחורי הקלעים ועוד נדבך לבלבולו של הציבור המבולבל גם כך בכל הנושא של שוק הספרים?
31 ביולי, 2008 בשעה 21:42
ובעיני דווקא יש עניין בכתבה הזאת, משום שמרבית הקוראים אינם מודעים לשרשרת-המזון המו"לית, שמשפיעה כמובן על מחיר הספר. הכתבה גם מאירה את העבודה הרבה שיש לעשות כדי שספר יוצג בחנויות - תנאי שבלעדיו אין כל אפשרות שיימכר.
דן, אתה צודק, הרושם הוא שהמו"לות עומדת לקראת שינוי, והמחשב ימלא תפקיד הרבה יותר נרחב בתיווך בין ספרים לאנשים. אבל זה לא יקרה מחר בבוקר, או בעוד שנה. לדעתי ההרגל לפשפש בספרים המוצגים בחנות ולהתייעץ עם המוכרת הוא די עמוק, ויעברו לא מעט שנים עד שיקום דור קוראים עם הרגלים חדשים. השאלה היא האם הדור החדש הזה בכלל יתעניין בקריאת ספרים.
1 באוגוסט, 2008 בשעה 9:03
בלוג נהדר.
הנה כתבה מהסנדיי טיימס האחרון
http://entertainment.timesonline.co.uk/tol/arts_and_entertainment/books/article4407070.ece
1 באוגוסט, 2008 בשעה 12:27
גלריה מבאסת אותי לאללה. זה כאילו אותו דבר אבל בלי השיק - וגם הדגש על עולם הספרות - שהיה שם קודם. הבוקר ראיתי שלראשונה מאז גלוגולו החדש עניין ספרותי מופיע על השער. וזה רק מדגיש כמה זה חסר עכשיו.
1 באוגוסט, 2008 בשעה 12:39
לאסתי: הכתבה אמנם היתה מאוד הארד-קור והוגשה בצורה שאולי לא מדברת לקהל הרחב - גם אני לפעמים הלכתי לאיבוד בשפע הנתונים, שלא כולם חשובים - אבל כמו שתמר אמרה, בכל זאת יש חשיבות להכרת הנושא. מה גם שעם כל השינויים לרעה ש"הארץ" עובר, עצם זה שכתבה כזאת יכולה להתפרסם זה כבר משהו.
לתמר: גם אני לא חושב שהשינוי יקרה מהיום למחר. ובכל זאת, אפילו בחודשיים שהבלוג קיים, אני מסוגל להרגיש את המומנטום המתגבר בהתמדה של ההתפתחויות הטכנולוגיות. היתה ממש נקודת סף פסיכולוגית, שבה זה נעשה מתקבל על הדעת שספרים ייקראו באופן אלקטרוני - וברגע שההוצאות והרשתות הגדולות בעולם החליטו להמר על הנבואה הזאת, הן למעשה הבטיחו שהיא תתגשם. אגב, יש גם שמועות שהקינדל של אמזון עומד להיפתח לשימוש ברחבי העולם, ולא רק בארה"ב כמו היום - ואז בוודאי כל העסק יקבל דחיפה משמעותית.
לאמיר: שמח שאתה נהנה! הנושא שקישרת אליו כבר נמצא אצלי ברשימה לאחד הפוסטים הבאים, אני מקווה לעסוק בו בקרוב מאוד.
לאורי: נכון. זה כמו ההפך מניתוח פלסטי: המראה זהה, האישיות נעלמה. ובכלל, העיתון כולו מידרדר במהירות. מה שמשונה הוא שדווקא "תרבות וספרות" - חממת העובש מספר אחת - שורד בלי שינוי ואף שוקע יותר ויותר לתוך השעממנות הדווקאית שלו. מוזר ביותר.
1 באוגוסט, 2008 בשעה 13:50
אני מניח שלא נוגעים בתרבות וספרות בגלל שהוא נחשב בעיני העורכים כל כך אזוטרי ואוטונומי, מתחבא יודע דבר בתוך המוסף נדלן. האמת היא שאני דווקא מחבב מסורת בדברים מסויימים, והעקביות והסגירות של תרבות וספרות דווקא מוצאת חן בעיני. מה שכן, קודם השלים את התמונה מוסף ספרים בצד היותר קומוניקטיבי ואקטואלי שבו, וגלריה היה בית לעניינים השוטפים שקשורים בספרות וספרים. ועכשיו שהשניים האחרונים נהיו מה שנהיו יש חוסר במוסף רציני אחד בלבד, שאגב נחשב, לפחות, לקובע הטעם מספר אחת. הייתי שמח אם היית מתייחס פעם לעניין הזה - היררכית קובעי הטעם בחוג הספרותי המקומי. למה זה נחשב ככה וההוא אחרת, מה הזרמים התת קרקעיים שמניעים את רמת היוקרה והתדמית בספרות כאן. לדעתי זה נושא מעניין.
2 באוגוסט, 2008 בשעה 10:48
זה באמת נושא מעניין וחשוב. אני מקווה שכשתצטבר אצלי פרספקטיבה יותר מקיפה, אוכל להשוות את כל הזירות המרכזיות בתחום ולנתח את ההייררכיה ביניהן. בינתיים, להמשך עלילות ב"צ, ראה הפוסט של היום (אני עדיין עובד עליו ברגע זה).