שירת הפלומבה
המערב המזרחי
יש מקומות שבהם לוקחים תרגום ברצינות. כל-כך ברצינות, שלא רק שמקימים גוף בניהול המדינה שעוסק בלעדית בתרגומי ספרות, ולא רק שהוא יוזם מחקר על איכות של תרגומים, אלא שהוא עושה את זה מטעמים תרבותיים טהורים: המחקר לא בודק את איכות התרגומים של ספרות זרה לשפת המדינה, אלא להפך, של ספרים מקומיים לאנגלית. אני יודע שאתם במתח, ובוודאי כבר חשבתם שאני מתכוון לישראל, אבל המקום שעליו מדובר הוא דרום קוריאה.
המחקר, שאמור להימשך שנתיים, התחיל ב-2007, והחלק הראשון שלו (שפורסם עכשיו) התמקד בפרוזה: נכללו בו 72 מהדורות של 41 רומנים שתורגמו מקוריאנית לאנגלית, מסוף המאה ה-19 ועד עכשיו. החלק השני של המחקר יתמקד בשירה. כפי שמדווח בקוריאה טיימס, בפרויקט משתתפים עשרה מומחי תרגום קוריאנים ועוד ארבעה מומחים מחו"ל.
הגוף האחראי למחקר, ששמו המכון הקוריאני לתרגום ספרותי (KLTI), חילק את היצירות המתורגמות לשישה ציונים אפשריים. התברר שרק 10% מהן זכו לציון A, שפירושו תרגום "אמין באופן יחסי", ואף יצירה לא זכתה בציון הגבוה ביותר (+A).
לדברי סונג סונג-צ'ול (Song Seung-cheol), ראש צוות המחקר ופרופסור לספרות, רוב התרגומים הגרועים נובעים לא מחוסר בכישורי אנגלית, אלא מידע היסטורי לקוי על קוריאה ומהבנה נמוכה של השפה הקוריאנית. הוא מציין גם את הסתמכות היתר על ביקורת הספרות הקוריאנית העכשווית, שמכתיבה את פירוש היצירות ה"נכון" - במקום הקשבה אמיתית ליצירה עצמה. ומה המכון מתכוון לעשות בקשר לזה? קודם כל, להוציא אנתולוגיה של ספרות קוריאנית חשובה בתרגום הולם, ושנית - לאמן מתרגמים, כולל מחו"ל, כדי לשפר את הרמה הכללית של התרגומים שלא מתבצעים תחת השגחתו.
מכל זה, חשוב להתעכב מחדש על הנקודה הפעוטה שבה התחלתי: גוף לאומי עוסק בשיפור איכות הספרות המקומית, בכך שהוא דואג שהקוראים מחוץ למדינה יקבלו הזדמנות להיחשף אליה בתיווך ראוי לשמו. זה יוצא דופן כבר בעצם הכבוד שניתן לתרגום, אבל גם בכך שהממשלה משקיעה זמן, כסף ומאמץ בתחום שבהגדרתו אין לו נגיעה לציבור הרחב (שהוא גם ציבור הבוחרים שלה), אלא רק לאמנים ולתרבות. הרי לא מדובר כאן על בקרת התרגומים לקוריאנית, כלומר על שיפור איכות הספרים שנקראים בדרום קוריאה - אלא על עזרה לספרים שנוצרים בדרום קוריאה, כשהם רואים אור באנגלית. יפה, לא? לי, לפחות, כבר מזמן לא יצא לראות גוף ביורוקרטי עושה משהו שמתקרב עד כדי כך להגדרה "אלטרואיזם".
אחרי החותמות
בהארץ התפרסמה השבוע כמה פעמים מודעה של הוצאת שוקן, שמוקדשת לספר כמו רומן של דניאל פנק. גם המודעה הזו עושה שימוש בפק"ל של פרסומות הספרים באשר הן: עיגול הצבע הקטן שמכיל בדרך כלל מילה או שתיים, לרוב צעקניות, ונראה כמו חותמת - מוטיב גרפי שחוק שאהוב מאוד על עיתונאים שחוקים ומכונה בעגתם בשם "פלומבה". מאחר שמדובר בקלישאה ששום פרסומת לספר לא תיתפס בלעדיה, הכנתי מדריך קצר להישרדות בסיסית במפגש עם ארבעת הסוגים הנפוצים ביותר של החותמות האלה.
1. "חדש": החותמת הראשונה שמוטבעת על פרסומתו של ספר, אם הוא זוכה לפרסומת, כמובן. לכאורה אין הרבה מה לומר עליה - בסך הכל מילה אחת, עובדתית ויבשה. אז זהו, שלא תמיד הספר ה"חדש" הוא באמת כל-כך חדש. לפעמים החותמת הזו משמשת פשוט כתחליף של ברירת מחדל לחותמות האחרות, הטובות ממנה; אם עבר חודש מאז פרסום הספר, והמכירות עדיין לא היו משהו - תוכלו לראות שוב את המודעה עם אותה הצהרה, רק בגלל שאין משהו אחר לכתוב. וגם אם עברו חודשיים. בהקשר הזה, אם כך, "חדש" הוא בעצם תחינה קורעת-לב שמופנית לכל מי שקונה דברים רק בגלל היותם חדשים, שימהר ויעשה זאת לפני שההגדרה תהיה באמת דחוקה מכדי שיהיה אפשר להאמין לה.
2. "מומלץ": ברגע שהספר זכה לביקורת כלשהי שאפשר לצטט במודעה, החותמת משתנה ל"מומלץ". כמובן שאין לזה שום קשר עם תוכן הביקורת. העיקר שמישהו, איפשהו, כתב משהו שמתייחס לספר (הזה, אבל לא חובה אם אין ברירה). את השיפוץ לטקסט המקורי כבר יעשו בהוצאה - עורכים או לא עורכים? אם, למשל, המשפט המקורי בביקורת נראה ככה: "זה ספר מצוין לישיבה בשירותים. מי שמחפש משהו קצת יותר אינטליגנטי - עצתנו היא לרוץ לקנות משהו אחר", אז המשפט המצוטט ייראה ככה: "זה ספר מצויין… לרוץ לקנות". ואפילו אם הביקורת באמת חיובית, לא תמיד היא בגדר המלצה לקניה - אבל אל תבלבלו את מוחה של החותמת בזוטות. יש בה מקום רק לשתי מילים, בחייכם. כמובן, גם החותמת הזו היא בסך הכל פשרה מאיכות גרועה, שההוצאות היו רוצות להיפטר ממנה במהרה לטובת החותמת הנחשקת מכולן (ראו מספר 4).
3. "הדפסה שנייה": החותמת הביזארית מכולן, שיש לה גם וריאציות - החליפו את המילה "שנייה" בכל מספר מעורר דכדוך אחר. במקרה של המודעה הנ"ל לכמו רומן, הנוסח שפורסם הוא "הדפסה רביעית". פירושה של החותמת הזו הוא: "הספר הזה הוא רב-מכר, רב-מכר, אתם שומעים?!?!? אז מה אם הוא לא ברשימת רבי-המכר. הדפסנו אותו פעם שנייה! זה מרשים, זה מעורר הערכה!". הרעיון, בקיצור, הוא לעשות תרגיל רטורי, שיטביע דימוי של ספר שנמכר בהצלחה רבה גם אם הספר לא בדיוק עונה להגדרה הזו. מה שמוזר הוא שמביאים נתון שמעניין, אולי, את חברי איגוד המדפיסים והמפיצים (וגם לא מעיד בהכרח על מכירות) כדי להרשים את הקהל הרחב. בעתיד בוודאי נראה חותמות נוספות בז'אנר, ובהן כיתובים כמו "הוחלפה פלטה במכונה", "רוקנו 30 מיכלי מג'נטה" או "הזמנת טכנאי שלישית בשבועיים!". עליי זה בטוח יעבוד.
4. "רב-מכר": הגביע הקדוש של החותמות. לפעמים מלווה בסימן קריאה, כי באמת שלא צריך לומר יותר מזה כדי שנלך לחנות ונקנה עותק (נראה שלקחו את שמו של הסימן ברצינות רבה מדי, וחושבים שאם משתמשים בו הוא גורר קריאה אוטומטית של הספר). ספר שנכנס לרשימת רבי-המכר יקבל כמעט בוודאות פרסומת שחוגגת את ניצחונו ואת העלאתו למדרגת אלוהות. אבל לפעמים, קורה שעל המודעה מתנוססת החותמת החד-משמעית - מבלי שהספר ניתן לאיתור ברשימה כזו. איך זה קורה? אה, מאוד פשוט: כשרשימות רבי-המכר של ישראל לא משתפות פעולה עם התוכניות העסקיות של ההוצאה, מיד נזכרים שם שבעצם הספר דווקא כן היה רב-מכר בחוף השנהב, בוולטה תחתית או בפרגוואי (הנידחת מביניהן), ואפילו הגיע להדפסה שלישית בפפואה ניו-גיני, שזה מקביל, על-פי חוקי ארגון הסחר של אוקיאניה, לספר פלטינה באיי פיג'י! לא צריך יותר מזה כדי להכריז על רב-מכר בישראל: העיקר שהוא היה רב-מכר באיזשהו מקום בעולם, לפי לא-משנה-איזה-כללים, ובינינו, מה זה בכלל "רב-מכר"? ממילא הכל פרשנות. יאללה, תביאו חותמת.
danext@gmail.com
11 ביולי, 2008 בשעה 18:14
"ובוודאי כבר חשבתם שאני מתכוון לישראל"… העלית חיוך על פני.
הפרק על הפלובמבות, לעומת זאת, עורר בי הרהורים נוגים. נכון, נמאסו הפרסומות המתובנתות והשחוקות, כפי שנמאס להיכנס לחנות ספרים ולמצוא בה את אותו מבחר דל, צפוי וחסר-השראה. רק הידיעות שאתה מביא מן העולם מפיחות איזו תקווה שהשממה הזאת עוד תפרח, גם כאן.
12 ביולי, 2008 בשעה 10:59
הלוואי שכך יהיה. באמת, כשאני מגלה את כל ההתפתחויות האלה במקומות אחרים, אני חושב שלא לאורך זמן נוכל דווקא אנחנו - שקוראים לעצמנו "עם הספר" - להיות האנטיתזה הגרועה ביותר לאקלים תרבותי ראוי לשמו. עובדה שבעולם, כולל בארה"ב המושמצת, לאנשים כבר מתחיל להימאס משלטון הרדידות והם עושים מעשים. במהרה במקומותינו, אמן.
12 ביולי, 2008 בשעה 23:07
בכל מה שקשור לפרסומות לספרים, העיצוב והתפיסה מיושנים ושמרניים במיוחד. יש שם כמה קווים מנחים קבועים שאף אחד לא מנער. כריכת הספר משמשת הדימוי הויזואלי עם המחשה של נפח כלשהו והצללה קלה כיאה לספר, לצידה סקירת העלילה ועוד כמה פרטים חיוניים יותר או פחות בכתב, והחותמות המגושמות שתיארת בחן רב. מצד אחד יש בזה משהו שפוי, לנוכח כל כך הרבה פרסומות בתחומים כמו אופנה, מזון, טלפונים סלולריים ועוד ועוד שהן גלמים שקמו על יוצרם ויצאו לסיבוב הופעות על חשבונם. אבל מעניין מי יהיה הראשון שישבור את הקיפאון המחשבתי של "מי היא פרסומת ספרים" ויעשה משהו שיישאר נאמן לספר ולסופר, ובכל זאת יצליח לגרום ליד המדפדפת לרעוד רגע.