ליבריסטאן

בון טון

לפני כמעט חודשיים, בשבוע הספר, הצעתי כאן לבטל את שיטת המכירה הנוכחית ופשוט לשפוך ערימת ספרים ענקית באמצע כיכר העיר, עם מחיר אחיד לכל עותק שהקונה מצליח לחפור מתוכה. ועכשיו גיליתי שכיוונתי לדעת גדולים, או שאולי הגדולים הם שכיוונו לדעתי. כך או כך, רעיון דומה מאוד התממש לאחרונה אי-שם מתחת לקו המשווה, באי ראוניון שבאוקיינוס ההודי - שהוא חלק אינטגרלי מצרפת, רק למקרה שחשבתם לזלזל בו (או תהיתם אם הקולוניאליזם באמת נגמר כמו שמספרים לנו).

באי הקטן התקיים יריד, שבו הוצעו למכירה 40 טונות של ספרים. לא במקרה אני מציין את המשקל, כי זה האופן שבו נקבע המחיר לצרכן: 6.40 אירו לקילו. לא משנה מה וכמה קניתם - בסוף הכל נשקל ומחושב באופן אחיד. יפה, לא? אני מקווה שעכשיו, כשכולם רואים שהיוזמה הזאת היא לא רק בגדר הזיה של בלוגר אלא גם ניתנת לביצוע, ועוד בבירת הספרים הבלתי-מעורערת (טוב, בפרבר נידח שלה) - אולי יממשו אותה גם בארץ.

מה שבטוח, זה יוכל להחזיר את הפופולריות לז'אנר הסיפור הקצר: במחיר עותק בודד של נוטות החסד אפשר יהיה לקנות איזה עשרה עותקים של, נאמר, גן השבילים המתפצלים. ומצד שני, אסור לשכוח שגם ככה יש בחברה המערבית אפליה נגד שמנים - סליחה, מאותגרים-גרביטציונית - אז אולי לא כדאי שדווקא המשקל יהיה קריטריון לקביעת המחיר. אבל הפיתוי גדול מכדי להתנגד לו: ליצור מצב אידיאלי שבו הכותבים יקצרו ככל האפשר בדבריהם, והקונים ימאסו בברברת מחסלת-ג'ונגלים ויעדיפו את החסכנות המילולית. מראוניון תצא הבשורה.

הנפטרת העליזה

רשת חנויות הספרים בורדרס מקדמת בסניפים הבריטיים שלה מכשיר קריאה אלקטרוני חדש, iLiad, שנמכר במחיר הצנוע של 399 פאונד (עזבו, לא משתלם אפילו לחשב כמה זה בשקלים). הסופר ניק הורנבי, שכנראה גם ככה חיפש סיבה לצאת חוצץ נגד האי-ספרים, לא היה צריך יותר מזה כדי לכתוב מאמר לוחמני על הנושא בטיימס.

במאמר, שכותרתו החד-משמעית היא "לעולם לא איתפס קורא ספר אלקטרוני", הורנבי מנבא שהספר המסורתי דווקא יצליח להחזיק מעמד נגד מתחרהו החשמלי, וטוב בהרבה מכפי שהצליחו לעשות זאת מקביליו המוזיקליים והקולנועיים. המאמר מתחיל אמנם בכמה סיבות מעודדות לזה, כמו כוח המשיכה המאגי שיש לספר הפיזי כבר מאות שנים, אבל מהר מאוד עובר לסיבות מעודדות פחות. העיקרית שבהן היא, בפשטות, שאהבת הקריאה עצמה מתמעטת ומידלדלת, ולכן, באופן אירוני, אין מה לדאוג: אי-ספרים לא יהיו פופולריים - כי ספרים, נקודה, כבר לא כל-כך פופולריים.

איכשהו, היצר הבריטי הזה תמיד גובר: גם כשהם מנסים לעודד, זה נגמר בטעם מר. משהו בסגנון "אל תדאגו, הספרות לא תמות לעולם. היא כבר מתה מזמן! האין זה נפלא? הבא עוד כוס תה, אלפרד היקר!". ובכל זאת, נדמה לי שמי שחי כבר עשרות שנים תוך כדי שכולם מסביבו מספידים אותו, נמצא דווקא במצב לגמרי לא רע.

כל ההתחלות יקרות

החלק הכי קשה בכתיבה, טוענים באתר The Avocado Papers, הוא הפסקה הראשונה. ויש להם נימוק מוצלח למדי: "כי בלעדיה, בהגדרה, לא יכולה להיות פסקה שנייה. ובלי השנייה, לא יכולה להיות שלישית. בלי השלישית, לא יכולה להיות רביעית, וכך הלאה". אין ספק שקשים חייו של הסופר שניצב מול מסמך וורד צחור במשקל 0 קילובייט, אבל האתר לא מסתפק בתלונות, אלא מציע פתרון: פסקאות פתיחה למכירה.

כל הטקסטים נמצאים בדף הזה, ועולים 1.75 דולר למילה. הטקסטים הקצרים נמכרים בסביבות 150 דולר, והיקר ביותר עולה יותר מ-800. בתור מי שביקר בשליחות עיתונים בהרבה מאוד אתרי אינטרנט שמותחים את הגולשים, לא יכולתי שלא לחשוד - אז לחצתי על הכפתור "הוסף לעגלת הקניות" כדי לראות מה יקרה. הלחיצה מובילה לעמוד רכישה סטנדרטי בשירות PayPal, כלומר, מהבחינה הזאת האתר אמיתי לגמרי. חוץ מהעובדה הפעוטה, שאפשר פשוט לעשות קופי-פייסט לכל הפסקאות מבלי לשלם אגורה.

כך שזאת אמנם מתיחה, אבל מתוחכמת במיוחד: היא מאפשרת לכל אחד לבחור בין העתקה קלה בחינם לבין תשלום מופקע, שדורש כבונוס גם תהליך רישום מייגע והרה-סיכונים (ניסיתי פעם להירשם ל-PayPal, וחוויתי מסע כומתה ביורוקרטי שגם נגמר בכישלון צורב). זו דילמה מוסרית כבדת משקל, שממנה יש כנראה רק דרך יציאה אחת: לכתוב פסקת פתיחה לבד, בלי עזרה מאחרים.

למה וככה

לפעמים, ככל שיודעים יותר עושים פחות. והכלל הזה תקף, בדרכו, גם לגבי הכתיבה. אני, למשל, העברתי את ששת החודשים האחרונים בלי לכתוב שום דבר שיש בו יומרות אמנותיות. וזה לא שלא רציתי; יש סיפור אחד שכולו כבר נמצא בתוך הראש שלי, ואפילו חשוב לי מאוד לספר אותו - בעיקר לעצמי - אבל השכשוך בקרבי הספרות העולמית והמקומית גרם לי להסס לשבת ולהתחיל לכתוב.

מחסום כתיבה הוא, לפחות אצלי, דבר רציונלי עד כאב. גם אם השאלות לא נשאלות בצורה מודעת, אי-אפשר שלא לחשוב: האם באמת יש צורך שאוסיף את ליטרת המלל שלי לשיטפון המילים שאין לו התחלה ואין לו סוף? באמת אין לי משהו טוב יותר לעשות מאשר להתמודד בגבורה עם הדף הריק (בלי עזרה מאתרים מפוקפקים), להעמיד פנים שכל מילה גורלית, כשמסביב המילים מאבדות את מעמדן ומתקשות יותר ויותר להגיע לאנשים? יש לי בכלל זמן לעבוד, או שאולי עדיף שאמהר? - כי להתחיל לכתוב ספר בעידן התרבותי הנוכחי, זה קצת כמו לפתוח אתר בנייה ערב רעידת אדמה.

ובכל זאת, אתמול נשמתי עמוק, שכחתי לרגע את כל מה שאני יודע ועשיתי מעשה טיפשי שאין ממנו חזרה: התחלתי לכתוב. אין לי מושג מה נכנס בי, באמת, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. התחלתי ולכן אמשיך. אלא אם אתם מכירים אתר שמוכר בזול פסקאות המשך.

danext@gmail.com