ליבריסטאן

הגברת הבלתי-נשיאותית

מה יש לסרקוזי נגד מדאם דה לה פאייט? נשיא צרפת, שמבין את רוח הזמן ומתמחה בהילכדות בקטעי וידאו שמתעדים אותו תוך כדי התפרצויות שונות ומשונות, נתפס הפעם בעקיצה מכוונת היטב בעניין הסופרת המפורסמת בת המאה ה-17 - והאתר rue89.com מספק את הסרט המרשיע יחד עם הרהורים נוגים על משמעויותיו. ההתבטאות שוחררה לחלל האוויר במפגש של סרקוזי עם מתנדבים במחוז לואר-אטלנטיק, שגם צולמה לערוץ הטלוויזיה של ארמון האליזה.

בשלב כלשהו, הנשיא טען שפעילות התנדבותית של יחידים צריכה להיות מוכרת על-ידי הרשויות, מפני ש"זה שווה בדיוק כמו לדעת בעל-פה את הנסיכה מקלב" (La Princesse de Clèves - הרומן ההיסטורי של לה פאייט). אחרי רגע של שקט, סרקוזי שעשע את הנוכחים כשאמר: "אין לי שום דבר נגד… אבל בסופו של דבר, בסופו של דבר, בגלל שסבלתי הרבה בגללה…". טוב, אחרי הכל, מדובר פה בגברת קצת יותר תובענית מקרלה.

והאתר מגלה שזאת לא הפעם הראשונה שהנשיא נטפל לנסיכה האומללה. בפברואר 2006, כשהיה עדיין מועמד לנשיאות, התבטא סרקוזי כך בפני קהל של עובדי מדינה: "לאחרונה השתעשעתי, משתעשעים איך שיכולים, בקריאת התוכנית של בחינות השירות הציבורי. סדיסט או אימבציל, תבחרו אתם, הכניס לתוכנית [את ההנחיה] שצריך לשאול את הנבחנים על הנסיכה מקלב. אני לא יודע אם עלה בדעתכם לעתים קרובות לשאול את הפקידה מה היא חושבת על הנסיכה מקלב… דמיינו את המחזה הזה!".

פסקל רישה, כותב המאמר ב-rue89.com, מנסה להסביר לנשיא למה הוא טועה ביחס המזלזל שהוא מפגין כלפי הרומן - ובמשתמע, כלפי משהו נרחב בהרבה מהספר האחד הזה - ומציע לקוראים: "בתור נקמה, אתם יכולים לקרוא אותו מחדש". מי יודע, אולי סרקוזי והטראומות שלו מימי התיכון עוד יכניסו את המדאם לרשימת רבי-המכר.

הספריה המשודרת

כמו כלבים וחתולים, כך גם הספרות והטלוויזיה נוטות להיות אויבות מכורח ההרגל - ויכולות להסתדר ביניהן כשהן רוצות. בספרד, למשל, רשתות השידור פונות יותר ויותר לספרים כבסיס לסדרות שהן מפתחות, כמו שמספרת הכתבה הזאת בעיתון Gaceta.

הדוגמה העדכנית ביותר היא הצעד של Sogecable, רשת הכבלים בתשלום הגדולה במדינה, שרכשה את הזכויות ליצירת סדרה מרב-המכר Pillars of the Earth, של הסופר הבריטי קן פולט. והטרנד לא נעצר בזה, כמובן: באמצע החודש שידרה הרשת הציבורית Televisión Española מיני-סדרה על-פי מלחמה ושלום, ובשנה שעברה שודרה ב-Antena 3 הסדרה Quart, שעובדה מספר של ארתורו פרס-רוורטה בשם La Piel del Tambor (מילולית: "עור התוף" - זה שמתוח על כלי הנגינה, לא זה שבתוך האוזן). הכתבה מתארת גם את העבר של העיבודים האלה בטלוויזיה הספרדית, שהתחיל עוד בשנות ה-60.

מה, בעצם, גורם לזה שאצלנו תעשיית הטלוויזיה לא ממש רואה את הספרות - מקומית או זרה - כפרטנרית ליצירה דרמטית? למה, בשם אלוהים, אפשר לשדר בספרד סדרה על-פי טולסטוי (ועוד כזו שמבוססת על ספר, שהפך לשם נרדף ליצירה שאף אדם בן-זמננו לא יכול לגמור), ובישראל אי-אפשר? האם לנצח יעלו כאן לשידור בעיקר שיבוטים מדולדלים-גנטית של הסדרה הארכיטיפית על דירת רווקים תל-אביבים, כולל אחד הומו ואחת שכל הזמן אומרת "להזדיין"? עד איזה מילניום עתידי ימשיכו לחשוב כאן שצילום של תחת חשוף הוא מעשה טלוויזיוני הירואי, בזמן שכל ספר הכי נחות מצטיין בתעוזה קצת יותר משמעותית?

נקווה שהמיני-סדרה המתוכננת על-פי נבלות של קניוק, שאמורה לעלות לשידור בסוף השנה, תשנה קצת את העניינים. זה במקרה אחד הספרים העבריים היחידים שאני אוהב, ואוהב מאוד - ככה ששמחתי לשמוע לא מזמן שיש יוזמה כזאת. הבעיה היחידה היא שבממלכת הרייטינג, הסדרה תצטרך למשוך הרבה קהל כדי להזיז קצת את המוחות המאובנים שאחראים על הפרויקטים בערוצי הטלוויזיה. אתם יודעים, הנושאים התרבותיים הם תמיד אלה שנבחנים לפי אמות מידה קשוחות וחשדניות, שנושאים אחרים לא צריכים לעמוד בהן.

הכי סביר הוא, מן הסתם, ששום פריצת דרך מיוחדת לא תירשם בעניין הזה. אחרי הכל, יגידו הנוגעים בדבר, עם כל הכבוד לטולסטוי, בדיוק קנינו עכשיו תסריט מקורי ומדהים לסדרה חדשה על ארבעה רווקים תל-אביבים שנונים ומהממים. ושלא יגידו שאנחנו בזים לספרות. כי לפי התסריטאי הראשי, הדמות של הבחורה המתוסבכת קראה פעם את ג'ינג'י, וזה מה שגורם לה לפתח קראש היסטרי על השותף החדש, שהוא אמנם קירח, אבל רואים (בתאורה הנכונה) שגם לו היה פעם שיער אדום. חבל רק שהוא הומו. לא נורא, העיקר שעל המדף בסלון יש כמה ספרים, כי זה מוסיף לאמינות.

danext@gmail.com