ליבריסטאן

הזנב ששאג

בתור אוהב קולנוע מושבע ושונא אולמות קולנוע מושבע לא פחות, המצאת הדי-וי-די היא מהמבורכות והמוצדקות ביותר בעיניי. חוץ מרעה חולה אחת, שנדבקה בגללה אל האמנות הזו ומסרבת לשחרר ממנה את אחיזתה: התוספות המיוחדות. הרעיון הזה, שלפיו הסרט עצמו הוא רק תירוץ לשובל ארוך של פיקנטריה חסרת-משמעות, מעין "כל מה שלא רציתם לדעת, אבל אם אתם כבר כאן - למה שלא תבזבזו את זמנכם גם על זה" - נראה בעיניי כמו פארודיה מדויקת על עידן גודש המידע האבסורדי שבו אנחנו חיים. רק שזו לא פארודיה, אלא החיים עצמם. ועכשיו זה מגיע גם לספרים.

בלוג הספרים של גרדיאן מקדיש פוסט לתופעה החדשה יחסית, של ספרי פרוזה שבסופם נמצא חלק נפרד של "תוספות" כאלה: רשימת עשרת הספרים האהובים על כותב הספר, לינקים לאינטרנט ועוד כיד הדמיון הרעה. כותב הפוסט, בן מאיירס, נותן את הקרדיט על ההמצאה להוצאת הרפר פרניאל, זרוע של הרפר קולינס, שהתחילה ב-2003 להוציא סדרה של ספרים עם תוספות כאלה. מאיירס אמנם חושב שזה רעיון טוב, אבל אני לא ממש מסכים איתו.

התוספות שכלולות בעותקי די-וי-די של סרטים נועדו למטרה אחת: לגרום לאנשים לקנות את הסרט, במקום לשכור אותו בספריה או לראות אותו בקולנוע. התוספות הן "ערך מוסף", שבשבילו שווה כביכול להוציא כסף רב ולהשאיר ברשותך לנצח סרט, שאולי תראה פעם-פעמיים בכל ימי חייך. אלא שבאופן אורווליאני למדי, "הערך המוסף" הזה הוא למעשה חוסר-ערך מוחלט.

יותר מזה, הוא אפילו ערך שלילי, שגורע מהערך המקורי של היצירה הקולנועית - כי הדגש, כך נראה, עבר מהסרט לתוספות שבאות איתו (מספיק לקרוא ביקורות די-וי-די בכל עיתון כדי לגלות את זה: הסרט נדחק לשוליים והביקורת מפארת ומהללת את "הסצינות המרהיבות שנחתכו בעריכה" או את "ערוץ הקומנטרי המרתק מפי הסגן הראשון של נערת המים"). יש במאים שהבינו את זה, למשל וודי אלן ודייוויד לינץ', שאוסרים בקביעות לכלול תוספות בעותקי הדי-וי-די של הסרטים שהם יצרו.

בספרים, לעומת זאת, הנטייה הכללית היא גם ככה לקנות ולא לשכור, אז מעבר לפלישתה הבלתי-נמנעת של בולימיית "מאחורי הקלעים" הגרוטסקית גם לתחום הזה, קשה להבין מה הרציונל מאחורי השידוך המשונה שעליו מסופר בגרדיאן. אלא אם הרעיון הוא לעבות את הספר וכך לגבות עליו יותר כסף, מה שיכול בהחלט להיות הסיבה למהלך. הדאגה שלי היא פחות מפני תוספות בסגנון "ראיון מלהיב עם עורך המשנה של ההוצאה" (אפילו שגם זה מיותר לגמרי), ויותר מפני "סצינות שנחתכו בעריכה" או "סיום אלטרנטיבי".

תחשבו שכל סופר יוכל להמטיר עלינו כאוות נפשו את כל הבחירות העלילתיות שהוא לא עשה, בנוסף לאלה שהוא כן עשה. תחשבו שהספר ייגמר בשלוש דרכים שונות לגמרי, ועלינו, הקהל הדמוקרטי, יוטל לבחור איזו מהן מוצאת חן בעינינו יותר. בעצם, לא צריך לדמיין יותר מדי - זו בדיוק מנת חלקם העגומה של צופי הדי-וי-די כיום: לא רק סבך מידע חסר-גבולות שגודלו פי כמה וכמה מגודל הסרט שמשמש לו כתירוץ, אלא גם השתמטות מוחלטת מאחריות יצירתית.

כך שאנחנו ממש לא צריכים תוספות בספרים; נסתפק בספרים טובים בפני עצמם, מצרך נדיר למדי גם ככה. האמת, בנסיבות כאלה השיר המפורסם של רוברט פרוסט, The Road Not Taken, מקבל משמעות חדשה לגמרי. מעכשיו אמרו: The Road Not Taken - plus a few that were, with exclusive commentary by the author's niece.

ניידות חברתית

הספרות הסלולרית - איזה אוקסימורון חביב - ממשיכה להתפתח. חברת תוכן דרום-אפריקאית בשם Mobfest מציעה עכשיו חידוש בתחום: סדרת סיפורים קצרים שמחולקים כל אחד ל-28 פרקים, כל פרק באורך של עד 900 תווים (לא מילים!) - והכל משוגר אחר כבוד לטלפון הנייד של המנוי. לא רק שהפרויקט, תחת השם המוצלח Novel Idea, גייס עשרה מהסופרים הידועים במדינה (אל דאגה, לא עד כדי כך ידועים - נדין גורדימר, ג'.מ. קוטזי ושות' לא ביניהם) - הוא גם מקיים תחרות של כתיבת סיפורים על הטלפון הנייד עצמו, שבמסגרתה ייבחר הסופר הסלולרי המוצלח ביותר.

אנשי Mobfest מצהירים בגלוי שההשראה שלהם היא יפנית - ומזכירים שבשנה שעברה, חמישה מתוך עשרת הרומנים הנמכרים ביותר ביפן נכתבו בטלפונים ניידים (מה שמכונה קייטאי שוסצו, "רומן נייד". כותבים את זה 携帯小説, למי שרוצה לחפש בגוגל, ואם אתם רואים כאן ריבועים ריקים במקום טקסט יפני, סליחה מראש - זה עניין של התקנת שפה במחשב). רב-המכר המצליח ביותר שם, שנכתב על-ידי בת 20, השתייך גם הוא לז'אנר, נמכר ב-1.2 מיליון עותקים ועכשיו מעובד לסרט. החברה הדרום-אפריקאית מנסה לשכפל את ההצלחה גם במדינה העשירה ביותר ביבשת הענייה ביותר, באמצעות צורת פרסום סדרתית - ודווקא ההיבט הזה ראוי לתשומת לב מיוחדת.

פרסום סדרתי, בהמשכים, היה צורה מקובלת לפרסם ספרים חדשים במאה ה-19, שבה, אם יורשה לי, נכתבה המאסה הגדולה ביותר אי-פעם של ספרות מופתית. המקום שבו הם פורסמו באופן הזה היה העיתונים - זה גם היה עידן מוצלח לעיתונות - ואז, אחרי פרסום החלק האחרון, הספר היה יוצא בכרך אחד שלם. אבל מה שהיה טוב לדוסטויבסקי כנראה כבר לא טוב לנו, ובשנים האחרונות צורת הפרסום הזו עברה מהעולם. שום עיתון בארץ לא מפרסם בקביעות רומן בהמשכים;  לכל היותר מופיע פרק או שניים כקידום מכירות (כמו שעושים למשל ב-ynet).

לדעתי זה חבל מאוד, כי הערך התרבותי של העיתונות יכול היה לעלות פלאים אם המודל הזה היה קם לתחיה. שלא לדבר על החשיפה הגדולה של היצירה עצמה ועל המשמעות לקהל הקוראים, שיכול להיענות לזה בצורה מפתיעה. אם הפרויקט הדרום-אפריקאי יחזיר לתודעה את האפשרות לפרסם יצירות ספרותיות בהמשכים, ואולי ייתן רעיון למישהו באיזה עיתון אצלנו (אפשרות קלושה, אני יודע), אז מבחינתי הוא כבר עשה את שלו.

וכן, ברור שהשילוב של טלפונים סלולריים וספרות הוא לא מובן מאליו, ואפילו קצת מפחיד. ספרות שאפשר לקרוא על מסכים זערוריים, זה עוד החלק הפחות גרוע - הבעיה היא בכתיבה על המכשיר עצמו, עם המקלדת המיקרוסקופית ואוצר המילים המוגבל מראש לנביחות פיקסלים קצרות (עינוי סיני מתוצרת יפן).

ובכל זאת, רק כדי להרגיע, הנה מאמר בגרדיאן, שבו טוען פרופסור לבלשנות שעידן האס-אם-אסים לא בהכרח יוביל לחיסול היכולת הלשונית של האדם. ולמי שרוצה לדעת מיהם בדיוק הקוראים האלה, שבוודאי ישמחו לקבל ספרים בדיוור ישיר לסלולרי, הנה כתבת המגזין הענקית של ניו-יורק טיימס, שבודקת איך נראית הקריאה נכון להיום, רגע אחרי שדלתות האורווה נפתחו והסוסים האלקטרוניים יצאו החוצה בדהרה.

danext@gmail.com