ליבריסטאן

ווליום כנרת

השבוע נתקלתי לראשונה בספר שנקרא נוטות החסד: הפולמוס. למי שהצליח, כמוני, לא להבחין בו עד עכשיו - זה מעין קובץ מאמרים קצר, בן 91 עמודים, שהכריכה שלו מעוצבת בדומה לאחיו הגדול, השמן והשערורייתי נוטות החסד (בלי הפולמוס). יש שם מאמרים שמשקפים ומלווים את הסערה שספר השואה הקיצוני הזה גרם אחרי פרסומו, כולל מאמרים של הסופר, ג'ונתן ליטל, ושל המתרגם, ניר רצ'קובסקי. ואני מודה שעמדתי בחנות מול המוצר הזה ולא ממש ידעתי איך לאכול אותו, שלא לדבר על לקרוא.

לא קראתי את נוטות החסד, ואין לי כוונה לקרוא אותו - לא בגלל חרמות ונידויים, אלא פשוט מפני שזמני מוגבל ואני מעדיף לכלות אותו בחברת ספרים אחרים, שדחוף לי יותר להכיר. מה שכן, ספרון-התוספת הזה, שנקרא הפולמוס, מוסיף בעיניי הרבה מאוד נקודות לרגש הרתיעה מהספר המקורי - אותה רתיעה שמתבססת על התחושה שמשהו כאן מנופח ומפומפם בכוונה, מועצם בכוח למדרגת יצירת מופת אינסטנט (והדברים גם נכתבו, לבן על גבי אדום, על עטיפת הספר עצמה). מספיק ספרים גרמו לסערות בדברי ימי האנושות, אבל לא זכור או ידוע לי על אחד שהופיע מלכתחילה (בגרסה המתורגמת) יחד עם "הספר על הספר": זה הגיוני בערך כמו לידה שבה התינוק יוצא מהבטן יחד עם עותק מהביוגרפיה שלו.

ההחלטה של כנרת זמורה ביתן להוציא את הפולמוס יחד עם נוטות החסד היא כמובן לגיטימית ונובעת בלי ספק מכוונות טובות, ויש בה גם צד חיובי למדי - לתרום לדיון סביב הספר ומשמעויותיו. צריך לזכור שכל סרט זניח בדי-וי-די יוצא עם "מאחורי הקלעים", "ראיון בלעדי עם עוזר נערת המים" ו"סצינות שנחתכו בעריכה (וטוב שכך)" - אז גם ספרים יכולים.

ובכל זאת, אין מה לעשות, כשמקדישים ספר שלם ל"פולמוס" על ספר אחר, שיצא ממש לא מזמן (ובמקרה של התרגום - באותו זמן) - זה גם מעיד על ביטחון עצמי מופרז ועל הכתרה בטרם עת, שאותי, לפחות, מרחיקות עוד יותר מהיצירה עצמה. מה לעשות, קצת קשה לקרוא כשצורחים לך באוזן "הוא גדול! הוא גדול!", או "הו-הא-מי-זה-בא, חתן-פרס-נובל-הבא!". לאן הם ממהרים שם, בהוצאה (כמו גם בתקשורת)? למה אי-אפשר לסבול היום את הרעיון שספר דורש זמן לא רק לקריאה, אלא גם להערכה?

זה משהו שלעולם לא אתעייף מלחזור עליו: אין יצירות מופת מאתמול בלילה, וגם לא מלפני שנה או שנתיים. וספרים כמו הפולמוס מנסים לקצר את הדרך, רק כי לאנשים היום נמאס לחכות. אהבתי את הספר? התרגשתי? יאללה - לפנתיאון! אז זהו, שלא. רוצים להכתיר יצירת מופת? חכו בתור כמו כולם. וכן, אני מודע לזה שהפוסט הזה עוד עלול להיכנס לספר נוטות החסד: הפולמוס: הפולמוס, שיתעד את הוויכוח הסוער שגרם הספרון הקטן, ויהווה עוד קיסם למדורת יצירות המופת האמיתיות, אלה מהעבר, שמחכות שמישהו ישים לב אליהן (ויתאפק מלהכריז על כך בווליום אימתני).

המלוכה המלוחה

מי שרוצה ללמוד בדיוק כמה מזויפת היא תרבות ההכתרות המיידיות (כמו מסרים מיידיים, רק יותר מזיק), שיקרא את הכתבה הזאת בנובל אובזרווטר, שכותרתה: "אבל מה נהיה מהם?" (סליחה על השפה הנמוכה מעט, אבל זה התרגום המתאים ביותר). הרעיון של הכתבה פשוט אך גאוני: העיתון בדק, לרגל פתיחת העונה הספרותית בצרפת (ה-rentrée littéraire), מה עלה בגורל הסופרים שהוציאו ספרי ביכורים לפני עשר שנים בדיוק, בפתיחת העונה של 1998.

השורה התחתונה של הבדיקה נחשפת כבר בשורה הראשונה של הכתבה: "ב-1998, הם היו 54 בחורים ובחורות שפרסמו את הרומן הראשון שלהם. עשור מאוחר יותר, רק קומץ מהם השתלב בנוחות בחיים הספרותיים. והשאר?". מתברר, למי שהיה צריך בירור, שכתרים נוטים לעוף ברוח; לא כל מי שתעשיית היח"צנות מרוממת אותו לגבהים ומכריזה עליו כעל קיסר הספרות החדש, גם מממש את הציפיות - ולו בגלל היעדר רצון פשוט לכתוב, רצון שתפוצתו נמוכה בהרבה ממה שנדמה כיום. הרבה רוצים להיות מפורסמים, מעטים רוצים לכתוב באמת.

וגם שני מגיבים אנונימיים תרמו את שלהם לנושא. המגיב הראשון כתב בפשטות אכזרית: "תודה לכל אלה שהפסיקו לכתוב, ומנעו כריתת יערות חסרת תועלת". המגיב השני כתב, לעומתו: "איזה בית קברות! (…) לכתוב זה עינוי, סיגוף, התמודדות עם הנפש. יכול להיות שרוב אלה וכל האחרים היו באופן שווה מסוגלים וחייבים לכתוב, לזכות לעידוד, ובכל זאת זה כך…". והוא מסכם בעידוד משלו: "הספרים ננטשים, הם אינם עוד, אנשים לא קוראים יותר וכבר אין צורך לכתוב".

לא בטוח שההערה האחרונה קשורה לעניין, אבל ההערה הראשונה בהחלט שייכת אליו: כתיבה היא לא תחרות יופי ולא תוכנית ריאליטי. היא לא משתלבת טוב עם הכרזות פומפוזיות ונלהבות, ונוטה שלא לקיים אותן במידה שכבר הופרחו לאוויר. בפעם הבאה שאומרים לכם "זה הסופר הדגול הבא", תחשבו על הכתבה של נובל אובזרווטר ותזכרו מה שוות הנבואות האלה. סופרי מופת, כמו ספרי מופת, הם - באופן מטפורי - עניין לא לנביאים, אלא להיסטוריונים; הזיהוי שלהם מתבצע לא בחזיונות פראיים עם ברקים ורעמים, ולא במבט אל העתיד - אלא בהתוודעות שקטה, במבט אל העבר. אם תרצו, במכונית שנוסעת אל ארץ יצירות המופת אין חלון קדמי, רק מראה אחורית; המזל הוא שהיא גם זזה ברוורס.

danext@gmail.com

שובה של האימפריה (1)

משרד החינוך הטורקי התעניין במה שיש למורים לספרות במדינה לומר על תוכנית הלימודים שהם נאלצים להעביר - והתשובות לא היו חביבות במיוחד, כמו שמדווחים ב-Turkish Daily News. הסקר שערך משרד החינוך נועד לבדוק את דעתם של המורים על שינויים רחבים בתוכנית הלימודים, שנעשו לפני שלוש שנים; נכללו בו 310 מורים מ-28 מחוזות.

הביקורת העיקרית של המורים היא על כך שרבים מהטקסטים שנכללים בתוכנית - מאמרים, שירים וסיפורים - נכתבו בימי האימפריה העותמנית, אז היתה השפה הלאומית שונה מזו של היום, והיוותה למעשה תערובת של שלוש שפות: טורקית, ערבית ופרסית. התלמידים של ימינו, לטענת המורים, לא מסוגלים להבין את השפה הזאת ללא תרגום, אלא שספרי הלימוד לא מכילים תרגומים לטקסטים וגם לא מילונים למילים הפרסיות והערביות, שכבר לא נמצאות בשימוש בטורקיה המודרנית.

טענה מעניינת אפילו יותר שהביעו המורים הופנתה נגד הוועדה האקדמית, שחיברה את תוכנית הלימודים החדשה. האקדמאים, הם טענו, הכניסו את התזות הפרטיות שלהם לתוכנית הלימודים ולספרים שעליהם היא מתבססת, ובלשון הידיעה: "הם לא היו מסוגלים אפילו לתפוס את המשמעות של הטקסטים שהם שילבו בספרים האלה. אילו הם יכלו לתפוס אותה, ספרי הלימוד לא היו איומים כל-כך". לדברי הנסקרים, לא התלמידים ולא המורים מסוגלים ליהנות מספרי הלימוד; הם אמרו שמאחר שספרות היא צורה של אמנות, הכנת ספרי הלימוד צריכה להיות באחריותם של סופרים ומשוררים, לא אקדמאים.

והטענה הכי מפתיעה ומשמחת שהביעו המורים היא שתוכנית הלימודים, בגלל כל מגרעותיה שפורטו למעלה, "לא הצליחה להגביר את נטיותיהם האמנותיות של התלמידים ולהרחיב את הפרספקטיבה שלהם על אמנות". יפה, לא? גם אם הוועדות המדכאות במשרד החינוך מחריבות את הספרות, טורקיה עדיין יכולה להתגאות במורי הספרות שלה, וזה הרבה.

וכמובן, כמעט ולא צריך לומר שכל מה שנאמר על-ידי נשאלי הסקר נכון גם קצת דרומה משם, כאן בישראל. טקסטים בשפה לא מובנת? אקדמיזציה עבשה ומבאישה שהורסת כל חלקה טובה (במיוחד בלימודי התנ"ך)? השבתת כל צורה של אהבה לכתיבה ולאמנות בכלל? זה נשמע מוכר מאוד. אפשר לוותר על סקר מקביל משלנו, ולגשת ישר לעבודה; ואם לא יודעים מה לעשות, צריך רק להתקשר לאחד מבתי הספר בטורקיה ולשאול את אלה שבאמת מבינים על מה הם מדברים.

שובה של האימפריה (2)

אחרי האולימפיאדה, שבה כל העולם נשכב לרגליה של סין וליקק בתאווה את הדם ממגפיה, מתבקש להניח שהנוכחות התרבותית שלה רק תיעשה בולטת יותר. וזה נכון גם לגבי הספרות הסינית, שכבר כמה שנים מושכת יותר ויותר עניין במערב. כמו בכל תופעה מסיבית אחרת שקשורה לסין (וכל התופעות במדינה הזאת הן מסיביות), הנטייה היא להסתכל על הספרים שמגיעים משם כעל ביטוי לאיזושהי רוח חופש חדשה ומתעצמת. רק כשמתחילים לשאול את הסופרים הסינים עצמם, החגיגה הזאת מתחילה להתקלקל משהו.

האתר הצרפתי rue89.com קיים במהלך האולימפיאדה ראיונות עם תושבים בבייג'ין, שסבבו סביב השאלה: "איפה תהיה סין בתוך עשר שנים?". הראיון האחרון בסדרה, שהתקיים ביום נעילת המשחקים, הוא עם סופר בשם יאן ליאנקה, בן 50, שרבים מספריו נאסרו לפרסום בסין, וחלקם תורגמו לצרפתית. ליאנקה מספר על השליטה הממשלתית התקיפה בכל מה שמתפרסם במדינה, ואומר: "אין מחשבה חופשית בסין. הסופרים הם בתוך המערכת, ולכן אין צורך בצנזורה נראית לעין, כולם יודעים איפה נמצאים הגבולות שלהם… זה לא הולך להשתנות אחרי המשחקים האולימפיים".

הוא מספר על מאמר שפרסם לפני כמה חודשים בעניין מעמד האינטלקטואלים במדינה - מאמר שבעקבותיו הוא זכה להתקפה מצד גופים רשמיים: "ביקרתי את השתיקה וחוסר-הפעילות של אנשי הרוח שאומרים, 'אין אמצעים לפעול - ולכן לא פועלים'… והם כולם שואפים להתאחד עם הממסד. אנשי הרוח הם בו-זמנית קורבנות של המשיכה השיווקית ושל הדיכוי הפוליטי".

הראיון עם ליאנקה ראוי לציון בעוד מובן: האיש מסתכן משמעותית בעצם העובדה שהוא אומר את הדברים לכלי תקשורת מחוץ למדינה. הוא עצמו שם את מבטחו בגורם אחד, שיכול לעקוף את השליטה המוחלטת בספרות המקומית: "למרבה המזל, ישנו האינטרנט. הרשת היא היום בשביל הסינים המקום העיקרי להתבטא בו". כידוע, תעבורת האינטרנט בסין חסומה ומנוטרת על-ידי מערכת הענק שמכונה "חומת האש הגדולה" - אבל תוכנות חדשות מתחילות לקדוח בה חורים. כדאי שכל העובדות האלה יהיו איפשהו בראש שלנו, לקראת השיווק המשתפך והמתפעל של ספרים סיניים שעוד צפוי לנו בוודאות.

danext@gmail.com

הקלילות, נשאנוך בלי מילים

האדם שיקום ויגדיר, פעם אחת ובצורה ברורה, את המילה "קליל" בהקשר של אמנות - הערצתי מובטחת לו מראש. בינתיים אני יכול להסב את תשומת הלב לעובדה המשונה, שהמילה הזאת היא מעין מגן אנושי של מילה אחרת, שאותה היא מסתירה. "קליל" הרי בא מ"קל", אבל אף אחד לא יבוא לחנות ויבקש "ספר קל, בבקשה". לא, זה משפיל מדי; מה, אנחנו לא יודעים לקרוא? אין לנו סבלנות? - ולכן הבקשה תהיה: "תן לי ספר קליל". הקלילות היא, כנראה, לא הרבה יותר מאשר ניסיון לשוות צליל נעים לקלות.

ענייני הקלילות/קלות למיניהם עומדים במרכז הכתבה של שירי לב-ארי בהארץ מהיום, שאפילו נפתחת בציטוט של תחינות הקונים בשבוע הספר האחרון לספר "קליל". הטענה בכתבה היא שספרות קלה - שאותה אפשר להגדיר בעיקר על דרך השלילה של ספרות קאנונית - הפכה ללגיטימית בעיני הקוראים וההוצאות בישראל, וזוכה לפופולריות גדולה יותר מאי-פעם.

הציטוט הבא, שבאופן לא מפתיע נמסר בעילום שם (מיוחס ל"עובדת באחת מהוצאות הספרים הוותיקות", משמע: אלה שבעבר לא הוציאו ספרות קלילה) , מסביר את הכל בתמציתיות (הגרסה שכאן היא רק חלק מהציטוט): "זה נעשה מתוך הצורך לשרוד בשוק התחרותי. יש ספרים שבעבר ההוצאות הגדולות השמרניות לא היו מעזות להוציא. [...] פתאום זה כן חשוב להוצאה שהספר שהיא מתרגמת לעברית היה רב מכר עולמי, וזה מה שנותן את הטון בכל ההוצאות - כולן מחפשות ספרות נוחה. עד לפני 10-15 שנה, להוצאת ספרים ותיקה לא היה נוח להוציא לאור ספרות כזאת - זה היה פוגע ביוקרה שלה. עכשיו אלה הספרים שההוצאות דוחפות בכל הכוח. [...] כולם איכשהו מנסים לשרוד".

קודם כל, צריך לומר שלא סתם התעכבתי על הקושי להגדיר "קליל" באמנות; אנחנו כבר יודעים שלא כל יצירה שקל להתחבר אליה וליהנות ממנה היא בהכרח שטחית וחסרת-תחכום, ויעידו החברים מוצרט, ורדי, רוסיני ושאר דוגמאות מוזיקליות שמשלבות גאונות עילאית עם הנאה עילאית לא פחות. גם כשקוראים לעניין בשמו - קלות - מתברר שזה, כמו הרבה דברים אחרים, משתייך לקטגוריה "כשרואים, יודעים". רק כשנתקלים בקלילות, מזהים אותה.

זאת הסיבה שלא כדאי לפתוח בירי חסר-אבחנה על כל יצירה פופולרית, רק בגלל היותה פופולרית. מה שכן, כשקלות  השימוש הופכת למוטיבציה העיקרית, אפשר להתחיל לחשוד. התבססות הספרות הקלה קשורה מאוד להתבססות החופשות, בחו"ל או לא, שבהן הספרים הופכים ל"מעבירי זמן" - במטוס, בבריכה ובשאר אתרים משמימים. הספר צריך להיות קל מספיק בתוכנו ובסגנונו כדי לא להכביד על האווירה השיכורה-קלות, ומצד שני, לשמור על עניין וקצב.

במקרה כזה, אפשר לומר על הספר שהוא נכתב מראש כדי למלא פונקציה - ובין אם זה טוב או רע, זאת המציאות. הפונקציה, בספרות הקלה, קודמת ליצירה; הבריכה וכיסאות הנוח כבר עומדים על שולחן הכתיבה, הרבה לפני שהדמויות עצמן מגיעות לשם. הנושא הזה לא גורלי במיוחד, כל עוד יודעים מהי חופשה ומתי היא מסתיימת - יחד עם הספרים שלה; אלא שבשנים האחרונות נדמה שכולם בחופשה כל הזמן, וגם ספרי החופשה הופכים לספרים לכל עת.

וכאן בעיניי המקום להעלות באוב את עצתי החוזרת על עצמה, אך המועילה - מי שרוצה לקרוא מבלי לבזבז את זמנו על הבלים, שלא יקרא ספרות מההווה. או בניסוח אחר, כשתי עצות בכרטיס אחד, לכתיבה ולקריאה גם יחד: כדי להתרחק מבזבוזי זמן ומענייני אגו, עדיף שנקרא את מה שנכתב מאה שנה לפנינו, ונכתוב בשביל אלה שיחיו מאה שנה אחרינו. רק ככה אפשר להבטיח, שגלי הבריכה לעולם לא ירטיבו לנו את הדפים.

השבחה גנטית

אחד המוטיבים האמנותיים שבלעדיהם אי-אפשר לדמיין את הספרות הקלה, ולמרבה הצער גם את הספרות בכלל בשנים האחרונות, הוא השבחים שעל גב הספר - מה שמכונה באנגלית Blurb: כל אותם טקסטים מלאי השראה בסגנון "זהו ספר שסוחף את הקורא, אוחז בסרעפתו ומכריח אותו לקרוא בנשימה עצורה עד שפרצופו מכחיל והוא נופל שדוד לפני שהספיק לגלות מי הרוצח".

לפעמים אלה ציטוטים מביקורות, שבעצמן הפכו במקרים רבים לתעשיית blurb-ים משגשגת, וברוב המקרים אלה שורות כיד הדמיון הרעה על אנשי ההוצאה או הסופר, שמשבחים את היצירה ומקווים לטוב. ועכשיו, בזכות מאמר בניו יורק טיימס, אפשר להתוודע לדרך השלישית: חברה שמתמחה במכירת שבחים ספרותיים.

החברה, ששמה כשם האתר שלה (www.blurbings.com), מאפשרת לכל אחד לשלוח אליה את הספר שלו ולקנות את תשומת לבם של המשבחים המוכשרים שלה, כדי שאלה יעלו לאתר את דברי ההלל שכתבו ויאפשרו לכותב להשתמש ב"מוצר" על הספר עצמו, ו/או בדף הספר שתפתח החברה במסגרת האתר.

כמובן שאם היה מדובר בסתם אלמונים שמתפקדים כמתלהבים סדרתיים, לא היה צורך בשירות הזה. בארה"ב נהוג לשלוח ספרים לאנשים מפורסמים כדי שיכתבו שורה לטובתו וימליצו עליו, וכאן מתבטא במיוחד תפקידה של החברה: היא מאפשרת לכותבים להוריד את הספר, לכתוב עליו שבח משלהם ולמכור לה אותו. מצד הקונה, כלומר הסופר שכתב את הספר, המחיר נע בין 14 ל-23 דולר בלבד. מסובך? בהחלט.

התשלום על שבחים לעטיפות ספרים מעלה שאלה שהיתה צריכה להישאל כבר מזמן - מי בכלל צריך אותם מלכתחילה. הנה עוד מקרה שבו הפורמט השתלט על התוכן, כמו שקורה למשל בעיתונים, שם לא יעלה על הדעת שכתבה תוגש בלי כותרת, כותרת משנה, כותרות ביניים וכו', וחלק אדיר מעבודת העורכים ומיצירתיותם מוקדש לשבירת הראש על עניינים שוליים כאלה. אז לכבוד פתיחת עידן השבחים-תמורת-כסף, אפשר לעשות צעד גדול קדימה ולבטל את המנהג לחלוטין. ממילא, מי שמאמין למה שכתוב על העטיפה בדרך כלל מתאכזב כשהוא פותח את הספר עצמו, ולהפך.

הספר כלוח מודעות

והנה עוד דוגמה לתקופה המבלבלת והמבולבלת שעוברת על מוסד ה-blurb, הפעם במודעה מוזרה שהופיעה אתמול בגלריה. המודעה קידמה ספר של ספריית מעריב, ששמו בישראל בתה של המאהבת (א.מ. הומס). בראש המודעה מופיע הציטוט הבא, שעליו חתומה זיידי סמית: "הומס היא סוג של גיבורה, ו'בתה של המאהבת' הוא דוגמה לאומץ ולגאונות שלה".

מתחת לציטוט מוצגת עטיפת הספר, ועליה, הפתעה - אותו ציטוט שהופיע למעלה, הפעם כחלק אינטגרלי מעיצוב הכריכה. שם גם מוזכר, שסמית היא "מחברת רבי המכר על היופי ושיניים לבנות". חייבים להודות שזה מקורי: פרסומת בעיתון כהד של פרסומת שהודבקה ישירות לספר. במקרה כזה, כבר לא ברור מה קדם למה: הספר מצטט את המודעה, או שהמודעה מצטטת את הספר.

כמובן, ייתכן שזו סתם נדידה עונתית חריגה, שעוד תתמסד מן הסתם, של השבחים מהכריכה האחורית אל הקדמית - שם חם ונעים יותר. אולי לזה מתכוונים כשאומרים "ספרות קלילה": כזאת שמישהו אחר כבר קרא ואהב, ולכן אני הקורא פטור מלהתעמק בה באמת. צריך רק לקוות שבמסגרת נדידת השבחים, הם יזכרו לעוף מסביב לספר ולא דרכו; אחרת נקום יום אחד ונגלה שהפרסומת היא ציטוט מדויק מאוד של היצירה, כי מלבדה אין בין הכריכות שום דבר אחר.

danext@gmail.com

מחיקות כפיים

שני ראיונות עם סופרות, אחת ישראלית ואחת קנדית, התפרסמו בסוף השבוע: ב-ynet ריאיינו את גבריאלה אביגור-רותם, ובידיעות אחרונות את מרגרט אטווד (גם הראיון הזה הועלה ל-ynet). הראיונות, ככלל, לא עוסקים באותם נושאים, מלבד נקודה אחת: מידת הטוטליות של הכתיבה, שלשתי הסופרות יש כלפיה גישה שונה.

אביגור-רותם מתייחסת לפרקי הזמן הארוכים שמפרידים אצלה בין ספר לספר, ואומרת: ""מאז חמסין נסיבות חיי מאפשרות לי להקדיש את עצמי לכתיבה. אני כותבת מדי יום-ביומו, אבל עריכות חוזרות, שלי את עצמי, גורמות לי למחוק, לתקן, לדייק ולשכלל את מה שכתבתי, כך שההתקדמות איטית ביותר".

אצל אטווד, לעומת זאת, הדברים נראים אחרת - על אף שגם היא לא בדיוק מוציאה ספר מדי שלוש דקות (עשרה רומנים מאז שנות ה-60, אמנם לצד הרבה פרסומים מסוגים אחרים): "הספרות והחיים מעורבבים אצלי זה בזה ואף אחד מהם לא קודם לאחר. אין לי שגרת כתיבה, כי למישהו תמיד יהיה יום הולדת בדיוק ביום שבו שגרת הכתיבה תורה לי לשבת ולכתוב. ואני אעדיף כנראה ללכת למסיבת יום ההולדת. גם אין לי עט מסוים שאני מוכרחה לכתוב בו או שולחן שאני חייבת לשבת לצידו. למרבה ההקלה אני יכולה לכתוב בכל מקום, גם בטיסות. האמונה הטפלה היחידה שיש לי היא לא לספר במה עוסק הספר הבא שלי".

מצד אחד, הסופר שכותב ללא הפסקה ואחר-כך הופך את הטקסט אחורה וקדימה, פנימה והחוצה הוא אידיאל מושרש, כמעט זהה עם דימוי "הספרות הגדולה" שנשאר לנו מהמאה ה-19. המשמעת החמורה, הישיבה ליד השולחן והכתיבה היומיומית הן, לכאורה, מה שהופך אדם לסופר במלוא מובן המילה. מצד שני, באופן אינטואיטיבי אני מאמין שדווקא צורת הכתיבה המשוחררת, זאת שכדברי אטווד יכולה להיעשות בכל מקום למעשה, היא הדרך הטובה יותר להפיק יצירה משמעותית. ממילא, כשמדובר בקצב העבודה, ההשוואה בין שתי המרואיינות מראה שאין הבדל גדול - אז לפחות שהעבודה עצמה תהיה נעימה.

גם עניין התיקונים האינסופיים שעליו דיברה אביגור-רותם, ואליו אטווד לא התייחסה, דורש לדעתי חשיבה מחודשת. כמובן שהטקסט שנוצר אינטואיטיבית במהלך הכתיבה רחוק בהרבה מקרים מלהיות הטקסט הסופי, שעובר דרך מסננת אחרת לגמרי. השאלה היא רק עד איפה צריך לשנות, למחוק ולשפר.

בנושא הזה אני תמיד נזכר בדוגמה של פיליפ ק. דיק, שהוא לדעתי עילוי ספרותי ברעיונות שלו ובפרטים הגדולים (מהלכי העלילה, האופן שבו הנושאים המרכזיים מתפתחים ובאים לידי ביטוי), בעוד שהפרטים הקטנים - למשל התחכום של המילים והמשפטים הבודדים - מבריקים אצלו הרבה פחות. ובכל זאת, זה לא מפריע לי במקרה שלו; בעמודים הראשונים (אני קורא אותו באנגלית) זה נראה אמנם כמו ספר מסוג ב' או ג', אבל אז קורה משהו מוזר - הטקסט פשוט נעלם, ורק הסיפור המופלא נשאר.

אני כל הזמן חושב, מה היה קורה אם ק. דיק היה משפצר את הטקסטים שלו עד אין סוף; זה בוודאי היה גורם לכך שבחיים הלא-ארוכים שלו, היינו זוכים לקבל ממנו הרבה פחות ספרים נהדרים (לצד, כמובן, כמה לא מדהימים). ולכן, באיזשהו מקום, נראה לי שעדיף שסופר מוכשר ישקיע את הזמן שלו בעוד יצירות, ולא בעוד שיפוצים ליצירות קיימות. עם הבעיות בטקסט הקורא כבר יסתדר, אבל את הספר השלם הוא לא יכול להמציא לבד. נכון, יהיו יותר יצירות שאינן מושלמות, אבל גם יותר יצירות שאחרת לא היו נולדות.

ניצחון בנקודות

ואם כבר ירדנו לרמת המיקרו של הטקסט: מאמר ב-boston.com בודק מה יש לסופרים אמריקאים, ולאמריקאים בכלל, נגד סימן הפיסוק הזה: ; , שאותו אנחנו מכירים כ"נקודה-פסיק" (באקדמיה ללשון יגידו "נקודה-ופסיק"), ובאנגלית נקרא semicolon. נדמה שקורט וונגוט ייצג את הגישה הרווחת בארה"ב כשכינה את הנקודה-פסיק "טרנסווסטיט הרמפרודיט שלא מביע כלום". גם המינגוויי, צ'נדלר וסטיבן קינג נודעו בסלידתם מהסימן הזה, ולעומת זאת, בצד התומכים נמצאים הרמן מלוויל וג'ון אירווינג, שהכריז על עצמו כמעריץ נלהב.

המאמר מפנה גם למאמר אחר, אותו כתב טרבור בטרסוורת, שהתפרסם ב-Financial Times ועוסק כולו בהידלדלות מעמד הנקודה-פסיק, ולכתבה ב-Slate שבה מצוטט מחקר ובו הנתון המזעזע הבא: בין המאות ה-18 וה-19, חלה "ירידה מדהימה" בשימוש בנקודה-פסיק, מ-68.1 סמיקולונים חביבים לכל אלף מילים - ל-17.7 בלבד. כן, מישהו טרח לבדוק את זה. בטרסוורת, שכמו שאפשר להבין משמו, משתייך לעם חובבי התה שמעבר לאוקיינוס - טוען שהסלידה האמריקאית מהסימן מעידה על היעדר תחכום, וגם ב-boston.com מצטרפים אליו.

וכאן המקום לשים את נפשי בכפי ולהצהיר שגם אני שייך למחנה התומכים בנקודה-פסיק, וחושב שהוא המצאה נהדרת. הנוכחות שלו חיובית במיוחד בעברית, שהיא לא שפה ברוכת ניואנסים: הוא מאפשר להביע רגש מסוים מאוד שהשפה הרגילה, הקשה והישירה, לא נותנת לו ביטוי. לפחות כשאני כותב, אני מרגיש שהוא הכרחי בנסיבות מסוימות, ולא רק בהפרדה בין פריטי רשימה (כמו בפסקה הבאה).

ולכן, אולי כדאי להרחיב את הרעיון שעומד בבסיס הנקודה-פסיק וליצור גלריה של בני-כלאיים אחרים שיוסיפו למגוון האמצעים העומד לרשות הכותב העברי הצמא לדקויות. התוספת הדחופה ביותר שאני יכול לחשוב עליה היא הנקודתיים-נקודה - סימן שמביע רצון ראשוני לומר עוד משהו, והכרה פתאומית שעדיף לא להוסיף דבר. למעשה, הרגש המדויק הזה מתפתח אצלי עכשיו, ולכן אשתמש בהמצאה החדשה ללא דיחוי:.

danext@gmail.com

קורא, היכון לקרב

ביקורת אחת במוסף ספרים איפשרה לי, סוף-סוף, לשים את האצבע על ההבדל שעוד נותר בין הארץ לבין שאר העיתונים בישראל: בעיתונים האחרים בדרך כלל מזלזלים בקורא, בעוד שבהארץ בדרך כלל עוינים אותו. יחס כזה, אפילו יותר מיחס של זלזול, מצמיח במקרים רבים כתיבה בעייתית, מתלהמת, ובסופו של דבר גם בלתי-אפקטיבית.

לא כולם בעיתון מתאפיינים בכשל הזה, וגם אלה שמתאפיינים בו מצליחים לפעמים להפיק מעצמם כתיבה קצת פחות תוקפנית - ובכל זאת, הקורא צריך לעמוד תמיד על המשמר. במיוחד כשמדובר בביקורות ספרים, שמהוות משום-מה כר פורה במיוחד לצליפות מן המארב.

במקרה הזה מדובר בביקורת של ארנה קזין, שמתחילה עם הספר שמי מספר ארבע: סיפור אמיתי (טינג-שינג יה), שהוא עדות מתוך סין של מאו, ומשם מתפזרת לאזכורים של ספרים נוספים. קזין היא מייצגת בולטת של אלה מבין כותבי הארץ שנוהגים להחביא בכל טקסט נבוט משונן, לשלוף אותו ברגע המתאים ולפתוח במתקפה. במקרה הזה, הנבוט נשלף כבר בסוף הפסקה השנייה (לפי החלוקה שבאתר), עם המשפט: "בזמן הקריאה לא קשה להזדהות עם סבלה של הצעירה הסינית ולהתקומם על המשטר האכזר. ובכל זאת משהו באופן שבו הדברים מוצגים - ובעצם הפרסום של הספר בישראל כיום - מעורר אי נחת".

בהמשך המאמר נטען שהאמריקאים, למשל, קוראים על סין בתור המעצמה המאיימת עליהם, והצרפתים - בהיבט של העברת מפעלי הטקסטיל למזרח והערצת המאואיזם על-ידי אנשי הרוח בצרפת בשנות ה-60 וה-70. משם קזין כבר מגיעה אל האגרול שבקצפת: הישראלים, שהם, כמו שהעיתון טורח להזכיר שוב ושוב, הראשונים בהיסטוריה לבנות חומת הפרדה (אה, אומרים שגם בסין בנו פעם איזו חומה, אבל לכו תדעו - אולי זו רק תעמולה של משטר הכיבוש).

קזין מנסה, בצורה מאוד לא משכנעת, להשתמש בעוולות שמתרחשות בסין כדי להרשיע באמצעותן את הישראלים, אלה שקוראים את דבריה ואולי גם את הספר. והנה פסקה מופתית ברוח זו מתוך הביקורת: "מה מכל זה מעניין את הישראלים? עד כמה אנחנו יודעים לקשור בין צמיחת הכלכלה הישראלית בתחום ההיי-טק, למשל, ובין משטר האפרטהייד הנהוג בסין - שיטת ההובקוב - שמבטיחה למפעלי הייצור עבודה זולה של סינים, שמהגרים אל הערים ממחוזות כפריים באשרות שהייה מוגבלות ומגבילות? עד כמה סין מעניינת אותנו כחברה, כתרבות, מעבר להזדמנות שהיא מספקת לישראלים - יבואנים, יצרנים ומשקיעים - לרווחים קלים?"

נו, עכשיו הכל ברור! מצאנו את האשמים! קוראי הארץ - הם-הם אלה ששעבדו את העם הסיני כדי להפוך אותו למצבור של 1.3 מיליארד עבדים! ועכשיו ברצינות: בעיניי, יש משהו קצת מוזר בכותבת מישראל שמקלה ראש בעדויות ממקור ראשון של סינים על מדינתם, והופכת את היוצרות כך שתוכן הספרים המדוברים מוצג כלא יותר מאשר בבואה של הזיות ופרנויות מערביות. (למי שרוצה קצת פרספקטיבה, הנה כתבה ב-Slate על ספר שנקרא מצבה, ועוסק ברעב הגדול מעשה-ידי מאו. הסופר הוא יאנג ג'ישנג, שכבר מכונה "סולז'ניצין הסיני", והוא כתב את הספר לזכר אביו שמת ברעב המאורגן הזה).

לפעמים אופנת הדה-קונסטרוקציה מעקרת מכל תוכן את דעתו ההיפר-אקדמאית של המבקר, כי הוא שוכח לקרוא את הספר כפשוטו - במקרה הזה עדויות של אנשים על חייהם, האמיתיים לגמרי, שנהרסו בידי סינים כמותם. כל קשר לישראלים הוא, לכל היותר, מבוטל כשמדובר במדינה שכל אוכלוסיית ישראל נכנסת בה לעיר משנית אחת - אבל כשרוצים לגרום לקוראים להרגיש רע, ולייסר אותם בקצת מוסר צדקני ורלטיביסטי, כל ספר יתאים.

ועל כן, הנה הצעתי לקזין: בשבוע הבא, כדאי לכתוב על אליס בארץ הפלאות כיצירה קולוניאליסטית, שמציגה את האדם הלבן כנעלה על בני הארץ הכבושה, וכמובן - לערבב היטב עם מילים כמו חומה, שטחים, מחסומים, ולהטיח את זה בפרצופם של קוראי העיתון. הגיע הזמן שהציבור יבין שמלכת הלבבות וחוקיה המטורפים הם רק אלגוריה לאלוף הפיקוד ולצווים שהוא מוציא, ויתבייש לו. (האמת, כשאני קורא שוב את המשפט האחרון, אני מבין שמישהו שם עוד עלול לחשוב שזאת השוואה משכנעת. תזכרו איפה קראתם את זה קודם).

אמנות ההכללה

ברוח הקישור בין ספרים לבין הכללות על עמים, בלוג הספרים של גרדיאן סוקר את רשימות רבי-המכר של כמה ממדינות המערב ותוהה אם אפשר להסיק מהן על האופי הלאומי, או סתם על מצב הרוח הנוכחי של התושבים. מבט על הרשימה הבריטית, לדעת הכותב פיליפ סטון, הוא "דרך מצוינת למחוק כל רעיון על היותם של הבריטים אנשים מתוחכמים". הרשימה האירית מעידה על פטריוטיות, האמריקאים חזק ברוחניות, היפנים משתעשעים במחשבות על מרקסיזם בגלל כלכלתם הקפואה - כל מדינה והראי הספרותי שלה. (ובינתיים, בווייטנאם התגלה שכל אזרח קורא רק 0.6 ספרים לשנה, והזעקה הציבורית בעיצומה).

אז תשאלו, איפה ההבדל בין הכללות כאלה לבין הכללות מהסוג הקודם? התשובה ברורה: כאן זה נעשה בהומור, או לפחות בזהירות רבה, ובלי לקחת את העניין ברצינות רבה מדי. מילים כמו "אולי", "נראה ש", "יכול להיות" ודומותיהן מופיעות בטקסט לעתים קרובות, ומבהירות שהכותב לאו-דווקא מחזיק בידיו את קטלוג הלאומים השלם של 2008 (הוצאת אלוהים בכבודו ובעצמו), ולאו-דווקא מבקש שההערות המושחזות שלו ייחרתו עמוק באיזה סלע מקודש. הנה, ככה אפשר לומר דברים נוקבים בלי להכות עד זוב דם את הקוראים: קצת יותר ספק בריא במילים של עצמך, וקצת יותר קרדיט למי שקולט אותן בצד האחר של הדף. נסו את זה במערכת.

מבוקש: מרואיין

ועכשיו תשדיר שירות: הראיון המוצלח עם דרור בורשטיין ואסף שור, שפורסם פה בפוסט הקודם, גרם לדירקטוריון הבלוג לפתח תיאבון לראיונות חדשים. לכן, מי שמכיר אנשים מעניינים, שיש להם מה לומר על תחומי העניין של הבלוג, מוזמן להמליץ עליהם (וכן, גם המלצות עצמיות יתקבלו בברכה).

אדגיש שהראיונות צריכים לחרוג בהיקפם הרעיוני מהנהוג בעיתונות, כלומר, לא קידומי מכירות למיניהם ("ספרי האחרון: יצירת המופת של המילניום"), לא התמקדות בלעדית ביצירות בודדות ("ספרי האחרון: נושא לחוג ספרות מיוחד רק לו בכל אוניברסיטה ראויה לשמה") ובטח שלא פולחני אישיות ("ספרי האחרון: אני, אני, אני ואני, טראומות ילדות - ועוד פעם אני"). מה שכן, נושאים אקטואליים/אישיים שמשמשים כבסיס לדיון - כמו בראיון הקודם - בהחלט רצויים.

כל היודע דבר על מקום הימצאם של אנשים יקרים מהסוג המבוקש, נא להודיע לי במייל, או בטלפון האדום (עדיף בשלוש בלילה - לבקש את ציפי). בתודה מראש.

danext@gmail.com