אקזיסטנציאליזם אלקטרוני
הפיזיקה של סטימצקי
הראיון עם איריס בראל, מנכ"לית סטימצקי, שהתפרסם אתמול בגלובס, היה מעודד למדי והוכיח שוב את העיקרון הידוע: תדמיות מגיבות לתדמיות אחרות, ומשתנות בהתמדה תוך כדי האינטראקציה הזאת. רשת הספרים הגדולה במדינה, שעד לפני כמה שנים נראתה כמו עוד קונגלומרט עם לב של אבן, מציבה עכשיו את עצמה בתפקיד השוטר הטוב במאזן האימה עם צומת ספרים. בראיון הפגינה בראל מחויבות אמיתית לקיומו של ענף הספרים בישראל כנכס תרבותי, ולא רק לעוד כמה גרושים בשורה התחתונה של דו"חות החברה - ואפילו אם זה נאמר בעיקר מתוך רצון להתבדל מאווירת הבזאר הפרועה של צומת, יש בזה חשיבות לא מעטה.
אבל באחד הקטעים בכתבה, שאלה המראיינת (חגית ברונסקי) "למה אתם לא מתרחבים לכיוונים של ניו-מדיה, ומשיקים אתר כמו אמזון?" - ובראל ענתה לה כך, אחרי פירוט העיסוקים המוזיקליים המתעוררים של הרשת:
"מבחינת אתר כמו אמזון, אני חושבת שלא כל טרנד שהולך בעולם, תופס בארץ. אנשים אוהבים את חוויית הקנייה של ספרים, לגעת בהם, 'להסניף' אותם, וזה משהו שאי אפשר לעשות באינטרנט. אם תבדקו כמה אנשים נכנסים אלינו לחנויות, תראי שיש גידול. מבחינת הקניות של ספרים באינטרנט, אין גידול. בדיוק כמו שבעולם אפשר למכור ביטוח חיים בסופרמרקט, אבל בישראל זה כנראה לא יצליח. לא כל מה שמתאים לתרבות בעולם מתאים לכאן".
במקרה הזה, גם השאלה וגם התשובה החמיצו את הנקודה החשובה. באופן שבו נוסחו הדברים, הם התייחסו לאמזון שהכרנו עד סוף 2007 - חנות רשת שכל עניינה הוא בהזמנת ספרים פיזיים באינטרנט. מההיבט הזה, אין פלא שהמודל הזה לא מצליח במיוחד בישראל, שהיא מדינה קטנה עם שפה שקיימת כמעט אך ורק בתחומיה. בפנינו, בניגוד לקונה אוסטרלי למשל, לא עומדת באופן שגרתי השאלה איך להשיג ספר שנכתב בשפת אמנו ושיצא לאור בצד השני של העולם. אם נניח שרוב האנשים בעולם מעדיפים לקרוא בשפה שלהם, אז ברור למה בישראל מעטים מוצאים לנכון לקנות ספרים באתרים העבריים ברשת.
אבל אמזון של היום היא הרבה יותר מאשר גורם שמתאם מכירה והעברה של ספרים בדואר; עכשיו היא גם הגנרטור המרכזי של תרבות האי-ספרים, שאותה היא מקדמת בהצלחה גדולה בעזרת קינדל. הבליץ האלקטרוני של החברה אחראי לגמרי לבד לכך שבתוך כמה חודשים בודדים, הולך ונוצר מודל חדש לגמרי לקריאה ולשיווק של ספרים, עם תגובות שרשרת כמו החלטת סוני על פתיחת ה-Reader שלה לקריאת פורמטים מגופי מכירה אחרים, שאינם החברה שמשווקת את המכשיר.
ההתפתחויות האלה יכולות להגיע הנה מהר הרבה יותר משנדמה כרגע, בין היתר בעקבות התוכניות לבטל את ההגבלה על מכירה ושימוש בקינדל מחוץ לארה"ב. וזה תחום ששום גורם שמעורב בשוק הזה לא יכול להרשות לעצמו להתעלם ממנו.
בראל עצמה מציינת, בתור רגע שבירה, את החודשים הראשונים בתפקיד: "הגעתי לכאן ולא היה מיכון, המחשבים עבדו בתוכנת DOS ולא היו מיילים" - ומדובר על לפני שנתיים, לא על שנות ה-80. כמו שעכשיו, תיאור כזה של מטה חברה גדולה בתחום הספרים נשמע מבדח באופן טרגי, כך יישמע בעוד כמה שנים התיאור: "הגעתי לכאן ולא היו בחנויות מכשירי קריאה משום סוג, באתר אפשר היה רק לקנות ספרי נייר ולא היתה שום תשתית להפצה של ספרים אלקטרוניים". וכמו שהבדיחה הקודמת לא הצחיקה, כך גם זאת לא תהיה מבדרת במיוחד.
ימי הביניים, גרסה 2.0
ואם כבר זמנים משתנים, אז עד הסוף. מאמר משעשע/מכאיב של דייוויד ברוקס בניו יורק טיימס מתחיל כך: "ד"ר קירקגור היקר, כל חיי הייתי פסוודו-אינטלקטואל מצליח, פיזרתי ציטוטים מקפקא, אפיקטטוס ודרידה בשיחות שניהלתי, הרשמתי בחורות בדייטים וגרמתי לחברים שלי להרגיש נחותים מנטלית. אבל בשנים האחרונות, זה הפסיק לעבוד. אנשים פשוט מסתכלים עלי באדישות. הערכתי העצמית, המנופחת באופן מלאכותי, מידלדלת. מה קרה?" (הערה קטנה: ההדגשות בתוך הציטוטים, גם בהמשך, הן שלי).
תשובתו של "ד"ר קירקגור" נפתחת במשפט: "מכאיב לי לראות אנשים רבים כל-כך שהם פסוודו-אינטלקטואלים בדרך הלא-נכונה", ומשם זה רק נעשה טוב יותר. בהמשך טוען ברוקס, תחת שמו של הדוקטור הנכבד, ש"ב-29 ביוני 2007, האופי האנושי השתנה. זה, כמובן, היה תאריך היציאה לשוק של האייפון הראשון. ביום הזה, המדיה הדיחה את התרבות (…) אמצעי ההעברה החליפו את התוכן התרבותי כמרכזה של ההתרגשות ההיסטורית וכסימן של מעמד חברתי". ואחרי שתי פסקאות, המשפט העצוב והנכון כל-כך: "היום, קינדל יכול לשנות את העולם, אבל אף אחד לא מצפה להרבה מסתם רומן. המוח מאפיל על הדעת. עיצוב מאפיל על אמנות".
אחרי קריאת המאמר הזה, אני יכול להבין טוב מאוד למה איריס בראל ורבים אחרים מפנים את הגב להתפתחויות הטכנולוגיות החדשות בתחום הספרות. זה אפילו גורם לי להרגיש קצת אשם על התמיכה שלי בהתפתחויות האלה. בניגוד לתיאוריה הוותיקה של מרשל מקלוהן, שסוכמה כ"המדיום הוא המסר", ברוקס מזהה נכון שכיום, במעגלים נרחבים יותר ויותר - אין בכלל מסר, קיים רק המדיום.
אבל למרות הפיתוי לשקוע בהלך-רוח עגום לנוכח האלקטרוניקה הדורסנית שהפכה לעגל הזהב החדש של האנושות, אני מאמין שבסופו של דבר, לספרות לא יקרה משהו גרוע יותר מאשר נסיגה והצטמקות מסיבית, חזרה לעידן שבו מתי-מעט התעניינו בה וקראו אותה. מי שאוהב ספרים ברצינות, שום טכנולוגיה לא תשנה את דעתו, ומי שמציב את הטכנולוגיה מעל לכל, ממילא לא באמת התעניין בספרים/מוזיקה/כל דבר אחר. הספרים עברו את ימי הביניים, והם יעברו גם את ימי הגאדג'טים.
danext@gmail.com
13 באוגוסט, 2008 בשעה 14:57
בסטימצקי מציעים ספר שני חינם תמורת קנייה של צנצנת נסקפה (ראיתי אתמול באחת החנויות שלהם), ואני לא חושב שזה טוב יותר מספר שני בשקל שהציעו בצומת, וחטפו מקלחת צוננים. סטימצקי קוצרים כעת את פירות הבאושים שהם הכתיבו שנים רבות, של ספרים במחירים מופקעים ולא הוגנים, וכשחנויות מוכרים ספרים כמו בבסטה בשוק, האשם הוא ברשתות הישנות ולא בצומת ספרים.
13 באוגוסט, 2008 בשעה 19:20
היום גם אני נתקלתי במבצע המשונה הזה. מה שכן, כל דבר שסטימצקי אי-פעם עשו, צומת רק מחזקים ועושים בצורה עוד יותר קיצונית. כך שנראה לי שהאשמה, כרגע, היא בשתיהן. אם אתה שואל אותי, אני משתדל לקנות רק בחנויות עצמאיות, ועדיף בכלל בחנויות יד שנייה (כי אני קורא כמעט רק ספרים ישנים). כל שקל שיורד מהרשתות והולך למוכר עצמאי הוא בעיניי בגדר מצווה תרבותית.
13 באוגוסט, 2008 בשעה 20:41
אני ממש לא מתפעלת מגברת בראל ומהדברים בפיה (אגב, אחד הראיונות המשעממים ביותר שקראתי) אבל בעיקר נראה לי שאין לה מושג קלוש בספרות.
אתה יכול להסביר לי אגב את ההגיון שבפסקה הבאה ומה הקשר כאן לסופרים:
"האג'נדה שלי היא לשמור על הסופרים. זאת הסיבה שבגללה גם יצאתי מהשותפות עם כתר, שרצתה שכל החנויות שלנו יהיו צבועות בצבעי החברה. בחיבור בין רשת קמעונאית למו"לות יש ניגוד אינטרסים. כולם אמרו לי שהשתגעתי, אבל אני עשיתי את זה, למרות שצלי רשף הוא שותף הגון".
13 באוגוסט, 2008 בשעה 21:36
נראה לי שהיא התכוונה להעדפת סופרים של הוצאה גדולה אחת על חשבון כל האחרות, שזה הדבר שבו מואשמים המתחרים (צומת ספרים). כלומר, שרק הסופרים של "כתר" היו נהנים מהשילוב בין הרשת לבין ההוצאה, והשאר היו נדחקים לשוליים. לגבי ניגוד האינטרסים שבין מו"לות לרשת קמעונאית, יש טעם בדבריה - הרי על זה בדיוק קמה הצעקה של ראשי הוצאות הספרים.
תראי, בסופו של דבר בראל מנהלת מסחרית ולא אשת ספרות, וגם לא מנסה לטעון אחרת. אבל בתור שכזאת, אני חושב שהיא ראויה להערכה על כך שהיא לא יוצרת זילות של הענף שעליו היא יושבת. היא לפחות מבינה את מה שבצומת לא מבינים: שברגע שהספרים הופכים למוצר לא מכובד, העסק נגמר. (ובעניין הזה, המבצע של קפה נמס + ספר, שעליו דיבר יגאל בתגובה למעלה, בהחלט מעלה שאלה האם ההבנה התיאורטית הזו אכן מיושמת במלואה בשטח).
13 באוגוסט, 2008 בשעה 22:17
הקטע מה-NYT ממש נפלא. תודה
14 באוגוסט, 2008 בשעה 2:32
מודה שלא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא את הריאיון והסתפקתי בתקציר שלך, אבל אני חושבת שבראל משתמשת ברעיונות מתורבתים כמו "הגנת הסופרים" ככיסוי לאינטרסים עיסקיים. סטימצקי נאבקת בצומת מטעמי תחרות עסקית ותופסת טרמפ על המאבק של המו"לים בצומת כדי להשיג לעצמה הון תדמיתי. אך בפועל, בימים אלה מגלה בראל את כוח-המכירה העצום של מבצעי הנחות מטורפים: הם מקיימים בקניון איילון "מכירת חיסול" עצומה לקראת מעבר למחסנים חדשים, ולתדהמתם יש התנפלות אדירה של קונים. ספרים רבים שנמכרים שם ב-30 ש"ח הוזמנו במיוחד מן ההוצאות לצורך מכירתם, ולא שכבו בשום מחסן של סטימצקי. בעקבות הביקוש האדיר הוארך המבצע בחמישה ימים נוספים, ויש לי הרגשה שההצלחה תביא למבצעים דומים בעתיד. בקיצור, סטימצקי הולכת בעקבות צומת. כיום צומת חולשת על שוק הספרים, בין היתר כיוון שסטימצקי נגררים אחריה. צומת מייצרת את רבי-המכר ואחר-כך הם נמכרים גם בסטימצקי, שהרי הם "רבי מכר". צומת עורכת מבצעי-טירוף, ואחריה סטימצקי, שמבקשת למשוך אליה את הקונים הנוהרים למבצעי צומת. בקרוב ודאי ילמדו בסטימצקי לקיים ניהול ריכוזי כמו זה שמקיים אבי שומר, שמוריד הנחיות ברורות לסניפי הרשת מה להציג ועל מה להמליץ. השאלה היא מה איבדנו בדרך. אבל גם אם נדע יפה מה איבדנו, אין לנו סיכוי להתמודד עם כוחות-השוק הללו ולנסות לעצור את פעולתם.
14 באוגוסט, 2008 בשעה 8:46
השאיפה ליהפך למיעוט נבחר לא כזאת מלהיבה בעיני. הוואקום שאליו נפלטים הספרים, ושלפי התחזית עוד יגדל, הוא פוגע ומסרס. לא שכולם חייבים לדבר על "הספר החדש של" בעבודה ובשוק, אבל כאשר אין תהודה לספר הוא גווע - לא רק על מדפי הספרים אלא גם רוחנית.
14 באוגוסט, 2008 בשעה 10:53
לאורן: אין בעד מה. בשיחה הבאה שלי עם קירקגור, אספר לו שנהנית
לתמר: אם סטימצקי באמת נגררים אחרי השיטות של צומת, זה יהיה רע מאוד. הפתרון שלי, כמו תמיד, נשאר שההוצאות ימכרו בעצמן דרך האינטרנט. אני פשוט לא רואה מוצא אחר בטווח הארוך - אלא אם יהיה אפשר להעביר את החקיקה שתעשה קצת סדר בעניין הזה. מה קורה עם זה, אגב - יש התקדמות?
לאורי: ממש לא התכוונתי לזה כשאיפה, אלא כמצב נתון. אני לא רוצה להגיע למצב שבו כל ספר יקבל חשיפה מזערית בקרב יודעי-דבר, ולא יגיע לאף אחד בציבור הרחב. גם ככה, הרבה ספרים סובלים היום מגורל כזה. אני פשוט אומר שכמו שזה נראה עכשיו, ההמונים מתחילים להירתע ולסגת מכל קשר עם ספרות אמיתית, ואם זה המצב, אז לא תהיה ברירה אלא לשנות מצב צבירה ולחזור לימים עברו בכל הקשור למעמד הספרות. אגב, אני בכלל טוען שכדאי לכולם לקרוא ספרים ישנים ולא את אלה שיוצאים בהווה - כך שלמעשה לרשות כל אדם עומד מספיק חומר קריאה לאלפי מחזורי חיים אנושיים, אפילו אם מכונות הדפוס ייעצרו לנצח ברגע זה.
14 באוגוסט, 2008 בשעה 12:09
דן, יש התקדמות בפעילות לקידום החוק, אך לפי שעה כלל לא ברור מה יהיו תוצאותיה. חברת הכנסת שלי יחימוביץ תומכת בנו, עורכת-הדין יפעת סולל מסייעת לנו בצד המשפטי, והתקיימה גם פגישה עם אנשי משרדה של הממונה על ההגבלים העסקיים בנוגע לבעלות הצולבת מו"ל-רשת. הרושם שעולה מכל אלה הוא שיהיה קשה מאוד להעביר את החוק, ולו במתכונת מצומצמת יותר, שכן מדובר בחוק רגולטורי, וכנסת ישראל אינה אוהבת חוקים כאלה, גם אם הם מקובלים באירופה. יחד עם זאת בשלב זה איש לא מתכוון לוותר, צפויים מפגשים עם אנשים נוספים (חברי כנסת, אנשי משרד המשפטים) ואני מקווה שמשהו בכל זאת ייצא מן העניין. דבר אחד, זמני כמובן, כן קרה: רשת צומת יודעת שהיא תעמוד בקרוב לבדיקת הממונה על ההגבלים העסקיים ומציגה התנהלות טיפה יותר מאוזנת (רק 5 רבי-מכר של כז"ב מקום 7, הצגה טובה יותר של הספריה החדשה ושל עם עובד, וכו'). המצב כמובן ישוב לקדמותו ברגע שהם ירגישו שהנושא ירד מן הפרק, אבל לפחות בינתיים יש שיפור קל בעניין התצוגה בחנויות הרשת.
14 באוגוסט, 2008 בשעה 12:59
זה מוזר, העניין הזה עם ספרים ישנים. נכון שיש היום הרבה גראפומנים ושרבים מדי רוצים להיחשב סופרים, אבל לא ברור לי למה להדיח לגמרי ספרים חדשים - הם לא נכתבו בסנסקריט, ויש להם חשיבות אקטואלית וגם לשונית - במיוחד לספרות מקור. יש באנרג'י מדור של ספרים אהובים וברוב המקרים אנשים מתהדרים שם בספרים בני עשרים עד מאתיים. הספר העברי הקונסנזואלי הוא זכרון דברים, כאילו לא נכתבו כמה דברים מאז. אני משווה את זה לחובבי מוזיקה, שתמיד יעדיפו לנפנף במשהו חדש ואזוטרי וזה נראה לי הרבה יותר חי ופועם. לא ברור לי למה ניחוח האבק כל כך נעים.
14 באוגוסט, 2008 בשעה 13:21
לתמר: טוב לדעת שלמרות הקשיים, יש כבר תוצאות בשטח מעצם כך שהעניין על סדר היום. אני מקווה שזה יוביל לחקיקה, כי כמו שבערוץ 2 ו-10 יש רגולטור (שלא ממש מתפקד, אבל זה כבר עניין אחר), כך אולי צריך להיות גם בשאר תחומי התרבות. בטלוויזיה ברור לכולם שבלי רגולציה נישאר עם פיגולים בלבד, ולדעתי זאת הבנה שצריכה להתרחב גם לספרות.
לאורי: אני לא מתנגד עקרונית לספרים חדשים, פשוט יש כל-כך הרבה ספרים נהדרים שאני רוצה לקרוא מהעבר הרחוק, שאני מרגיש שאין לי זמן לכאלה שעוד לא עברו את המסננת הטובה מכולם, זו של הזמן. אין מה לעשות, ספר שנכתב מזמן ועדיין חי בתוכנו הוא ספר שעמד במבחן האולטימטיבי. אני מאמין שהכי טוב שכל דור יקרא את הספרים שנכתבו עד 100 שנה לפניו, ויכתוב בשביל אלה שבאים 100 שנה אחריו.
וניחוח האבק? אין דבר נעים ממנו, כשזה מגיע לספרים. אני תמיד אעדיף ספר משומש, מתפורר ומצהיב על פני ספר חדש. פעם ידעו לא רק לכתוב, אלא גם לתרגם, לערוך, לעצב. כל זה נמצא היום במכירת חיסול, וצריך רק לקחת ליד ספר של "עם עובד" משנות ה-70 או ה-80 כדי להיווכח.
22 באוגוסט, 2008 בשעה 17:38
[...] להחשד כפסודו-אינטלקטואליזם. מודה בהכנעה. אז הנה דן בליבריסטאן מפנה לרשימה סאטירית מבריקה מה-NYT והוא גם מתרגם קטע: ד"ר [...]