ליבריסטאן

נשמע מצויר

במשך השנים (שמונה, וממשיכים לספור) שבהן עבדתי בתקשורת למדתי, שכדי להכתיר משהו כ"תופעה" נדרשים לפחות שלושה מרואיינים שיספקו את הסחורה המבוקשת. בכתבה שהופיעה היום בהארץ, והושיבה את הקומיקס הישראלי על כיסא התופעה הלוהטת התורנית, היו ארבעה מרואיינים, כך שהמינימום נשמר. וכמובן, הרבה נתונים מספריים להוכחת הטענה - 12 ספרי קומיקס פורסמו בישראל מאז תחילת השנה (כולל בהוצאות ספרים לא-ייעודיות), קומיקסאים מקומיים מצליחים בחו"ל, ועוד.

התופעה עצמה היא בוודאי מבורכת, אבל יש משהו פרובינציאלי ומתפנק מאוד בזווית שממנה בוחנים אותה. הכתבה נפתחת במילים: "האם סוף סוף זה הולך לקרות? הייתכן שישראל עומדת להצטרף למשפחת העמים גם בתחום הקומיקס? האם בקרוב חובבי קומיקס ישראלים יוכלו להתענג על היצע מקומי מספק בתחום הזה בעברית? או אולי אין זו אלא משאלת לב הלוקה באופטימיות יתר, ולמעשה קומיקס עברי ימשיך לנצח להתקיים כאן בשוליים, הרחק מהזרם המרכזי, במינונים נמוכים במיוחד, ליודעי ח"ן בלבד?"

וזאת, פחות או יותר, הרוח של הטקסט כולו: יש טרנד עולמי, וההתרגשות היא מכך שאנחנו מצטרפים אליו, לאו דווקא מהיצירות עצמן. וכמובן, החשוב מכל הוא שאוהבים אותנו בחו"ל ונותנים לנו פרסים, כלומר מאשרים את קיומנו לחיוב. בתור אוהב קומיקס, אבל לא מהמושבעים, אני לא יכול שלא לזהות גם כאן את המשאלה הכל-כך נפוצה היום, להיאחז ברוח הקוליות (coolness) באמצעות מוצרי תרבות.

המשאלה הזאת נולדה בתחום המוזיקה - שהיה הראשון שאיפשר לאנשים מכל העולם לגלגל על לשונותיהם מילים יפות באנגלית, להתפלש בזוהר שלהן ולצאת בעזרתן לרגע מתחום הפרובינציה שבה הם חיים. הספרות אף פעם לא זכתה למעמד כזה בתרבות הפופולרית, בגלל היותה ארוכה, תובענית, נטולת אלמנטים חזותיים ולכן מנוגדת במהותה לערך הקוליות שאליו עורגים היום. הערך הזה נובע, יותר מכל, מגישה בלתי-אמצעית אל מרחב מערבי-מאונגלז, ולשם כך נדרשים קיצור, ויזואליות וסיפוק מיידי ככל האפשר.

בהקשר הזה, נראה לי שצריך לייחס משקל גדול גם לכך שספרי הקומיקס מכונים "רומנים גרפיים" - כינוי שהוא, בעיניי, אוקסימורון מוחלט, ומוצדק בערך כמו לקרוא לסרט "רומן קינטי". ההקפדה על הכינוי הזה, בכתבה הזאת ובכלל, חשובה כדי לספק את ההילה הקולית; גם המילה "קומיקס" באה מאנגלית, אבל יש לה צליל ילדותי, כזה שלא תואם את רוח התחכום העכשווית.

אני מתנגד לכינוי הזה דווקא בשם טובת הקומיקס: הוא אמנות בפני עצמה, אמנם נרטיבית אבל כזו שמשתמשת בכלים אחרים לגמרי משל הרומן. לראות את הדברים ולקרוא עליהם - זה הבדל של שמיים וארץ. כבודו של כל אחד מהשניים במקומו מונח, אבל צריך להעמיד את הדברים על דיוקם.

הכתבה, לכן, מטפלת בקומיקס כבערוץ חיבור ישיר לאיזה גן-עדן תרבותי, כאילו רק הוא יכול להושיע אותנו מתהומות הפרובינציה - וזה כרוך, כמו במקרה של הקולנוע המקומי, בפנייה מוגברת לחו"ל. הנהייה אחרי הקוליות מחייבת עין חיצונית, אירופית-אמריקאית במוצהר, בתפקיד סמכות שתשפוט ותכריע אם ניסיון הבריחה מהלבנט הצליח.

וזה המקור, לדעתי, של הפופולריות המתעצמת שהקומיקס זוכה לה בעולם ובישראל: לא רק שהוויזואליות הופכת אותו בהכרח לקל ומיידי יותר לצריכה, אלא שיש בו משהו דו-כיווני; אנחנו מסתכלים עליו והוא, בעיניים מערביות, מסתכל עלינו בחזרה וחותם על טופס הקבלה שלנו אל שורות החלק המתוחכם והיפה של האנושות. זה המטען החורג שהעמסנו על הקומיקס, ובשמו הפכנו אותו לטרנד; וזה המטען שצריך להוריד לו מהכתפיים כדי שאפשר יהיה לחזור לעיקר: היצירות עצמן, כל אחת והקשר הישיר שלה עם הקורא הבודד, בלי כתרים, תהלוכות ומוזיקה רועשת.

במערבולת התרבות

את כל מה שנכתב למעלה אפשר להבין, בטעות, כתמיכה בהייררכיה קשיחה בין סוגים שונים של יצירה, כאילו קומיקס הוא נחות יותר מספרות וכדומה. זה לא יכול להיות רחוק יותר מהכוונה המדויקת שלי - ולמזלי, כדי להבהיר את העניין כמו שצריך, אני יכול להשתמש בראיון המלבב עם יורם מלצר ב-nrg, בעקבות הופעת הספר החדש שלו, האיש שנקבר פעמיים.

לקראת סוף הראיון נוגע המראיין, רן יגיל, באהבה העזה של מלצר לכדורגל, שעשויה להיראות, במחשבה השגרתית, כניגוד כלשהו להיותו מתרגם וסופר ואיש של תרבות עמוקה. זה הקטע הרלוונטי מתוך הכתבה: " "אני מתנגד להפרדה בין 'תרבות גבוהה' ו'תרבות נמוכה'", הוא [מלצר] מדגיש. "אני לא אומר זאת כקריאה למחוק כל הבדל כדרכם של פוסט-מודרניסטים רבים. אבל הציר האנכי הוא לא הדרך היחידה לסווג תופעות בחיי אדם ובתרבות אנושית" ".

גם אני, בסופו של דבר, מתנגד להפרדה בין מפלסים שונים של תרבות, שהיא דבר מלאכותי לגמרי. הסיבה שבשמה אני מתייצב נגד הפיכה של סוגי אמנות שונים לטרנד לוהט, כמו שעשיתי בעניין הקומיקס, היא אחרת לגמרי: התנגדות לתשוקה הבוערת של האדם, להשליט את השיפוט האינדיבידואלי שלו בתור כלל אוניברסלי (ואני מבקש מראש את סליחתכם, אבל הוחלט לא לערב כאן את אדון קאנט. I just can't).

בסופו של דבר, אין לדעתי חשיבות לשום דבר מלבד הקשר הפרטי בין היצירה לבין הנמען; אפילו אם היצירה היא בכלל לא מתחום האמנות, אלא מתחום האוכל או הספורט. הקשר הזה הוא כמעט קדוש בעיניי, וכל השאר - חול גמור. הבעיה היחידה היא בצורך לנסח חוקים כלליים, נכונים לכולם, שיכריעו איזו תרבות היא טובה ואיזו רעה - כי שום כלל כזה לא יעשה צדק עם המורכבות של מערכות היחסים הפרטיות האפשריות בין אדם לאמנות.

מי שטוען שרק ספרות גבוהה ראויה להתקיים, מחטיא לגמרי את המטרה; וכמוהו גם מי שטוען שדווקא הקומיקס הוא ה-דבר, או הקולנוע, או אלוהים יודע מה. במישור האוניברסלי אין ה-דבר, יש רק דברים; את ה"א הידיעה כולנו מוסיפים בינינו לבין עצמנו. וזה בדיוק היופי. אז בבקשה, כל אחד ליצירות האהובות עליו, והסופרלטיבים? אולי בקומיקס החדש, שעוד לא נוצר, זה שמתאר את גיבור-העל סופר-לטיב ואת מלחמתו בכוחות הרשע של קהילת התרבות המקומית.

danext@gmail.com

תגים: nrg, הארץ, קומיקס, ראיונות

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום ראשון, 10 באוגוסט, 2008 בשעה 11:58 תחת הקטגוריות כללי. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.