כתבנו בעולם הבא
בלי עזרת השם
יורם קניוק הוא מסוג הסופרים שמתראיינים הרבה, אבל תמיד יש להם משהו חשוב לומר. הפעם, במדור הספרות של ידיעות אחרונות, הוא מדבר על הספר קסם על ים כנרת, שאותו הוא כתב לפני 15 שנה תחת השם הבדוי רויטל בק ועכשיו מוציא לאור מחדש תחת שמו הממשי (בינתיים הכתבה הועלתה גם ל-ynet). לדברי קניוק, עד לפני חמישה חודשים אף אחד - כולל המו"ל, מריו ויינשטיין, בעצמו - לא ידע מיהו הכותב האמיתי, וההוצאה מחדש התחילה להתגלגל במקרה, כשאחד החברים שלו שמע במקרה על הספר ורצה לקרוא אותו.
הראיון ממשיך למחוזות אחרים, ומתרכז בעלילה הקיצונית של הספר ובמה שיש לקניוק לומר על התאמתה למציאות של היום. אבל אם תשאלו אותי, בראש כל הנושאים הקיצוניים עומד דווקא עניין השם הבדוי: פרסום ספר תחת שם שאינו השם האמיתי של הכותב הוא, כנראה, הדבר הכי מנוגד לרוח התקופה שבה אנחנו נמצאים. חוץ מכמה סופרים ידועים, חיים או מתים, שממשיכים להיות מוכרים תחת שם עט, כמו ג'ון לה קארה (בשמו האמיתי: דייוויד ג'ון מור קורנוול) או פרנסואז סגאן (פרנסואז קוארה), המנהג הזה נעלם כמעט לגמרי מהעולם, לפחות במערב.
כשקניוק הוציא את הספר בפעם הראשונה, האקלים החברתי עדיין לא השתנה לגמרי; היום, בעידן שבו הסופר כאישיות, שלא לומר סלבריטי, הוא העיקר, והיצירה היא בסך הכל האמצעי להשגת המטרה - שם בדוי הוא כמעט כפירה בעיקר. סופרים רואים את עצמם בראש ובראשונה כמותג, ומותגים לא אוהבים להתחפש; הם אוהבים לצעוק את עצמם בקול רם. הנה דבר אחד, לפחות, שבו המחשבה "פעם הכל היה אחרת" לא נובעת מנוסטלגיה כבדת-ראייה, אלא מעובדות ממש: בעבר היצירה באה לפני הסופר, והוא היה מוכן להקריב את פרסומו למען פרסומה. אגו מניאקים תמיד היו, אבל עד המאה ה-21 זה לאו-דווקא נחשב כתנאי הכרחי לתפקיד סופר.
ועוד דבר מדהים שמתחבא בין שורות הראיון, ומזכיר עד כמה השתנו הזמנים: הוצאה בישראל פרסמה ספר של סופרת אלמונית, שאיש לא שמע את שמה קודם לכן, שאין לה פרוטקציות או ממליצים בעלי-שררה, רק על סמך איכותו הספרותית. וזה לא קרה במאה ה-19, אלא בשנות ה-90 המוקדמות. הסיכוי שדבר כזה יקרה היום הוא אפסי, אם לא מתחת לאפס.
אולי זאת עוד סיבה לכך שאנשים כבר לא כותבים תחת שם בדוי: מערכות ההגנה הרובוטיות של הוצאות הספרים מיירטות אוטומטית כל ספר שמתקרב אליהן, אם הן לא מזהות את השם שמופיע על כתב היד. מעניין מה היה עולה בגורלו של אמיל אז'אר (הניסוי הספרותי של רומן גארי), לדוגמה, אם זה היה המצב גם בימים ההם. כל החיים לפניו? אולי כשוטף כלים בחצי-משרה.
על השעמום
אחרי הראיון עם קניוק, בצדו השני של הדף, מופיעה ביקורת ספר שאותה כתבה ציפה קמפינסקי. הביקורת נפתחת במילים: "לפני כמה שבועות עמד אחד ממבקרי הספרות גבוהי המצח - המסתיר את יצריו מאחורי פסאדה של אליטיזם פרנקופילי - על ההבחנה שעושה השפה הצרפתית בין סופר-סופר לסתם כותב".
ספק אם צריך לפרט למי התכוונה המשוררת בהגדרה המדויקת הזו, אבל מאחר שאנחנו לא עוסקים פה בכתבי חידה ספרותיים (מה אני - ע. צופיה?), וכשירות לציבור המבולבל, אני מוצא לנכון להפנות אל הפוסט שהופיע כאן בעקבות השגותיו של אותו פרנקו-אוריינטלופיל-ישראלופוב בעניין ההבחנה הנ"ל (ואגב, זו לא הבחנה של השפה הצרפתית, אלא של רולאן בארת).
וכאילו היה מדובר בשפשוף מקרי של מנורה עתיקה בבזאר של איסטנבול/קהיר/כל-מקום-אחר-שנראה-בול-כמו-ישראל-אבל-משום-מה-לא-שנוא-כמוה-על-בני-ציפר, הרגשתי שעצם אזכורו של האיש משחרר לחלל החדר שד שדוחף אותי לבדוק מה שלום תרבות וספרות. ובכן, טוב, תודה. לכבוד הענקת הפרסים לשלושת זוכי תחרות המסה של הארץ, מפרסם המוסף שלוש מסות חדשות של הזוכים, וב"צ לא מתאפק, ואץ לסגור את החלון כדי שחס וחלילה לא תיכנס, בגלל האירוע החגיגי, רוח טרייה שתפריע את מנוחת העובש המנמנם בין דפי העיתון.
את המאמר שלו במרכז העמוד, תחת הכותרת "הכל אבוד", ציפר מסיים במשפט: "בתרבות הישראלית, מסות נסבלות על ידי קהל הקוראים בעיקר כאשר חתומים עליהן סופרים ידוענים. כל דבר אחר נחשב לטרחנות מיותרת. ניסינו לשנות השנה את אורח המחשבה הזה".
לכאורה, זה עולה בקנה אחד עם הנושא שבו התחלתי את הפוסט הזה - רודנות השמות הגדולים בספרות הישראלית והעולמית בכלל. אבל זה רק לכאורה, כי מקריאת המאמר כולו, ומהיכרות קודמת עם תרבות וספרות, קל לראות שהנזיפה של ציפר מכוונת למקום אחר - נגד כל מי שחושב שמסה, או טקסט כלשהו, צריכים להיות קריאים, בהירים ומעניינים.
"סופרים ידוענים" הם כאן רק שם קוד לאנשים שהכתיבה שלהם מדברת, אוי לאוזניים שכך שומעות, לקהל גדול של אנשים - כמו גם שם קוד לקהל עצמו. זה המקום לנקוט גילוי נאות ולומר שגם אני שלחתי מאמר לתחרות; נכון שאם הייתי זוכה בוודאי לא הייתי משמיע את הביקורת הזאת, אבל עם יד על הלב, אם הייתי זוכה, סימן שהייתי ראוי לביקורת כזו בעצמי - כי זה היה מעיד על כך שכתבתי בצורה מסוימת מאוד, ולא הצורה שאני מכבד באמת. בכל אופן, המשפט המסיים של ציפר, "ניסינו לשנות השנה את אורח המחשבה הזה", הוא אירוניה דקה במיטבה: המטרה לא היתה להראות לאנשים שאין פה למעשה טרחנות, אלא להפך, לגרום לאנשים להתאהב בטרחנות הזו ולראות בה אידיאל.
חוות השרתים
ואם כבר התחלנו עם שמות עט והמשכנו במסות עם אג'נדה ניאו-טרחנית, נסיים בשם עט שמדגים מהי מסה אמיתית מבלי להשתהות על אידיאולוגיות דווקאיות. הכוונה היא לג'ורג' אורוול, שנולד משום-מה כאריק ארתור בלייר, ועומד להפוך - בעקבות יוזמה נהדרת של The Orwell Prize, פרס בריטי לכתיבה פוליטית - לסוג של בלוגר פוסט-מורטם.
הארגון שמאחורי הפרס פתח בלוג מיוחד לציון 70 שנה לתחילת כתיבת יומניו של אורוול, והחל ב-9 באוגוסט, כלומר בעוד שבוע בדיוק, יופיע בכל יום הערך שנכתב באותו תאריך שבעה עשורים קודם לכן. היומנים נכתבו מ-1938 ועד 1942, והם מורכבים מיומנים אישיים (שפרסומם יתחיל בתאריך הנ"ל) ומיומנים פוליטיים (שפרסומם יתחיל ב-7 בספטמבר).
כמו שאפשר להבין, יש הרבה חומר - אז למשך ארבע השנים הבאות, כולם מוזמנים לחתום קבע באתר הזה, שבלי שום ספק יהיה אחד הבלוגים המצטיינים ברשת. חי או לא, מובטח שהטקסטים יהיו רלוונטיים, כי לכותב העילאי הזה יש נטייה לאבחן במדויק את ההווה גם ממרחק של עשרות שנים אחורה, כאילו היה כתב שטח נצחי שמתאים לכל זמן. או כמו שכתבתי לפני שבוע בתחילת מאמר בידיעות אחרונות: ג'ורג' אורוול הוא כנראה המת היחיד שמובטח לו שלא יתהפך אף פעם בקברו, אלא רק יתערסל בו בשלווה בידיעה שנבואותיו ממשיכות להתגשם לנצח.
danext@gmail.com
תגים: ynet, אתרים, הארץ, ידיעות אחרונות, ראיונות
2 באוגוסט, 2008 בשעה 13:43
"נשארתי ער" כדי לקרוא את הרשימה החדשה. אכן, אתה מגלם בגילוי הנאות שלך את "פרדוקס תרבות וספרות" שגם אני (שלחתי פעמיים-שלוש סיפורים קצרים לתחרות המקבילה) ורבים-רבים ממכרי התפתינו לו לא פעם: הרצון הלא-קטן להידחק לסדק הצר שפותח ב"צ לפנתאון שלו, שעומד בניגוד לסלידה ווגם לעוינות למה שכל זה מייצג. עדיין מחכה לרשימתך בנושא, שוודאי תהיה מחכימה ביותר. ועד אז - בהצלחה בניסיון הבא!
2 באוגוסט, 2008 בשעה 16:04
כן - יש משהו מאוד מושך במקומות שסולדים מההמון, כאילו אם רק נצליח לשים שם רגל, נוכל להיות מורמים מעם ולהזרים קצת דם כחול בעורקים הפלבאיים שלנו! ומה שהכי נחמד הוא שבזה שאנחנו משתפים פעולה, אפילו לרגע, עם העניין - מיד אפשר להציג את כל הטענות שלנו כמונעות מכך שלא הכניסו אותנו למועדון. נו טוב, אפשר להתנחם בזה שבעצם, המקום הגרוע יותר להיות בו הוא דווקא בתוך המועדון הזה
2 באוגוסט, 2008 בשעה 17:46
לא נעים לי להגיד ואל תגלו לאף אחד, אבל אני יש לי חיבה גדולה למדור התרבות וספרים העבש.
כל כך נהנית להגיע אליו ולמצוא כל פעם איזו פנינה אחרת בתוך המדור העבש כאמור.
פנינה כבדת ראש, לא מתחנחנת ולא מתאמצת וחסרת רייטינג לחלוטין שלא לדבר על לייף סטייל, אפרורית ומסורבלת
אבל פנינה.
2 באוגוסט, 2008 בשעה 19:59
סיום המאמר על "מים רבים" של דליה רביקוביץ' בגליון האחרון: "האפשר שדווקא כאן, נוכח הוויתור על הדמיון המטאפיסי והתכנסותו של הריבוי הפגני של בחרותהּ במונותואיזם חמור שמאבד את עצמו לדעת עד כדי בליעתה של הטרנסצנדנציה עצמה, הצליחה המשוררת לנצור ואף לזקק את קולה המובחן?"
2 באוגוסט, 2008 בשעה 21:54
לאסתי: אני מבין את ההרגשה, וגם לי יש הערכה ליכולת של המוסף להימנע מכל חנופה לרוח השלטת כיום בתקשורת, ששנינו חושבים עליה אותו הדבר. ובכל זאת, יש הבדל בין הימנעות מחנופה לבין סאדיזם לשמו - אני תמיד מדמיין את אנשי המוסף עושים ישיבות קדחתניות בניסיון למצוא את הנושאים המדויקים שיעניינו רק 50 איש ש-55 מתוכם מתים…
או כמו שחברה טובה שלי אמרה: כל שבועיים הם מקדישים את הגיליון לבנימין תמוז. כבודו במקומו, ובכל זאת.
2 באוגוסט, 2008 בשעה 23:50
הצצתי בחטף במסות של הזוכים ולא יספתי. הציטוט שהביאה ימפה מבהיר מדוע. אגב, המשפט בדברי ציפר שתפס את תשומת לבי היה ההבטחה החגיגית שתחרות זו היתה חד-פעמית ולא תשוב, חלילה וחס.
דן, תדע שהמו"לים דווקא משוועים לקולות חדשים. אלמלא כך לא היו משקיעים משאבים גדולים בלקטורה: כמעט 100% מכתבי-היד שמגיעים להוצאה נדחים, פשוט משום שאינם טובים דיים. הלקטורים המתוסכלים אורבים לרגע שבו ייפול לידיהם כתב-יד מבטיח של כותב אנונימי, תגלית אמיתית. אבל כשזה קורה, והספר מתקבל, ועובר עריכה והגהה וסדר והדפסה ויוצא לאור, הוא נתקל במציאות הבלתי-אפשרית: החנויות, שלא רוצות לבזבז מקום יקר על עוד ספר של סופר בלתי-מוכר, מזמינות כמות זעומה של עותקים ובקושי מציגות אותם. מלבד כמה מקרים ממוזלים שבהם יצא מוסף 'ספרים' עם המלצה סוחפת ודרמטית בעמוד הראשון, והצליח לעורר עניין ציבורי בספר, ספרים אלה מתאדים מן החנויות לפני שמישהו הספיק לשים לב לקיומם. אולי יבוא פרס ספיר ויציל אותם מן ההיעלמות הגמורה. ואולי לא.
3 באוגוסט, 2008 בשעה 10:49
נראה לי שהמענה הכי טוב לזה יהיה, כמו לכל שאר הבעיות שקשורות בהתנגשות בין האינטרסים האמנותיים למסחריים, מכירה ישירה באינטרנט. כל הוצאה תמכור דרך אתר משלה, וזה יבטיח שכל הספרים שלה - בין אם כתבו אותם שמות גדולים או קטנים - יקבלו בדיוק את הכבוד שהיא מעוניינת לתת להם. במקרה שלכם, האתר כבר בעצם הולך לכיוון הזה - רק צריך להוסיף לו את הפונקציות המתאימות לקנייה מסיבית. אני חושב שאם הוצאה גדולה תתחיל למכור בעצמה דרך האתר שלה, זה ייצור שינוי חיובי מאוד בשוק הישראלי - גם כלכלי, אבל גם ובעיקר תרבותי.
3 באוגוסט, 2008 בשעה 11:39
בדיוק מסיבה זו אנו מציעים את ספרינו למכירה ישירה באינטרנט. המטרה היא להציג את הספרים ישירות לקוראים, באופן שאינו תלוי בשיקוליהם של גורמים נוספים. כך ספרים רבים שאינם נמצאים כלל בחנויות נחשפים מחדש וזוכים לקוראים. אבל לפחות בינתיים, ללא חנויות אי אפשר, ואנו לא רוצים להתחרות בהן אלא לבצע פעולה משלימה בלבד. לכן אתר הספריה החדשה לא נבנה כחנות ספרים, ומתקיימת בו מכירה של מבחר ספרים מצומצם בכל זמן נתון. האתר של שוקן הוא חנות לכל דבר (אבל המחירים זהים לאלה של החנויות, למרות היעדרן של עמלות-התיווך), ואני משערת שבשנה הקרובה הוצאות נוספות יתחילו למכור את ספריהן באתרי-הבית. מעניין מה יהיה מקומן של המכירות הישירות בעוד שנתיים-שלוש, האם צפויה מהפכה? והאם קהל-הקוראים יגלה פתיחות לספריהם של סופרים לא-ידועים? גם זה גורם בעל-השפעה.
3 באוגוסט, 2008 בשעה 21:15
סליחה על הרומנטיקה, אבל בקניה באינטרנט חסר מימד האנושיות והאווירה. המשוטט המצוי יודע שנחמד להיעצר במקרה בחנות ספרים, ולקנות, או לא, את הספר שנקרה אל ידו, סתם כי עבר שם. הבעיה נעוצה באמת במה שנהיה מחנויות הספרים כאן ומכל מה שקשור בהן. הייתי לפני כמה שנים בפריז ונקלעתי במקרה לערב שערכה חנות של טאשן. לא היה שם יותר מדי, זה פשוט קרה בערב המאוחר, זה היה פתוח לרחוב לכל דיכפין, היתה שם תאורה מעומעמת ושתיה חריפה קלה והרבה הרבה סקס מתוח באוויר. בקיצור - היה כיף. והרשת לא יכולה לספק שום דבר כזה. אבל לצערי גם לא החנויות המקומיות.
3 באוגוסט, 2008 בשעה 22:19
אתה כמובן צודק. וזאת בדיוק הסיבה שאני משתדל ללכת רק לחנויות של ספרים משומשים - בגלל אי-הוודאות, ההרגשה שלא הכל מוכתב על-פי מסלולים שיווקיים ידועים מראש. אני אף פעם לא יודע מה אמצא ואם אמצא, וזה כל הכיף. שלא לדבר על כך שהספרים המשומשים עצמם מזכירים ימים אחרים, שבהם לספרות היה כבוד מסוג שונה לגמרי.
בימים האחרונים אני בכלל מתחיל לחשוב, בניגוד לטבעי, שהתשובה היחידה לבהמיות הבאמת בלתי-נתפסת של התרבות הפופולרית היום, היא להיות לגמרי חסרי סובלנות בהגנה על הספרות. השכל אומר שיש מקום להכל, ויש סקאלה של תרבותיות ולא הכל חייב להיות באיכות גבוהה; אבל הלב אומר שנגד "תרבות" כמו זו שמתפשטת כיום, הספרות צריכה להתגונן בצורה הרבה פחות ליברלית - ולא להעמיד פנים שהשתיים יכולות לחיות יחד. מה זה אומר בפועל, אני עוד לא יודע.
3 באוגוסט, 2008 בשעה 23:25
ארגוני גרילה ספרותית - נשמע לי מצוין. כשיהיה לך רעיון ספציפי תודיע, אני איתך. ואגב, האתר שלך הוא מציאה משובחת ביריד ההבלים, אז כבר עשית משהו.
5 באוגוסט, 2008 בשעה 9:01
ימים אחרים
לאבא שלי היה "מוכר ספרים". כך קרא לטננבאום ואחת לאיזה זמן (מושג הזמן שלי כילדה אבד לי) היה מוכר הספרים מגיע הביתה עם מזוודה, פותח אותה על המיטה של אבאמא, ופורש את מרכולתו הנהדרת - כל מיני ספרים חדשים שנולדו, ושליקט אותם לפי צרכיו וטעמו של אבא, טעם שטננבאום כנראה הכיר היטב. ואם באנציקלופדיה דובר - היה רק כרך אחד לדוגמה והבטחה שעל פיה אבא הזמין. עוד לא היה טלפון שבו יכול היה אבא לומר מראש למוכר הספרים שלו מה להביא. ואבא גם לא ידע מפרסומת שיווקית שלא היתה עדיין - מה נולד. היו רדיו,עיתונים וספרים ומוכר הספרים היה מלך בשבילי ובשביל אבא, מלך שמגיע בלי התראה מוקדמת בטלפון שלא היה, ו עם הזמן היה מביא ספרים גם במיוחד בשבילי..