קורעים את הקוראים
קורא, היכון לקרב
ביקורת אחת במוסף ספרים איפשרה לי, סוף-סוף, לשים את האצבע על ההבדל שעוד נותר בין הארץ לבין שאר העיתונים בישראל: בעיתונים האחרים בדרך כלל מזלזלים בקורא, בעוד שבהארץ בדרך כלל עוינים אותו. יחס כזה, אפילו יותר מיחס של זלזול, מצמיח במקרים רבים כתיבה בעייתית, מתלהמת, ובסופו של דבר גם בלתי-אפקטיבית.
לא כולם בעיתון מתאפיינים בכשל הזה, וגם אלה שמתאפיינים בו מצליחים לפעמים להפיק מעצמם כתיבה קצת פחות תוקפנית - ובכל זאת, הקורא צריך לעמוד תמיד על המשמר. במיוחד כשמדובר בביקורות ספרים, שמהוות משום-מה כר פורה במיוחד לצליפות מן המארב.
במקרה הזה מדובר בביקורת של ארנה קזין, שמתחילה עם הספר שמי מספר ארבע: סיפור אמיתי (טינג-שינג יה), שהוא עדות מתוך סין של מאו, ומשם מתפזרת לאזכורים של ספרים נוספים. קזין היא מייצגת בולטת של אלה מבין כותבי הארץ שנוהגים להחביא בכל טקסט נבוט משונן, לשלוף אותו ברגע המתאים ולפתוח במתקפה. במקרה הזה, הנבוט נשלף כבר בסוף הפסקה השנייה (לפי החלוקה שבאתר), עם המשפט: "בזמן הקריאה לא קשה להזדהות עם סבלה של הצעירה הסינית ולהתקומם על המשטר האכזר. ובכל זאת משהו באופן שבו הדברים מוצגים - ובעצם הפרסום של הספר בישראל כיום - מעורר אי נחת".
בהמשך המאמר נטען שהאמריקאים, למשל, קוראים על סין בתור המעצמה המאיימת עליהם, והצרפתים - בהיבט של העברת מפעלי הטקסטיל למזרח והערצת המאואיזם על-ידי אנשי הרוח בצרפת בשנות ה-60 וה-70. משם קזין כבר מגיעה אל האגרול שבקצפת: הישראלים, שהם, כמו שהעיתון טורח להזכיר שוב ושוב, הראשונים בהיסטוריה לבנות חומת הפרדה (אה, אומרים שגם בסין בנו פעם איזו חומה, אבל לכו תדעו - אולי זו רק תעמולה של משטר הכיבוש).
קזין מנסה, בצורה מאוד לא משכנעת, להשתמש בעוולות שמתרחשות בסין כדי להרשיע באמצעותן את הישראלים, אלה שקוראים את דבריה ואולי גם את הספר. והנה פסקה מופתית ברוח זו מתוך הביקורת: "מה מכל זה מעניין את הישראלים? עד כמה אנחנו יודעים לקשור בין צמיחת הכלכלה הישראלית בתחום ההיי-טק, למשל, ובין משטר האפרטהייד הנהוג בסין - שיטת ההובקוב - שמבטיחה למפעלי הייצור עבודה זולה של סינים, שמהגרים אל הערים ממחוזות כפריים באשרות שהייה מוגבלות ומגבילות? עד כמה סין מעניינת אותנו כחברה, כתרבות, מעבר להזדמנות שהיא מספקת לישראלים - יבואנים, יצרנים ומשקיעים - לרווחים קלים?"
נו, עכשיו הכל ברור! מצאנו את האשמים! קוראי הארץ - הם-הם אלה ששעבדו את העם הסיני כדי להפוך אותו למצבור של 1.3 מיליארד עבדים! ועכשיו ברצינות: בעיניי, יש משהו קצת מוזר בכותבת מישראל שמקלה ראש בעדויות ממקור ראשון של סינים על מדינתם, והופכת את היוצרות כך שתוכן הספרים המדוברים מוצג כלא יותר מאשר בבואה של הזיות ופרנויות מערביות. (למי שרוצה קצת פרספקטיבה, הנה כתבה ב-Slate על ספר שנקרא מצבה, ועוסק ברעב הגדול מעשה-ידי מאו. הסופר הוא יאנג ג'ישנג, שכבר מכונה "סולז'ניצין הסיני", והוא כתב את הספר לזכר אביו שמת ברעב המאורגן הזה).
לפעמים אופנת הדה-קונסטרוקציה מעקרת מכל תוכן את דעתו ההיפר-אקדמאית של המבקר, כי הוא שוכח לקרוא את הספר כפשוטו - במקרה הזה עדויות של אנשים על חייהם, האמיתיים לגמרי, שנהרסו בידי סינים כמותם. כל קשר לישראלים הוא, לכל היותר, מבוטל כשמדובר במדינה שכל אוכלוסיית ישראל נכנסת בה לעיר משנית אחת - אבל כשרוצים לגרום לקוראים להרגיש רע, ולייסר אותם בקצת מוסר צדקני ורלטיביסטי, כל ספר יתאים.
ועל כן, הנה הצעתי לקזין: בשבוע הבא, כדאי לכתוב על אליס בארץ הפלאות כיצירה קולוניאליסטית, שמציגה את האדם הלבן כנעלה על בני הארץ הכבושה, וכמובן - לערבב היטב עם מילים כמו חומה, שטחים, מחסומים, ולהטיח את זה בפרצופם של קוראי העיתון. הגיע הזמן שהציבור יבין שמלכת הלבבות וחוקיה המטורפים הם רק אלגוריה לאלוף הפיקוד ולצווים שהוא מוציא, ויתבייש לו. (האמת, כשאני קורא שוב את המשפט האחרון, אני מבין שמישהו שם עוד עלול לחשוב שזאת השוואה משכנעת. תזכרו איפה קראתם את זה קודם).
אמנות ההכללה
ברוח הקישור בין ספרים לבין הכללות על עמים, בלוג הספרים של גרדיאן סוקר את רשימות רבי-המכר של כמה ממדינות המערב ותוהה אם אפשר להסיק מהן על האופי הלאומי, או סתם על מצב הרוח הנוכחי של התושבים. מבט על הרשימה הבריטית, לדעת הכותב פיליפ סטון, הוא "דרך מצוינת למחוק כל רעיון על היותם של הבריטים אנשים מתוחכמים". הרשימה האירית מעידה על פטריוטיות, האמריקאים חזק ברוחניות, היפנים משתעשעים במחשבות על מרקסיזם בגלל כלכלתם הקפואה - כל מדינה והראי הספרותי שלה. (ובינתיים, בווייטנאם התגלה שכל אזרח קורא רק 0.6 ספרים לשנה, והזעקה הציבורית בעיצומה).
אז תשאלו, איפה ההבדל בין הכללות כאלה לבין הכללות מהסוג הקודם? התשובה ברורה: כאן זה נעשה בהומור, או לפחות בזהירות רבה, ובלי לקחת את העניין ברצינות רבה מדי. מילים כמו "אולי", "נראה ש", "יכול להיות" ודומותיהן מופיעות בטקסט לעתים קרובות, ומבהירות שהכותב לאו-דווקא מחזיק בידיו את קטלוג הלאומים השלם של 2008 (הוצאת אלוהים בכבודו ובעצמו), ולאו-דווקא מבקש שההערות המושחזות שלו ייחרתו עמוק באיזה סלע מקודש. הנה, ככה אפשר לומר דברים נוקבים בלי להכות עד זוב דם את הקוראים: קצת יותר ספק בריא במילים של עצמך, וקצת יותר קרדיט למי שקולט אותן בצד האחר של הדף. נסו את זה במערכת.
מבוקש: מרואיין
ועכשיו תשדיר שירות: הראיון המוצלח עם דרור בורשטיין ואסף שור, שפורסם פה בפוסט הקודם, גרם לדירקטוריון הבלוג לפתח תיאבון לראיונות חדשים. לכן, מי שמכיר אנשים מעניינים, שיש להם מה לומר על תחומי העניין של הבלוג, מוזמן להמליץ עליהם (וכן, גם המלצות עצמיות יתקבלו בברכה).
אדגיש שהראיונות צריכים לחרוג בהיקפם הרעיוני מהנהוג בעיתונות, כלומר, לא קידומי מכירות למיניהם ("ספרי האחרון: יצירת המופת של המילניום"), לא התמקדות בלעדית ביצירות בודדות ("ספרי האחרון: נושא לחוג ספרות מיוחד רק לו בכל אוניברסיטה ראויה לשמה") ובטח שלא פולחני אישיות ("ספרי האחרון: אני, אני, אני ואני, טראומות ילדות - ועוד פעם אני"). מה שכן, נושאים אקטואליים/אישיים שמשמשים כבסיס לדיון - כמו בראיון הקודם - בהחלט רצויים.
כל היודע דבר על מקום הימצאם של אנשים יקרים מהסוג המבוקש, נא להודיע לי במייל, או בטלפון האדום (עדיף בשלוש בלילה - לבקש את ציפי). בתודה מראש.
danext@gmail.com
תגים: גרדיאן, הארץ, וייטנאם, ניו יורק טיימס, סין
22 באוגוסט, 2008 בשעה 15:03
קשה לי להסכים עם הביקורת שלך על קזין. ה"פסקה המופתית" שציטטת היא מופתית בעיקר מתוקף היותה הפסקה היחידה בכל המאמר שאיכשהו תומכת בטענה שלך. נכון שקזין מתמקדת פחות בספר עצמו ויותר מנסה לעשות לו קונטקסטואליזציה היסטורית-תרבותית, להציב אותו בהקשר של השאלה הרחבה יותר של "למה כל כך הרבה אנשים בעולם המערבי מתעניינים בסין בשנים האחרונות?", ויכול להיות שבאמת היה יותר מקום להרחיב בנוגע לספר הספציפי עצמו, אבל בסופו של דבר אני חושב שהכתיבה של קזין עניינית לגמרי ורחוקה מלהיות המניפסט הפשטני והמתלהם שעשית ממנה.
22 באוגוסט, 2008 בשעה 15:16
אם הפסקה הזאת היתה היחידה, לא היה עולה על דעתי לטעון טענות כאלה. בסך הכל, הקטע מכיל כתיבה מהסוג הזה במשפט האחרון בפסקה השנייה; בכל הפסקה השלישית מהסוף; ובנוסף לשני אלה, שציטטתי כאן, גם בכל הפסקה האחרונה, שיש בה רמיזה די נבזית.
מבחינה מספרית אמנם מדובר בשביעית מהטקסט (ספרתי כדי לוודא), אבל הקישור שהיא עשתה לישראל הוא מאולץ, וחסר כל ביסוס בספרים שעליהם היא מדברת (אחרת היא היתה מביאה הוכחות מתוכם). צריך לזכור שבסופו של דבר זו ביקורת על ספר קונקרטי, לא מאמר דעה, ויש צורך בקשר אמין בין הכתוב לבין הספר. ולכן, בין אם ההאשמות נגד ישראלים הן שביעית או שש-שביעיות, אין להן מקום בטקסט המסוים הזה. אפשר ואף רצוי להציב דברים בקונטקסט, רק צריך להקפיד שהוא יהיה הקונטקסט הנכון.
22 באוגוסט, 2008 בשעה 15:29
בקשר לקזין - נדמה שהיא כל הזמן "בתפקיד". היא לא יכולה לגשת לספר כפשוטו כי היא ממותגת (למרות שכביכול יש לה בעיה עם כל נושא המיתוג) כתאורטיקנית שבוחנת כל עניין בהקשר החברתי-כלכלי-פוליטי וכו' וכו'. אם לא תעשה את כל זה הלך על המותג, הברנד והמוצר אורנה קזין. ובתור אחת שמבינה כמה דברים בברנדינג, לא כדאי לעשות מהלך שיחרב את כוחה בשוק.
22 באוגוסט, 2008 בשעה 21:12
"מפעלי הטקסטים" ?
23 באוגוסט, 2008 בשעה 10:23
לשי: הגדרת את זה מצוין. זה באמת מיתוג של אנטי-מותגיות, וההוכחה הכי טובה לזה היא, כמו שאמרת, שקזין פשוט נשבתה בתוך הדימוי הביקורתי של עצמה, ולא רוצה או לא יכולה לחרוג ממנו. אם היא תוותר לרגע על "הקריאה החתרנית"-עלק, היא כבר לא תצדיק את הזהות המובדלת שלה. ולכן היא נאלצת "לחתור" תחת כל דבר שזז.
לד.ט: תיקנתי, הכוונה היתה "מפעלי הטקסטיל". טעות פרוידיאנית
23 באוגוסט, 2008 בשעה 13:23
גם אם קזין ממותגת כ"אנטי-מותגית" (ובמידה רבה זה נכון), וגם אם לפעמים הכתיבה שלה עשויה להיראות מאולצת (אם כי אני עדיין חושב שהנקודה שהיא העלתה בביקורת שאליה התייחסת הייתה לגיטימית לגמרי), עדיין, בהתחשב בכך שמוסף הדגל של הארץ אינו "ספרים" אלא "דה מארקר" (או אולי כבר נכון יותר להגיד שמוסף הדגל של "דה מארקר" הוא "הארץ"), ובהתחשב בכך שגם הנימה במוסף ספרים הפכה לפופוליסטית ושטחית יותר מאז חילופי העורכים, אני חושב שבסופו של דבר צריך לברך על כך שעדיין יש שם מספר כותבות וכותבים ביקורתיים כמו קזין. יש לי הרגשה שעוד כמה שנים כבר נתגעגע לפריווילגיה של לתקוף אותם.
23 באוגוסט, 2008 בשעה 14:38
בעניין הזה אני מסכים איתך.
מה שכן, העיתון עבר מגמת הקצנה שלא מיטיבה עם אף אחד מהצדדים - אלה מקצינים את האלהת הממון ואלה את האלהת האנטי-ממסדיות הפרנואידית. אלה מדברים על הכל במונחים של כסף, אלה מדברים על הכל במונחים של מזימה אימפריאליסטית כלשהי.
הכותבים מהסוג הראשון נראים לי אבודים, אבל אלה מהסוג השני מסוגלים לדעתי לצאת מהסרט שלהם אם רק יפסיקו לחשוב בשבלונות מביכות כאלה. לכן אני בכלל טורח לבקר אותם - מתוך אמונה שחשיבה ביקורתית אמיתית לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו, ולא פועלת לפי סיסמאות.
23 באוגוסט, 2008 בשעה 16:12
אני חושבת שקזין היא אחת העיתונאים היחידים שעדיין חושבים. שיש להם אג'נדה ויש להם אמירה ושהם כותבים מעבר לציון עובדות (אמיתיות או לא ממש) והעתקת טקסטים שקיבלו מיחצנים.
אני אגב, דווקא מאוד אהבתי את הביקורת שלה שחיפשה רבדים מתחת למה שכולם רואים, גם אם אולי הלכה טיפה רחוק מדי.
23 באוגוסט, 2008 בשעה 20:07
בסופו של דבר אני מסכים עם א' נדב. בתקופת כהונתו של דרור משעני היתה לי טינה כלפי החונטה של ספרים, אבל במבט לאחור (מבט מקרוב אבל לצערי מספיק) אני מתגעגע לרצינות ולאליטיזם (היחסי) ששרה שם. היום המוסף פשוט חסר אופי, כאילו אף אחד לא עורך אותו אלא הוא בנוי מאוסף מקרי של ביקורות ובעיקר תמונות ותצלומים מתוך סרטים שנעשו עפ"י אדפטציות לספרים. באופן עקיף זה מעורר מחשבות נוגות על העורך הראשי של העיתון ועל תפקידו הקודם, אבל זה כבר עניין לפוסט אחר. (ואגב - זה לא כזה רעיון מבריק, אבל תמיד טוב לראיין לשעברים עם בטן מלאה)
27 באוגוסט, 2008 בשעה 3:27
dude, you rock.
27 באוגוסט, 2008 בשעה 17:08
מה שקצת נשכח להאמר כאן, הוא שזה ספר רע. הוא שייך לסוגת הזכרונות, ואך ורק אליה. הוא כתוב כמו הרבה ממוארים שאנחנו מכירים בארץ של ניצולי שואה, והכותבת היא אכן סוג של ניצולת-שואה, ניצולה של אסונות כבדים שרדפו אותה לאורך חייה. אבל אם זה לא היה ספר אמיתי, לא היה בו שום דבר מעניין. כי הוא כתוב רע, משעמם, וגם מתורגם בצורה מביכה ומלאת אמריקניזמים. אמת, הספר מלמד משהו על חיי פשוטי העם בסין תחת המשטר הקומוניסטי, אבל כדאי לחפש ספרות כשרוצים באמת לקרוא.
וחוץ מזה, יופי של אתר/בלוג.