רצח במשיכת פולמוס
ווליום כנרת
השבוע נתקלתי לראשונה בספר שנקרא נוטות החסד: הפולמוס. למי שהצליח, כמוני, לא להבחין בו עד עכשיו - זה מעין קובץ מאמרים קצר, בן 91 עמודים, שהכריכה שלו מעוצבת בדומה לאחיו הגדול, השמן והשערורייתי נוטות החסד (בלי הפולמוס). יש שם מאמרים שמשקפים ומלווים את הסערה שספר השואה הקיצוני הזה גרם אחרי פרסומו, כולל מאמרים של הסופר, ג'ונתן ליטל, ושל המתרגם, ניר רצ'קובסקי. ואני מודה שעמדתי בחנות מול המוצר הזה ולא ממש ידעתי איך לאכול אותו, שלא לדבר על לקרוא.
לא קראתי את נוטות החסד, ואין לי כוונה לקרוא אותו - לא בגלל חרמות ונידויים, אלא פשוט מפני שזמני מוגבל ואני מעדיף לכלות אותו בחברת ספרים אחרים, שדחוף לי יותר להכיר. מה שכן, ספרון-התוספת הזה, שנקרא הפולמוס, מוסיף בעיניי הרבה מאוד נקודות לרגש הרתיעה מהספר המקורי - אותה רתיעה שמתבססת על התחושה שמשהו כאן מנופח ומפומפם בכוונה, מועצם בכוח למדרגת יצירת מופת אינסטנט (והדברים גם נכתבו, לבן על גבי אדום, על עטיפת הספר עצמה). מספיק ספרים גרמו לסערות בדברי ימי האנושות, אבל לא זכור או ידוע לי על אחד שהופיע מלכתחילה (בגרסה המתורגמת) יחד עם "הספר על הספר": זה הגיוני בערך כמו לידה שבה התינוק יוצא מהבטן יחד עם עותק מהביוגרפיה שלו.
ההחלטה של כנרת זמורה ביתן להוציא את הפולמוס יחד עם נוטות החסד היא כמובן לגיטימית ונובעת בלי ספק מכוונות טובות, ויש בה גם צד חיובי למדי - לתרום לדיון סביב הספר ומשמעויותיו. צריך לזכור שכל סרט זניח בדי-וי-די יוצא עם "מאחורי הקלעים", "ראיון בלעדי עם עוזר נערת המים" ו"סצינות שנחתכו בעריכה (וטוב שכך)" - אז גם ספרים יכולים.
ובכל זאת, אין מה לעשות, כשמקדישים ספר שלם ל"פולמוס" על ספר אחר, שיצא ממש לא מזמן (ובמקרה של התרגום - באותו זמן) - זה גם מעיד על ביטחון עצמי מופרז ועל הכתרה בטרם עת, שאותי, לפחות, מרחיקות עוד יותר מהיצירה עצמה. מה לעשות, קצת קשה לקרוא כשצורחים לך באוזן "הוא גדול! הוא גדול!", או "הו-הא-מי-זה-בא, חתן-פרס-נובל-הבא!". לאן הם ממהרים שם, בהוצאה (כמו גם בתקשורת)? למה אי-אפשר לסבול היום את הרעיון שספר דורש זמן לא רק לקריאה, אלא גם להערכה?
זה משהו שלעולם לא אתעייף מלחזור עליו: אין יצירות מופת מאתמול בלילה, וגם לא מלפני שנה או שנתיים. וספרים כמו הפולמוס מנסים לקצר את הדרך, רק כי לאנשים היום נמאס לחכות. אהבתי את הספר? התרגשתי? יאללה - לפנתיאון! אז זהו, שלא. רוצים להכתיר יצירת מופת? חכו בתור כמו כולם. וכן, אני מודע לזה שהפוסט הזה עוד עלול להיכנס לספר נוטות החסד: הפולמוס: הפולמוס, שיתעד את הוויכוח הסוער שגרם הספרון הקטן, ויהווה עוד קיסם למדורת יצירות המופת האמיתיות, אלה מהעבר, שמחכות שמישהו ישים לב אליהן (ויתאפק מלהכריז על כך בווליום אימתני).
המלוכה המלוחה
מי שרוצה ללמוד בדיוק כמה מזויפת היא תרבות ההכתרות המיידיות (כמו מסרים מיידיים, רק יותר מזיק), שיקרא את הכתבה הזאת בנובל אובזרווטר, שכותרתה: "אבל מה נהיה מהם?" (סליחה על השפה הנמוכה מעט, אבל זה התרגום המתאים ביותר). הרעיון של הכתבה פשוט אך גאוני: העיתון בדק, לרגל פתיחת העונה הספרותית בצרפת (ה-rentrée littéraire), מה עלה בגורל הסופרים שהוציאו ספרי ביכורים לפני עשר שנים בדיוק, בפתיחת העונה של 1998.
השורה התחתונה של הבדיקה נחשפת כבר בשורה הראשונה של הכתבה: "ב-1998, הם היו 54 בחורים ובחורות שפרסמו את הרומן הראשון שלהם. עשור מאוחר יותר, רק קומץ מהם השתלב בנוחות בחיים הספרותיים. והשאר?". מתברר, למי שהיה צריך בירור, שכתרים נוטים לעוף ברוח; לא כל מי שתעשיית היח"צנות מרוממת אותו לגבהים ומכריזה עליו כעל קיסר הספרות החדש, גם מממש את הציפיות - ולו בגלל היעדר רצון פשוט לכתוב, רצון שתפוצתו נמוכה בהרבה ממה שנדמה כיום. הרבה רוצים להיות מפורסמים, מעטים רוצים לכתוב באמת.
וגם שני מגיבים אנונימיים תרמו את שלהם לנושא. המגיב הראשון כתב בפשטות אכזרית: "תודה לכל אלה שהפסיקו לכתוב, ומנעו כריתת יערות חסרת תועלת". המגיב השני כתב, לעומתו: "איזה בית קברות! (…) לכתוב זה עינוי, סיגוף, התמודדות עם הנפש. יכול להיות שרוב אלה וכל האחרים היו באופן שווה מסוגלים וחייבים לכתוב, לזכות לעידוד, ובכל זאת זה כך…". והוא מסכם בעידוד משלו: "הספרים ננטשים, הם אינם עוד, אנשים לא קוראים יותר וכבר אין צורך לכתוב".
לא בטוח שההערה האחרונה קשורה לעניין, אבל ההערה הראשונה בהחלט שייכת אליו: כתיבה היא לא תחרות יופי ולא תוכנית ריאליטי. היא לא משתלבת טוב עם הכרזות פומפוזיות ונלהבות, ונוטה שלא לקיים אותן במידה שכבר הופרחו לאוויר. בפעם הבאה שאומרים לכם "זה הסופר הדגול הבא", תחשבו על הכתבה של נובל אובזרווטר ותזכרו מה שוות הנבואות האלה. סופרי מופת, כמו ספרי מופת, הם - באופן מטפורי - עניין לא לנביאים, אלא להיסטוריונים; הזיהוי שלהם מתבצע לא בחזיונות פראיים עם ברקים ורעמים, ולא במבט אל העתיד - אלא בהתוודעות שקטה, במבט אל העבר. אם תרצו, במכונית שנוסעת אל ארץ יצירות המופת אין חלון קדמי, רק מראה אחורית; המזל הוא שהיא גם זזה ברוורס.
danext@gmail.com
31 באוגוסט, 2008 בשעה 15:14
אני לא קוראת קבועה כאן, אבל כל פעם שאני מזדמנת (כלומר מזמינה את עצמי :))לכאן, אני מתפעלת מהדמיון בין מחלות הספרות הקשורות בעיקר להואות לאור, לבין מחלות האמנות הויזואלית..
האמת שאין הרבה מה להתפעל, כי זה אותו דבר, יוצרים מול המוציאים לאוויר העולם/הגלריסטים/האאוצרים וכו'.. וכל זה לאור מחלות הרייטינג.
ועניין אחר - הנה קישור לתוכן התערוכה "מתנה":
http://oraruven.blogli.co.il
האמנית רקפת וינר עומר פנתה לאמנים שהיא אוהבת, וביקשה מהם לתת מתנה לקהל. התוצאה הפכה לתערוכה, שבה משתתפים בין היתר בועז ארד, יאיר גרבוז, אורי גרשוני ופיליפ רנצר.
31 באוגוסט, 2008 בשעה 20:58
ובהזדמנות זו הבה לא נשכח את אלו שהתלהבו כאן מ"נוטות החסד" לא רק עקב איכויותיו הספרותיות (שאותן טרם זכיתי לדגום) כי אם בזכות היכולת הלכאורית (לענ"ד רק לכאורית)להפיק ממנו תובנות לכאוריות (לכאורה) בנוגע ליחסי ישראל-פלסטין.