ליבריסטאן

יבשה באופק

כולם מדברים על האינטרנט, והרבה, אבל מעטים מבינים את הדבר החשוב ביותר לגביו: האינטרנט הוא לא מדיום, אלא מקום. אם תרצו, היבשת השמינית של כדור הארץ. ומאחר שזאת לא יבשת שאפשר להיתקל בה בטעות כשמנסים להגיע להודו, קל להדחיק את העובדה הזאת ולחשוב שהרשת היא פשוט השלב המתקדם ביותר באבולוציה של אמצעי התקשורת. מוזר, אבל אין מגזר שבו היחס הזה נפוץ יותר מאשר בתעשיות התקשורתיות עצמן: העיתונים ורשתות השידור מתייחסים אל האינטרנט כאל ערוץ נוסף להעברת מידע, לא כאל שטח סיקור בפני עצמו. והוצאות הספרים רואות בו, לרוב, לא הרבה יותר מלוח מודעות לקטלוג שלהן. אבל עכשיו גם זה, כמו הרבה דברים אחרים, מתחיל להשתנות.

האתר bookbusinessmag.com מפרסם ראיון עם ג'ף ימגוצ'י, מנהל שיווק מקוון בחטיבת דאבלדיי של רנדום האוס, ובו הוא מספר על האתר המחודש שאותו הוא הקים בשביל ההוצאה. האתר, שעלה לאוויר ביוני, שונה לגמרי מהנהוג באתרי הוצאות רגילים, שמסתכמים לרוב בתיאור תמציתי של ספרים ובמעט עובדות עסקיות על ההוצאה עצמה. הוא נראה ומתנהג כמו בלוג מושך ומעניין, שעוסק בטווח רחב של אירועים שקשורים להוצאה - בין אם זה ספר שיהפוך לסרט בהוליווד או סופר שמתארח באתר אחר. והכל עמוס בקישורים, בתמונות ובקטעי וידאו מיו-טיוב.

באמצע הראיון שואלת המראיינת את ימגוצ'י: "האם ככה ייראו אתרי הוצאות הספרים בעתיד?", והתשובה שלו היא: "כן. התיאור בן הפסקה האחת של הספר - תמונת הכותב, ביוגרפיה שלו - לא הולך לקחת אותך רחוק במיוחד. מו"לים וסופרים עושים הרבה דברים מעניינים - סרטונים, פודקאסטים - כך שצריך מקום לשים בו את כל זה. וצריך מקום לעגן בו את זה, איפשהו באתר שלך, בצורה הגיונית". ימגוצ'י מציע "ללכת לאן שהאנשים כבר נמצאים", ולשתף פעולה עם אתרים פופולריים כמו פליקר ומייספייס, כדי ששמה של ההוצאה, כמו גם הספרים שלה, יתקיימו במקביל בשטח גדול ככל האפשר ברשת.

כל מי שייכנס לאתר של דאבלדיי יוכל לראות מיד, ששם כבר רואים את האינטרנט כמרחב, שמצריך עבודת רגליים ממשית כדי שאפשר יהיה להתקיים בו בצורה נכונה. אם נשווה את זה ליחסים בין מדינות, במקרה הזה לא מספיק לפתוח "שגרירות" ברשת, בצורת אתר סטטי; מה שצריך הוא ליזום חילופי אוכלוסייה, ולשלוח את האנשים הכי טובים במדינה אל מעבר לגבול לשהות קבועה. מזל שהאינטרנט מספיק גדול לכולם, כך שזה לא יהיה כרוך בשום צורה של קולוניאליזם.

דרך הלבנים הרותחות

בקהילת הבלוגים של אל פאיס מופיע פוסט בזו הלשון, שאותו כתב מרקוס רודריגס, בלוגר ספרדי (נשמע כמו קופי לא מוצלח למנה גנוזה בבורגר ראנץ'), תחת הכותרת "מחשבות של סופר כושל": "האם אגיע יום אחד למשהו גדול יותר מכתיבת סיפורים שאף אחד לעולם לא יכיר? אני רוצה לחשוב שכן, אבל המציאות שונה מאוד. החיים האלה קשים מאוד, וקשה להיות מסוגל להגיע לניצחון בספרות. אמשיך לכתוב ולהשתתף בתחרויות, כי אני רוצה שיהיו לי שאיפות, אבל עמוק בפנים אני יודע שלעולם לא אהיה שום דבר מעבר לכותב של סיפורים קצרים באיזה ספר אוסף…"

הפסקה הבאה מתחילה, כבדרך אגב, במשפט הבא: "אני יודע שאני עדיין בן 14…". ובכן, אפשר לומר שזה מכניס לפרופורציה את ייסורי הנפש שעליהם מתוודה רודריגס. אבל הגיל הצעיר, למרות היותו מועד להגזמות ולמחשבות גורליות על עניינים של מה בכך, לא צריך למנוע מאיתנו לראות (גם בהמשך הקטע) שלאיש יש אהבה אמיתית ורצינית לכתיבה - והאמת? אי-אפשר לומר שנפשות של אנשים מבוגרים מתייחסות לנושא בצורה יותר מיושבת. את הפוסט של היום, אגב, מתחיל רודריגס בפתגם רוסי יפה: "ליפול - מותר; לקום - חובה". ילד או לא ילד, הייתי אומר שהוא מוכן לצאת לדרך הקשה שבה הוא בחר.

קנו אותי, בפקודה!

גם אתמול וגם היום התפרסמה בהארץ, בעמוד האחורי של גלריה, אותה מודעה תחת הכותרת "חזרה לבית הספר עם הוצאת שוקן". שמונה ספרים מופיעים במודעה, שלושה מתוכם הם ספרי פרוזה ושניים הם מחזות - וכל מי שאתרע מזלו להיות תיכוניסט החל משלהי המילניום הקודם והלאה יזהה אותם מיד: סיפור פשוט, תהלה, בדמי ימיה (עגנון), אדיפוס המלך ואנטיגונה (סופוקלס).

מתחת לכל ספר מופיע תיאור, שכנהוג במודעות לספרים, לא חוסך בסופרלטיבים ("סיפור מופלא על ירושלים שבין החומות" - על תהלה; "יצירת המופת הגדולה של הדרמה היוונית" - על אנטיגונה). אלא שהפעם, תוך כדי קריאת התיאורים המשתפכים, חשבתי פתאום: למי הפרסומת הזו מיועדת? בוודאי שלא לילדים - כי הם הרי קונים את הספרים האלה בפקודה, בין אם הם מעריכים את איכותם או לא. כנ"ל ההורים - הם פשוט נאנחים וקונים את מה שהילד אמר שהמורה אמרה שצריך. והמורים? הם מלמדים את היצירות האלה על טייס אוטומטי, שלפחות בתיכון שלי, הוביל בדרך כלל היישר אל תוך צלע ההר הקרוב.

כלומר, למרות המראה הסולידי והסטנדרטי, יש לנו כאן עסק עם מודעה מיוחדת במינה: היא מפרסמת מוצר שלצרכן אין ברירה אם לקנות או לא, ולא מפני שאין אלטרנטיבה למוצר, אלא מפני שהקנייה עצמה נעשית בכפייה. זה עשוי להזכיר את הפרסומות לחברת החשמל, שכידוע אין ללקוחותיה אפשרות לפנות למתחרים - אבל כאן זה אפילו אבסורדי יותר, בערך כמו פרסומת שמסבירה במאור פנים למה כדאי להכניס הביתה את אנשי ההוצאה לפועל: חשמל אף אחד לא מכריח אתכם לקנות, אבל אם המעקלים מצלצלים אצלכם - הם ייכנסו בלאו-הכי, בין אם הדלת תיפתח כרגיל או תיפרץ בכוח.

מילא אם הפרסומת היתה מנוסחת כפנייה לקוראים רגילים, אבל היא ממוענת במפורש לקראת החזרה לבית הספר. כך שקצת חבל על הכסף: זה לא שהילד יכול להחליט פתאום שלא בא לו אנטיגונה, ולקנות במקומה את איפיגניה בטאוריס. גם ההורים שלו לא יכולים להחליט כך, ואפילו לא המורה. את מחיר המודעות האלה כדאי היה לתרום לעמותת נפגעי תוכנית הלימודים בספרות, ואם זה נשמע כמו בדיחה, איאלץ להתוודות שצמרמורת איומה החרידה אותי אתמול כשהגעתי לעמוד האחרון וראיתי מולי פתאום את העטיפה הירוקה של סיפור פשוט ואת זו הלבנה של אנטיגונה. פוסט-טראומה, נדמה לי שקוראים לזה, ולא במקרה המילה הזאת באה מיוונית.

danext@gmail.com