ליבריסטאן

רומן, אחורה פנה

הגיע הזמן שהצעירים ייצאו לגלות, ויעזבו את עמודי העיתונים לטובת אלה שיש להם מה לומר - הזקנים. כל ראיון עם אדם מבוגר, או מבוגר מאוד, מוכיח שערכם של פרספקטיבה רחבה, ניסיון ארוך והתייחסות מעט פחות לחוצה לעולם עולה בהרבה על עוד פרצוף צעיר וחסר ייחוד, שחושב ונשמע כאילו שהפוטושופ שכפל, צימק וטייח לו כמה דברים גם בתוך הראש, ולא רק עליו.

בתפקיד המרואיינת המעניינת נמצאת הפעם דוריס לסינג, שישבה לשיחה קצרה עם כתב ניוזוויק בעקבות הספר האחרון-עד-כה שלה (חייבים למצוא בעברית מילה ל-latest, שלא תישמע כאילו קברנו את היוצר בעודו בחיים. לומר "הספר האחרון" בקשר לאדם חי ובועט - זה נשמע כמו איחולי מוות מוקדם). במורד הראיון, השאלות מתחילות לגעת בספרות באופן כללי, ולסינג לא כל-כך אופטימית בקשר אליה.

בתשובה לשאלה "איך הרומן יתפתח בעתיד?", היא ענתה: "אנחנו חייבים לחשוב על האפשרות שהרומן ייעלם לגמרי בצורתו הנוכחית. נראה שהצעירים בקושי קוראים אותם. (…) מה שהחברה לא מבינה הוא שבעבר, אנשים רגילים כיבדו את הלימוד. הם כיבדו ספרים, וכיום הם לא, או לא ממש. הכבוד לספרות רצינית וללימוד נעלם בשלמותו. אין טעם להעמיד פנים שזה לא כך, מפני שפשוט תדבר עם כל אדם צעיר שהוא, והוא יהיה בּוּר ספרותי. זו לא קרקע טובה לייצור ספרות".

את ההמשך לא אקלקל לכם (וממילא כולנו נחוש אותו על בשרנו בעתיד הקרוב), אבל זאת בדיוק הסיבה שחייבת להיות נוכחות גדולה יותר, הרבה יותר, של זקני הדור בתקשורת: כדי להזכיר דברים ששכחנו, או שמעולם לא ידענו. ואחד מהם הוא זה: כשלעצמו, אין שום דבר רע באנשים שלא קוראים; השאלה היא איזו חברה מעוניינים לקיים.

אם רוצים חברה שיש בה, כמו שאמרה לסינג, עומק וכבוד ללימוד, אז אנשים שלא קוראים, לפחות לא יצירות שאינן קלילות, הם חדשות רעות מאוד. אמנם, כמו שהמרואיינת עצמה אומרת, "רומנים רציניים תמיד נקראו על-ידי מיעוט" - אבל לפחות כל השאר כיבדו את זה. היום הם פשוט לא מבינים בשביל מה לטרוח, ולכו תסבירו להם.

שפה שסועה

והנה רק דוגמה אחת לחוסר ההבנה הזה, שאמנם לא קשורה כרגע ישירות לספרים, אבל תסמכו עליי, היא עוד תהיה: מרצה לקרימינולוגיה בשם קן סמית, מ-Bucks New University בבריטניה, מציע להפסיק לתקן שגיאות כתיב רווחות, ולקבל אותן לשפה בתור "וריאנטים". סמית הגיע לרעיון הזה בעקבות המגע המתמשך שלו עם סטודנטים, והצורך לחזור ולהתעקש איתם על צורות שמעוותות באופן שגרתי.

המאמר שבו פורטה ההצעה פורסם במוסף ההשכלה הגבוהה של טיימס, ומביא סיבות מלומדות למה כדאי להכשיר צורות שגויות שהשתרשו בכתיבה היומיומית. כך, למשל, יש שם טיעון מחוכם במיוחד בזכות ignor במקום ignore: "המילה ignore באה מהמילה הלטינית ignorare שפירושה 'לדעת' ו-ignarus שפירושה 'בּוּר'. באף אחת משתי המילים האלה אין e אחרי ה-r, אז למה אצלנו יש?". והנה רק עוד כמה מילים מעוותות מתוך רשימה של עשר שסמית טוען בזכותן:

• opertunity במקום opportunity
• thier במקום their
• speach במקום speech
• que, cue או kew במקום queue

גם אלה, כמובן, מלוות בהסברים שמהם עולה, במשתמע, שלשום מילה בשפה - במיוחד זו האנגלית, שבה האיות ידוע לשמצה באי-התאמתו להגייה - אין סיבה טובה מספיק להיראות כפי שהיא, ולכן, במקרים שבהם רוב האנשים טועים, צריך לקבל את הווריאציה לצד הצורה המקורית. המאמר של סמית מעניין למדי, במיוחד בשביל מי שמתעניין באטימולוגיה, אבל ההצעה שלו קצת בעייתית.

נכון שהאיות, יחד עם השפה כולה, משתנה בהתמדה עם השנים, וגם הצורות ה"נכונות" של היום התחילו בדרך כלל כשגיאות של פעם (כמו שמוכיח הספר המצוין גלגולי לשון, שכתב גיא דויטשר); אבל הבעיה היא לא בקבלת הצורות החדשות, אלא באווירה שבה אסור יותר לדרוש שום דבר מאף אחד, גם אם הוא סטודנט, מתוך איזו כניעה מוזרה לכל דבר שקורה רק מהסיבה הפשוטה שהוא קורה.

בעיה אחרת, שקשורה לראשונה, היא שעל מנת שהשפה תהיה מובנת, צריכה להיות עליה הסכמה הדדית כלשהי בין הדוברים. אם כל אחד רשאי ליצור לעצמו, לא כתהליך היסטורי אלא בהווה, צורות משלו - יהיה קשה מאוד לנהל תקשורת מוצלחת.

השתנות השפה היא תהליך חברתי איטי, שבו צורות מסוימות מקבלות עדיפות ודוחקות אחרות, אבל אם מכריזים מגבוה על "הסרת התמיכה" בשפה סטנדרטית כלשהי (כמו שמייקרוסופט מפסיקה לתמוך בגרסה מסוימת של Windows), התהליך עלול להתפתח לכיוונים שליליים מאוד. על כך יעיד, אולי, סקר שמתנהל עכשיו באותו אתר של המוסף להשכלה גבוהה, שבו נשאלים אנשי אקדמיה בריטים "האם הסטנדרטים באמת מידרדרים". מעניין מה יהיו התוצאות, אם בכלל אפשר יהיה לקרוא אותן.

דימוי צבעוני

בתחילת השבוע כתבתי כאן על הטרנד העכשווי של קומיקס ו"רומנים גרפיים", והיום גיליתי שיש גם "שירה גרפית", לפחות במקום אחד ברשת. הכוונה היא לכתב העת Poetry Foundation, שהעלה פרק חדש (ושישי במספר) בסדרה, שבה אמני קומיקס יוצרים פירושים משלהם לשירים.

כדי לראות את הקומיקס צריך ללחוץ על התמונה משמאל למאמר, ובקישורים שבצד ימין אפשר לראות את הפרקים הקודמים. רק זהירות - בקומיקס יש הרבה גווני טורקיז ושחור, אז אל תגלו לחבורת המשוררים הזעפנים שהתרעמה על פרויקט "שירה על הדרך" בגלל ציורים בצבעים דומים. כל השאר יכולים ליהנות בלב שקט מהשילוב היפה והשקט הזה בין קומיקס לשירה, שעובד מצוין גם בלי הווליום המוגזם שנלווה בדרך כלל לשני הצדדים בשידוך.

danext@gmail.com