ליבריסטאן

המשך יבוא

באופן כללי, אין כמעט דברים שבאמת מצדיקים שקיעה בנוסטלגיה; אבל הספרות הסדרתית היא בפירוש אחד מהיוצאים מן הכלל. קשה שלא להתגעגע לימים שבהם סיפורים קצרים ורומנים ארוכים בהמשכים הופיעו בעיתונים ומגזינים לקהל הרחב, ולמרות שמעולם לא חייתי בתקופה שעליה אני מדבר, ברור לי שהתרבות שלנו הפסידה משהו גדול כשצורת הפרסום הזאת חלפה מהעולם. אבל יש מקום להתעודד, כי אולי האינטרנט יתפוס את מקומה של התקשורת המודפסת ויחזיר את ימי הספרות הסדרתית לימיה הגדולים.

כך, לפחות, אפשר לקוות בעקבות הכתבה הזאת בקוריאה טיימס, שבה מסופר על הקשר ההולך ומתהדק בין סופרים דרום-קוריאנים ידועים לבין הרשת כמדיום לפרסום ספרים. הסופרת הראשונה שמוזכרת בכתבה היא ג'ונג אי-היון, שהתחילה ב-1 באוגוסט לפרסם את הרומן החדש שלה באתר חנות הספרים קיובו. הספר, שנקרא באנגלית You Don't Know, יתפרסם ב-100 המשכים עד ינואר, ובפברואר יראה אור במהדורה פיזית שתימכר בחנויות.

ג'אנג אוטום, מנהל השיווק של הוצאת Munhakdongne שבה יוצא הספר (רק אל תבקשו ממני לעשות לשם הזה תעתיק לעברית - גם ככה אני חושד שכל התעתיקים כאן לא ממש מדויקים), אמר שהפרסום באינטרנט נועד למשוך את הקוראים הצעירים, שמאבדים, כמו בכל העולם, עניין בקריאה. הגישה להמשכי הסיפור ברשת היא בחינם, ובכל זאת רבים קונים את הספרים המוגמרים - כך ששוב מתברר, שאין סתירה הכרחית בין תוכן דיגיטלי לבין הכנסות.

נראה שג'אנג יודע על מה הוא מדבר: שני סופרים אחרים של ההוצאה, פארק בום-שין והואנג סוק-יונג, הוציאו לאור את הספרים הקודמים שלהם באינטרנט לפני המהדורה הפיזית, ומכרו 30 אלף ו-60 אלף עותקים מהם, בהתאמה. פארק, לפי הכתבה, הגיע במקור למעמדו הפופולרי בזכות הספרות הסדרתית שפרסם בעיתונים בשנות ה-70 וה-80, וזכה למיליון כניסות לבלוג שלו בעקבות הפרסום ברשת. סגירת מעגל, כמו שאומרים.

מעניין יהיה לראות אם התהליך שמתרחש בדרום-קוריאה יצבור תאוצה גם במקומות אחרים בעולם. אם הספרות הסדרתית תחדש את ימיה באינטרנט, ותזכה שם לכבוד ולחשיפה המגיעים לה, זו כבר תהיה תוצאה חיובית מאוד. ואולי, מי יודע, גם העיתונים - שתמיד מנסים להעתיק מהרשת כדי להתחרות בה - יחזירו את הסיפורים בהמשכים מאותה דלת אחורית שדרכה הם השליכו אותה לכלבים. ואז, בתעלול משונה של הגורל, נראה את הנס הזה קורה גם שחור על גבי נייר.

נובלה קוויזין

ומעניין לעניין באותו עניין: דרור בורשטיין ואסף שור כתבו יחד נובלה בשם הפקיד, ומציעים אותה להורדה בחינם ב-PDF (תודה לעונג שבת על המידע). בינתיים קראתי רק את ההתחלה, והיא נראית מבטיחה ולא פחות חשוב - מצחיקה עד מאוד. את הפקיד ועלילותיו אפשר למצוא בבלוג של בורשטיין, בכתובת הזו, ואני מקווה שזו תחילתה של ידידות מופלאה בין הספרות הישראלית לבין הרשת. אגב, היתה תקופה שבה חשבתי שדרור בורשטיין הוא הכפיל שלי, או שאני שלו, בגלל השם הדומה. הנה עוד הוכחה שאני קורא יותר מדי.

מסע דילוגים

הבריטים היקרים ממשיכים במסורת ההכאה המשועשעת על חטאי אי-הקריאה, והפעם בטלגרף. העיתון, שנותן חסות לפסטיבל הספרות השנתי Ways With Words שמתקיים בימים אלה, ביקש מסופרים בריטים ידועים שבאו לפסטיבל להתוודות על הספרים שהם "מתביישים להודות שלא קראו מעולם". את הראיונות הקצרים, והממש לא מבוישים, אפשר לראות בוידאו הזה.

במיוחד ראוי לציון סיימון סיבאג-מונטפיורי, שמספר איך בילדותו, כתלמיד בית ספר, הוא הכין עבודה בשיעור ספרות על Wuthering Heights של אמילי ברונטה, ואפילו קיבל את הציון הגבוה ביותר בכיתה - מבלי שאי-פעם קרא את הספר (מצב שנמשך, כמובן, עד היום). מתברר שהוריו תמיד קדחו לו בראש את דעתם על היותו של הספר יצירת מופת, וזה הספיק כדי לכתוב עבודה באותה רוח מבלי שהמורה תשים לב.

בטוח שיש בזה איזה לקח אוניברסלי, אבל מצד שני, אפשר גם בלעדיו. עצם העובדה שאנשים חשובים ונכבדים מדברים על ספרות בצורה מעט פחות גורלית מהנהוג - זה כבר תורם את שלו להפחתת החרדה ממנה. גם זה יכול למשוך אליה כמה אנשים שנטשו אותה בבהלה, בין היתר בגלל עבודות כמו אלה שסיבאג-מונטפיורי אולץ להכין.

danext@gmail.com