ליבריסטאן

הוא משולח כל רסן, משוחרר מכל מחויבות, עושה כבתוך שלו בכל מה שנקרה בדרכו - בין אם זו בחורה חמת-מזג, מתנקש אכזר וחסר-מזל, או השפה העברית עצמה. כן, זהו הפקיד - גיבור הנובלה הפרועה של דרור בורשטיין ואסף שור, שאותה כבר הזכרתי בפוסט הקודם (ושניתנת, כזכור, להורדה בחינם כאן): גבר שבגברים, שהיום כבר לא עושים כמוהו בספרות הישראלית. חוץ מאשר במקרה המשמח הזה.

מאחר שמדובר באירוע נדיר במקומותינו הצפויים מראש - גם ספר חסר-מעצורים באמת, גם שיתוף פעולה בין שני סופרים מרכזיים וגם פרסום באינטרנט - החליט דירקטוריון הבלוג (במצח נחושה, יש לומר) לפנות אל הכותבים ולשאול אותם כמה שאלות חשובות. הראיון התקיים אתמול, בעזרת מכשור טכנולוגי מתקדם שהשתיקה יפה לו (על-פי פרסומים זרים, הוא קשור איכשהו לשטרודלים), והנה הוא לפניכם: בורשטיין (אבנר ברנר, הרוצחים) ושור (עמרם, מוטי), זוכי פרס ברנשטיין שמפרסמים שניהם בהוצאת בבל, מדברים על הפקיד. בלעדי? סנסציוני? לא נכחיש זאת. ובכן, מתחילים.

איך נולד הרעיון לנובלה ולכתיבה המשותפת?

אסף: "הפקיד החל את דרכו בסמטאות המטונפות, האפלוליות, של הבלוג של דרור. ואז נזנח. לאחר זמן, ובעקבות פרויקט משותף אחר שהושלם ונגנז, דרור הציע לחזור אליו כיצירה משותפת. קפצתי על המציאה".

דרור: "כתבתי 2-3 פרקים וחשבתי לוותר על ההמשך, כמו שקורה בהרבה מקרים. הצעתי לאסף חצי בצחוק להמשיך את זה. להפתעתי הוא הלך על זה. ואז כבר לא היה נעים, כתבתי עוד פרק או שניים, וחוזר חלילה".

באיזה אופן התבצעה הכתיבה בשניים? איך נוצרה הסינתזה בין הרעיונות השונים?

דרור: "דרך האימייל – חילופי פרקים. חלק גדול מהפרקים נולד כסקיצות של בדיחות באימיילים שהיו נלוות למשלוח פרק כאטצ'מנט, ואז הן תפחו לממדי פרק, ולפעמים נכנסו כמות שהן לטקסט. זה יכול להסביר את הוויקינג שמתפרץ לסיפור לקראת סופו, למשל. הסינתזה נוצרה סביב המהלך הבסיסי של העלילה, אבל אולי נכון יותר לומר שהיא לא נוצרה".

אסף: "ראשית הוגדרה חלוקת עבודה: דרור על נשק חם וכל מה שמתפוצץ, אני על נשק קר ולחימה בידיים ריקות. בהמשך, ולצד התעמעמות מסוימת של החלוקה הזו, שלחנו זה לזה גרסאות, שביבי רעיונות, פרודיות עצמיות, פרודיות הדדיות וחלקי פרקים, פיתחנו, הוספנו, שכתבנו, שייפנו ושכללנו.

"בשלב כלשהו, ובעקבות רעיון לפרויקט אחר, נכנסו גם הרוסים לסיפור. השאר היסטוריה. בעניין הרעיונות השונים: הם הביאו במידת-מה לסגנונות שונים בתוך הספר עצמו, ובעיני זה מקסים. לא הכל צריך להתיישב עם הכל. חוץ מזה ובסיכומו של עניין, הצחקנו זה את זה (וכל אחד את עצמו) מאוד. במידה מביכה, אפילו. ציטוטים נבחרים מהיצירה עדיין מוחלפים בינינו מעת לעת".

איך התקבלה ההחלטה לפרסם את הנובלה באינטרנט, ולא כספר מודפס? זו היתה הכוונה מראש, או שהוחלט על כך רק תוך כדי העבודה?

אסף: "אפשרויות שונות הועלו, נדחו, הועלו שוב, התקבלו, נפסלו. בסוף החלטנו וזהו".

דרור: "בתחילה פנינו להוצאת בבל, שקצת נבהלו מהספר, ובצדק, ואחר-כך להוצאות אחרות. הוצאה גדולה אחת הביעה עניין, אבל בסופו של דבר החלטנו לשמור על מעמדו של הספר כמשהו שונה מהספרים ה'רציניים' של שנינו וחשבנו שמוטב יהיה לפרסם את זה באזור הדמדומים של הרשת, כספר-לא-ספר".

שניכם זכיתם להערכה רחבה כסופרים, גם מבחינה ביקורתית וגם בדמות פרסים ספרותיים. הגיוני להניח שההוצאה שלכם תפרסם כל יצירה חדשה שתכתבו. אם כך, מה המוטיבציה להציע את הספר להורדה – ובחינם – תוך ויתור מראש על התהודה הציבורית והתקשורתית הגדולה בהרבה, כמו גם על ההכנסות הפוטנציאליות?

אסף: "היו כל מיני מגעים עם כל מיני גורמים, המגעים האלה הגיעו לכל מיני שלבים והובילו לכל מיני דיונים. אז עייפנו מזה והחלטנו לפרסם את הספר במלוא הדרו המרופט, המרושל והמכוון. כפי שהיינו מתעקשים לפרסם אותו ממילא גם אילו היה מודפס ונכרך, יש לציין.

"פתאום לא נעים להודות, בייחוד בראיון רשת, אבל אני חסיד גדול של ספרים מודפסים, ובפרסום באינטרנט יש בעיני משהו מעט פחות מחייב. כך שאף המניעים לפרסום היה, מבחינתי, למנוע מבעוד מועד את האפשרות שאגבש לעצמי תדמית של 'סופר רציני' בעיני עצמי (קרי, בעל תדמית שיש לשמר, וזו לדעתי סכנה איומה ונוראה גם לכתיבה וגם לחיים בכלל), העובדה שפרסום באינטרנט הוא בעיניי המיושנות לא 'פרסום ממש' בהחלט הקלה על התהליך.

"בכל מה שנוגע להכנסות פוטנציאליות, המגעים עם הגורמים המוסמכים לא הגיעו לשלב הדיון בנושא. ייתכן שהפסדנו שקל תשעים".

מה התאפשר לכם, מבחינה אמנותית, בזכות צורת הפרסום החופשית הזו – שלא היה מתאפשר בפרסום מסורתי באמצעות הוצאה וחנויות ספרים?

אסף: "לעצב את הכריכה בעצמנו".

דרור: "אני לא חושב שיש הבדל בין פרסום בהוצאה ופרסום באינטרנט. המופרכות הבסיסית של הטקסט הזה היא 'העניין' בו, ואחת היא איך יפורסם".

הנובלה יוצרת תחושה של קריאת זרם תודעה מסוג יוצא-דופן: לא של דמות אלא של ז'אנר שלם – הפאלפ פיקשן. זה ז'אנר שאין לו כמעט ביטוי בספרות הישראלית העכשווית, אבל אתם הוכחתם שהוא נשמע מצוין וטבעי לגמרי גם בעברית, אפילו בלי לוותר על עולם המושגים שקשור לשפה.  הבחירה בפרסום ברשת קשורה למקום הצדדי שיש לז'אנר הזה בישראל?

דרור: "אני מניח שכן, כלומר, המצב הפרודי של הטקסט הזה נובע גם מחלק מהז'אנרים שהוא מתייחס אליהם, ולכן נוח לטקסט להיות בשולי המרחב הספרותי, כלומר תקוע על מסמר באיזה שרת, ולא בערימה גדולה בחנות גדולה".

אסף: "לא בטוח. מה גם שאני לא בטוח שמדובר בז'אנר חסר ביטוי באמת, ובעבר הרי היתה לו נוכחות מופתית בספרות העברית, אלא בעיקר בז'אנר שמבטאיו מנסים בכל זאת לשוות ליצירותיהם מראית עין של איכות ושל 'חשיבות', מה שזה לא אומר.

"מעבר לזה, בעבר הרי הודפסו בעברית הרבה ספרים שהיו שייכים לו במובהק, אף שממעטים להתייחס אליהם כ'ספרות עברית' – ואם אינני טועה, מחבריהם ניסו לא פעם להצניע את העובדה שנכתבו בעברית מלכתחילה. מעבר לזה, אני לא חושב שהמצאנו כאן שפה חדשה. רחוק מאוד מזה. בכל מה שנוגע לחלקי הפאלפ פיקשן של הספר התעללנו בשפה קיימת, ולא היינו הראשונים לעשות את זה".

אם כך, האם זה ניסיון להכניס את הפאלפ פיקשן העברי אל המיינסטרים, או דווקא אמירה ביקורתית על כך שרק הרשת מסוגלת כרגע לתת לו את הכבוד הראוי? הפרקים ה"רוסיים", שנראים כמו פרודיה על תרגום ארכאי של ספרי מופת, ממלאים תפקיד בביקורת הזאת?

דרור: "אני לא חושב שאנחנו במיינסטרים, ובוודאי ש'הפקיד' לא יכול להיכנס לשם. הניסיון של הספר הזה הוא אולי הפוך – להוציא את עצמנו לרגע מהספרות הרצינית (שאינה זהה ל'מיינסטרים') אל משהו שהוא אנטי-ספרות או פרודיה על ספרות ועל ה'ספרותיות'. הספר הזה הוא לפני הכול פרודיה עצמית. קצת כמו השׂר של מונטי פייטון, במשרד להליכות מגוחכות. הספר הזה הוא silly walk".

לא רק הנושאים, אלא גם סגנון הכתיבה של הנובלה משוחרר מכל עכבות ה"מכובדות" המעיקות של הספרות הישראלית. הייתם כותבים את הנובלה בצורה אחרת, אולי יותר מרוסנת, אם היא היתה מיועדת לראות אור כספר רגיל?

דרור: "לא, ועד שלב מתקדם מאוד (לפני חודש) הרעיון היה שהספר כמות שהוא הולך להופיע בהוצאת ספרים רגילה, אולי עם איורים. אבל אני לא מרגיש את 'מועקת המכובדות' (whatever that means) גם בכתיבה 'רצינית' (whatever that means)".

אסף: "כאמור, בשלב מסוים אכן חשבנו לפרסם אותה כספר רגיל – וגם אז היה ברור שהיא מה שהיא וזהו. לא שאני מייחס ליצירת המופת הפעוטה הזו חשיבות יוצאת מגדר הרגיל בנוף הספרות העברית והעולמית (וההיסטוריה עוד תוכיח שטעיתי), אבל ריסון שלה היה הופך אותה למשהו אחר לגמרי ממה שהיא, ואם רוצים ספר אחר לגמרי, עדיף לשבת ופשוט לכתוב ספר אחר. עם זאת, במקרה של פרסום בדפוס היינו מתעקשים להוסיף גם איורים".

אתם מרגישים במקרה הזה בעלות גדולה יותר על היצירה הגמורה, מאשר על יצירה שנתונה לפיקוח ולהתערבות אפשרית מצד בעלי תפקידים בממסד הספרותי (עורכים, מו"לים וכדומה)?

דרור: "לא, אין הבדל. אין לעורכים ולמו"לים שום יכולת ולרוב גם לא רצון להתערב בתכנים של טקסט שלא בהסכמת הסופר (אני כמובן מדבר רק על ניסיוני האישי)".

אסף: "לא. אני, לפחות, רכושני ועיקש גם כלפי ספרי המודפסים. אם יש כאן שאלה מעניינת על בעלות היא ודאי נוגעת לסוגיית הבעלות המשותפת, אבל זה כבר עניין אחר לגמרי".

הנובלה אמנם התפרסמה ברשת, אבל כוח המשיכה שלה נשען על המעמד שבניתם בספרות המסורתית, המודפסת. האם, לדעתכם, אפשרי גם המסלול ההפוך? ייתכן כיום שאדם יתחיל קריירה ספרותית באמצעות הרשת – יפרסם ספרים בחינם באינטרנט ויגיע משם לעבודה עם הוצאה בעלת מעמד?

דרור: "הכל יכול להיות. אם כי עדיין, וזה לא ישתנה ממש בקרוב כנראה, יש היררכיה תרבותית שלפיה ספר מודפס שווה יותר ממסמך פדף שמשקלו חצי המגאבייט".

אסף: "אין מניעה, אני מניח. ועדיין, ברגע שיתפרסם ספר בדפוס, בהוצאה מוכרת וכן הלאה, אפשר לשער שגם מבחינת הכותב או הכותבת זה ייתפש כהישג, כפריצה של איזשהו גבול – אולי בגלל ההכרה, החותמת הזו (כלומר, היה תהליך סינון, משהו שהבדיל את היצירה מיצירות אחרות, שלא התקבלו לפרסום באותה הוצאה נחשבת).

"עם זאת, יש איזושהי בעיה, בעיני, בכל הדיון הזה. הרשת הרי מאפשרת דברים אחרים מן הדפוס. הפריה הדדית יכולה להיות דבר נהדר, אבל כעיקרון אני לא רואה סיבה לקחת פורמט אחד ולדחוף אותו בכוח לאמצעי הפצה שמתבקשים בו, בעיני, גם ובעיקר פורמטים אחרים".

זה בכלל יעד שאנשים צריכים להציב לעצמם כדי להיחשב לסופרים רציניים? האם עדיין צריך להחשיב את הספר המודפס, שנמכר בחנות תחת מותג יוקרתי של הוצאה, כבעל ערך תרבותי גבוה בהכרח מזה של ספר שהתפרסם בחינם ברשת?

אסף: "מי צריך להחשיב ובאיזה הקשר? אם השאלה היא לגבי ההתייחסות הרווחת של קהל הקוראים, המבקרים, העמיתים וכן הלאה, התשובה ודאי חיובית: יש להניח שיחשיבו את המודפס יותר.

"מעבר לזה, ומעבר גם לעובדה שאני אוהב נייר ואוהב כריכות, בספר מודפס קל יותר לראות שהדברים שנכתבו נכתבו בכוונה. ברור יותר, לפחות בעיני, שמי שכתב או כתבה נתנו על הדעת ובחרו במלה מסוימת, במבנה משפט מסוים, והתחייבו לו. קיבעו אותו. מבחינתי, חוויית הקריאה אחרת".

דרור: "למעשה גם הספר הזה הוא ספר מודפס. כלומר, אני לא חושב שכדאי לקרוא אותו מעל המסך, אלא להדפיסו (משני הצדדים) על נייר. אם הוצאת ספרים משמעה הפקה מקצועית, סדר דפוס נוח, עריכה לשונית וספרותית – אז ברור שהוצאה עדיפה על פרסום עצמאי ברשת, שלפעמים הוא רשלני, לא ערוך וכו'".

הפופולריות של מכשירי הקריאה האלקטרוניים (כמו קינדל של אמזון), שמסוגלים לקרוא גם קבצי פדף, הולכת ומתגברת – זה מעודד אתכם להמשיך לפרסם באופן הזה? או שמדובר כרגע בניסוי בלבד, שלא מתוכנן לו המשך?

אסף: "לא במיוחד. מה גם שמכשיר קריאה אלקטרוני, שמדמה ספר מודפס, מנסה ליצור חוויית קריאה דומה לזו של ספר מודפס – כך שמעבר לעניין האקולוגי ולנטייתי האישית לטובת הנייר, אני לא מוצא בזה הרבה חשיבות, וראה גם תשובתי לשאלה הקודמת".

דרור: "אני לא חושב על המשך. אולי לא כדאי לחזור על בדיחה פעמיים. אני מעדיף ספרים מנייר. הקינדל הוא דוגמה טובה – מדובר במכשיר אלקטרוני ששואף להיות דומה לנייר. הוא עדיין לא נייר; ואני לא בטוח שאני צריך לסחוב אתי בתיק אלפי ספרים בפורמט אלקטרוני. הרי ממילא אני קורא ספר אחד ברגע נתון".

לדעתכם, צעד כמו שלכם עשוי להפוך למבשר של יחסים חדשים בין הספרות הישראלית לרשת?

דרור: "אני ממש לא חושב כך. הספר הזה בקושי מבשר את עצמו".

***

danext@gmail.com