ליבריסטאן

הקלילות, נשאנוך בלי מילים

האדם שיקום ויגדיר, פעם אחת ובצורה ברורה, את המילה "קליל" בהקשר של אמנות - הערצתי מובטחת לו מראש. בינתיים אני יכול להסב את תשומת הלב לעובדה המשונה, שהמילה הזאת היא מעין מגן אנושי של מילה אחרת, שאותה היא מסתירה. "קליל" הרי בא מ"קל", אבל אף אחד לא יבוא לחנות ויבקש "ספר קל, בבקשה". לא, זה משפיל מדי; מה, אנחנו לא יודעים לקרוא? אין לנו סבלנות? - ולכן הבקשה תהיה: "תן לי ספר קליל". הקלילות היא, כנראה, לא הרבה יותר מאשר ניסיון לשוות צליל נעים לקלות.

ענייני הקלילות/קלות למיניהם עומדים במרכז הכתבה של שירי לב-ארי בהארץ מהיום, שאפילו נפתחת בציטוט של תחינות הקונים בשבוע הספר האחרון לספר "קליל". הטענה בכתבה היא שספרות קלה - שאותה אפשר להגדיר בעיקר על דרך השלילה של ספרות קאנונית - הפכה ללגיטימית בעיני הקוראים וההוצאות בישראל, וזוכה לפופולריות גדולה יותר מאי-פעם.

הציטוט הבא, שבאופן לא מפתיע נמסר בעילום שם (מיוחס ל"עובדת באחת מהוצאות הספרים הוותיקות", משמע: אלה שבעבר לא הוציאו ספרות קלילה) , מסביר את הכל בתמציתיות (הגרסה שכאן היא רק חלק מהציטוט): "זה נעשה מתוך הצורך לשרוד בשוק התחרותי. יש ספרים שבעבר ההוצאות הגדולות השמרניות לא היו מעזות להוציא. [...] פתאום זה כן חשוב להוצאה שהספר שהיא מתרגמת לעברית היה רב מכר עולמי, וזה מה שנותן את הטון בכל ההוצאות - כולן מחפשות ספרות נוחה. עד לפני 10-15 שנה, להוצאת ספרים ותיקה לא היה נוח להוציא לאור ספרות כזאת - זה היה פוגע ביוקרה שלה. עכשיו אלה הספרים שההוצאות דוחפות בכל הכוח. [...] כולם איכשהו מנסים לשרוד".

קודם כל, צריך לומר שלא סתם התעכבתי על הקושי להגדיר "קליל" באמנות; אנחנו כבר יודעים שלא כל יצירה שקל להתחבר אליה וליהנות ממנה היא בהכרח שטחית וחסרת-תחכום, ויעידו החברים מוצרט, ורדי, רוסיני ושאר דוגמאות מוזיקליות שמשלבות גאונות עילאית עם הנאה עילאית לא פחות. גם כשקוראים לעניין בשמו - קלות - מתברר שזה, כמו הרבה דברים אחרים, משתייך לקטגוריה "כשרואים, יודעים". רק כשנתקלים בקלילות, מזהים אותה.

זאת הסיבה שלא כדאי לפתוח בירי חסר-אבחנה על כל יצירה פופולרית, רק בגלל היותה פופולרית. מה שכן, כשקלות  השימוש הופכת למוטיבציה העיקרית, אפשר להתחיל לחשוד. התבססות הספרות הקלה קשורה מאוד להתבססות החופשות, בחו"ל או לא, שבהן הספרים הופכים ל"מעבירי זמן" - במטוס, בבריכה ובשאר אתרים משמימים. הספר צריך להיות קל מספיק בתוכנו ובסגנונו כדי לא להכביד על האווירה השיכורה-קלות, ומצד שני, לשמור על עניין וקצב.

במקרה כזה, אפשר לומר על הספר שהוא נכתב מראש כדי למלא פונקציה - ובין אם זה טוב או רע, זאת המציאות. הפונקציה, בספרות הקלה, קודמת ליצירה; הבריכה וכיסאות הנוח כבר עומדים על שולחן הכתיבה, הרבה לפני שהדמויות עצמן מגיעות לשם. הנושא הזה לא גורלי במיוחד, כל עוד יודעים מהי חופשה ומתי היא מסתיימת - יחד עם הספרים שלה; אלא שבשנים האחרונות נדמה שכולם בחופשה כל הזמן, וגם ספרי החופשה הופכים לספרים לכל עת.

וכאן בעיניי המקום להעלות באוב את עצתי החוזרת על עצמה, אך המועילה - מי שרוצה לקרוא מבלי לבזבז את זמנו על הבלים, שלא יקרא ספרות מההווה. או בניסוח אחר, כשתי עצות בכרטיס אחד, לכתיבה ולקריאה גם יחד: כדי להתרחק מבזבוזי זמן ומענייני אגו, עדיף שנקרא את מה שנכתב מאה שנה לפנינו, ונכתוב בשביל אלה שיחיו מאה שנה אחרינו. רק ככה אפשר להבטיח, שגלי הבריכה לעולם לא ירטיבו לנו את הדפים.

השבחה גנטית

אחד המוטיבים האמנותיים שבלעדיהם אי-אפשר לדמיין את הספרות הקלה, ולמרבה הצער גם את הספרות בכלל בשנים האחרונות, הוא השבחים שעל גב הספר - מה שמכונה באנגלית Blurb: כל אותם טקסטים מלאי השראה בסגנון "זהו ספר שסוחף את הקורא, אוחז בסרעפתו ומכריח אותו לקרוא בנשימה עצורה עד שפרצופו מכחיל והוא נופל שדוד לפני שהספיק לגלות מי הרוצח".

לפעמים אלה ציטוטים מביקורות, שבעצמן הפכו במקרים רבים לתעשיית blurb-ים משגשגת, וברוב המקרים אלה שורות כיד הדמיון הרעה על אנשי ההוצאה או הסופר, שמשבחים את היצירה ומקווים לטוב. ועכשיו, בזכות מאמר בניו יורק טיימס, אפשר להתוודע לדרך השלישית: חברה שמתמחה במכירת שבחים ספרותיים.

החברה, ששמה כשם האתר שלה (www.blurbings.com), מאפשרת לכל אחד לשלוח אליה את הספר שלו ולקנות את תשומת לבם של המשבחים המוכשרים שלה, כדי שאלה יעלו לאתר את דברי ההלל שכתבו ויאפשרו לכותב להשתמש ב"מוצר" על הספר עצמו, ו/או בדף הספר שתפתח החברה במסגרת האתר.

כמובן שאם היה מדובר בסתם אלמונים שמתפקדים כמתלהבים סדרתיים, לא היה צורך בשירות הזה. בארה"ב נהוג לשלוח ספרים לאנשים מפורסמים כדי שיכתבו שורה לטובתו וימליצו עליו, וכאן מתבטא במיוחד תפקידה של החברה: היא מאפשרת לכותבים להוריד את הספר, לכתוב עליו שבח משלהם ולמכור לה אותו. מצד הקונה, כלומר הסופר שכתב את הספר, המחיר נע בין 14 ל-23 דולר בלבד. מסובך? בהחלט.

התשלום על שבחים לעטיפות ספרים מעלה שאלה שהיתה צריכה להישאל כבר מזמן - מי בכלל צריך אותם מלכתחילה. הנה עוד מקרה שבו הפורמט השתלט על התוכן, כמו שקורה למשל בעיתונים, שם לא יעלה על הדעת שכתבה תוגש בלי כותרת, כותרת משנה, כותרות ביניים וכו', וחלק אדיר מעבודת העורכים ומיצירתיותם מוקדש לשבירת הראש על עניינים שוליים כאלה. אז לכבוד פתיחת עידן השבחים-תמורת-כסף, אפשר לעשות צעד גדול קדימה ולבטל את המנהג לחלוטין. ממילא, מי שמאמין למה שכתוב על העטיפה בדרך כלל מתאכזב כשהוא פותח את הספר עצמו, ולהפך.

הספר כלוח מודעות

והנה עוד דוגמה לתקופה המבלבלת והמבולבלת שעוברת על מוסד ה-blurb, הפעם במודעה מוזרה שהופיעה אתמול בגלריה. המודעה קידמה ספר של ספריית מעריב, ששמו בישראל בתה של המאהבת (א.מ. הומס). בראש המודעה מופיע הציטוט הבא, שעליו חתומה זיידי סמית: "הומס היא סוג של גיבורה, ו'בתה של המאהבת' הוא דוגמה לאומץ ולגאונות שלה".

מתחת לציטוט מוצגת עטיפת הספר, ועליה, הפתעה - אותו ציטוט שהופיע למעלה, הפעם כחלק אינטגרלי מעיצוב הכריכה. שם גם מוזכר, שסמית היא "מחברת רבי המכר על היופי ושיניים לבנות". חייבים להודות שזה מקורי: פרסומת בעיתון כהד של פרסומת שהודבקה ישירות לספר. במקרה כזה, כבר לא ברור מה קדם למה: הספר מצטט את המודעה, או שהמודעה מצטטת את הספר.

כמובן, ייתכן שזו סתם נדידה עונתית חריגה, שעוד תתמסד מן הסתם, של השבחים מהכריכה האחורית אל הקדמית - שם חם ונעים יותר. אולי לזה מתכוונים כשאומרים "ספרות קלילה": כזאת שמישהו אחר כבר קרא ואהב, ולכן אני הקורא פטור מלהתעמק בה באמת. צריך רק לקוות שבמסגרת נדידת השבחים, הם יזכרו לעוף מסביב לספר ולא דרכו; אחרת נקום יום אחד ונגלה שהפרסומת היא ציטוט מדויק מאוד של היצירה, כי מלבדה אין בין הכריכות שום דבר אחר.

danext@gmail.com