ליבריסטאן

שובה של האימפריה (1)

משרד החינוך הטורקי התעניין במה שיש למורים לספרות במדינה לומר על תוכנית הלימודים שהם נאלצים להעביר - והתשובות לא היו חביבות במיוחד, כמו שמדווחים ב-Turkish Daily News. הסקר שערך משרד החינוך נועד לבדוק את דעתם של המורים על שינויים רחבים בתוכנית הלימודים, שנעשו לפני שלוש שנים; נכללו בו 310 מורים מ-28 מחוזות.

הביקורת העיקרית של המורים היא על כך שרבים מהטקסטים שנכללים בתוכנית - מאמרים, שירים וסיפורים - נכתבו בימי האימפריה העותמנית, אז היתה השפה הלאומית שונה מזו של היום, והיוותה למעשה תערובת של שלוש שפות: טורקית, ערבית ופרסית. התלמידים של ימינו, לטענת המורים, לא מסוגלים להבין את השפה הזאת ללא תרגום, אלא שספרי הלימוד לא מכילים תרגומים לטקסטים וגם לא מילונים למילים הפרסיות והערביות, שכבר לא נמצאות בשימוש בטורקיה המודרנית.

טענה מעניינת אפילו יותר שהביעו המורים הופנתה נגד הוועדה האקדמית, שחיברה את תוכנית הלימודים החדשה. האקדמאים, הם טענו, הכניסו את התזות הפרטיות שלהם לתוכנית הלימודים ולספרים שעליהם היא מתבססת, ובלשון הידיעה: "הם לא היו מסוגלים אפילו לתפוס את המשמעות של הטקסטים שהם שילבו בספרים האלה. אילו הם יכלו לתפוס אותה, ספרי הלימוד לא היו איומים כל-כך". לדברי הנסקרים, לא התלמידים ולא המורים מסוגלים ליהנות מספרי הלימוד; הם אמרו שמאחר שספרות היא צורה של אמנות, הכנת ספרי הלימוד צריכה להיות באחריותם של סופרים ומשוררים, לא אקדמאים.

והטענה הכי מפתיעה ומשמחת שהביעו המורים היא שתוכנית הלימודים, בגלל כל מגרעותיה שפורטו למעלה, "לא הצליחה להגביר את נטיותיהם האמנותיות של התלמידים ולהרחיב את הפרספקטיבה שלהם על אמנות". יפה, לא? גם אם הוועדות המדכאות במשרד החינוך מחריבות את הספרות, טורקיה עדיין יכולה להתגאות במורי הספרות שלה, וזה הרבה.

וכמובן, כמעט ולא צריך לומר שכל מה שנאמר על-ידי נשאלי הסקר נכון גם קצת דרומה משם, כאן בישראל. טקסטים בשפה לא מובנת? אקדמיזציה עבשה ומבאישה שהורסת כל חלקה טובה (במיוחד בלימודי התנ"ך)? השבתת כל צורה של אהבה לכתיבה ולאמנות בכלל? זה נשמע מוכר מאוד. אפשר לוותר על סקר מקביל משלנו, ולגשת ישר לעבודה; ואם לא יודעים מה לעשות, צריך רק להתקשר לאחד מבתי הספר בטורקיה ולשאול את אלה שבאמת מבינים על מה הם מדברים.

שובה של האימפריה (2)

אחרי האולימפיאדה, שבה כל העולם נשכב לרגליה של סין וליקק בתאווה את הדם ממגפיה, מתבקש להניח שהנוכחות התרבותית שלה רק תיעשה בולטת יותר. וזה נכון גם לגבי הספרות הסינית, שכבר כמה שנים מושכת יותר ויותר עניין במערב. כמו בכל תופעה מסיבית אחרת שקשורה לסין (וכל התופעות במדינה הזאת הן מסיביות), הנטייה היא להסתכל על הספרים שמגיעים משם כעל ביטוי לאיזושהי רוח חופש חדשה ומתעצמת. רק כשמתחילים לשאול את הסופרים הסינים עצמם, החגיגה הזאת מתחילה להתקלקל משהו.

האתר הצרפתי rue89.com קיים במהלך האולימפיאדה ראיונות עם תושבים בבייג'ין, שסבבו סביב השאלה: "איפה תהיה סין בתוך עשר שנים?". הראיון האחרון בסדרה, שהתקיים ביום נעילת המשחקים, הוא עם סופר בשם יאן ליאנקה, בן 50, שרבים מספריו נאסרו לפרסום בסין, וחלקם תורגמו לצרפתית. ליאנקה מספר על השליטה הממשלתית התקיפה בכל מה שמתפרסם במדינה, ואומר: "אין מחשבה חופשית בסין. הסופרים הם בתוך המערכת, ולכן אין צורך בצנזורה נראית לעין, כולם יודעים איפה נמצאים הגבולות שלהם… זה לא הולך להשתנות אחרי המשחקים האולימפיים".

הוא מספר על מאמר שפרסם לפני כמה חודשים בעניין מעמד האינטלקטואלים במדינה - מאמר שבעקבותיו הוא זכה להתקפה מצד גופים רשמיים: "ביקרתי את השתיקה וחוסר-הפעילות של אנשי הרוח שאומרים, 'אין אמצעים לפעול - ולכן לא פועלים'… והם כולם שואפים להתאחד עם הממסד. אנשי הרוח הם בו-זמנית קורבנות של המשיכה השיווקית ושל הדיכוי הפוליטי".

הראיון עם ליאנקה ראוי לציון בעוד מובן: האיש מסתכן משמעותית בעצם העובדה שהוא אומר את הדברים לכלי תקשורת מחוץ למדינה. הוא עצמו שם את מבטחו בגורם אחד, שיכול לעקוף את השליטה המוחלטת בספרות המקומית: "למרבה המזל, ישנו האינטרנט. הרשת היא היום בשביל הסינים המקום העיקרי להתבטא בו". כידוע, תעבורת האינטרנט בסין חסומה ומנוטרת על-ידי מערכת הענק שמכונה "חומת האש הגדולה" - אבל תוכנות חדשות מתחילות לקדוח בה חורים. כדאי שכל העובדות האלה יהיו איפשהו בראש שלנו, לקראת השיווק המשתפך והמתפעל של ספרים סיניים שעוד צפוי לנו בוודאות.

danext@gmail.com