ליבריסטאן

הוא משולח כל רסן, משוחרר מכל מחויבות, עושה כבתוך שלו בכל מה שנקרה בדרכו - בין אם זו בחורה חמת-מזג, מתנקש אכזר וחסר-מזל, או השפה העברית עצמה. כן, זהו הפקיד - גיבור הנובלה הפרועה של דרור בורשטיין ואסף שור, שאותה כבר הזכרתי בפוסט הקודם (ושניתנת, כזכור, להורדה בחינם כאן): גבר שבגברים, שהיום כבר לא עושים כמוהו בספרות הישראלית. חוץ מאשר במקרה המשמח הזה.

מאחר שמדובר באירוע נדיר במקומותינו הצפויים מראש - גם ספר חסר-מעצורים באמת, גם שיתוף פעולה בין שני סופרים מרכזיים וגם פרסום באינטרנט - החליט דירקטוריון הבלוג (במצח נחושה, יש לומר) לפנות אל הכותבים ולשאול אותם כמה שאלות חשובות. הראיון התקיים אתמול, בעזרת מכשור טכנולוגי מתקדם שהשתיקה יפה לו (על-פי פרסומים זרים, הוא קשור איכשהו לשטרודלים), והנה הוא לפניכם: בורשטיין (אבנר ברנר, הרוצחים) ושור (עמרם, מוטי), זוכי פרס ברנשטיין שמפרסמים שניהם בהוצאת בבל, מדברים על הפקיד. בלעדי? סנסציוני? לא נכחיש זאת. ובכן, מתחילים.

איך נולד הרעיון לנובלה ולכתיבה המשותפת?

אסף: "הפקיד החל את דרכו בסמטאות המטונפות, האפלוליות, של הבלוג של דרור. ואז נזנח. לאחר זמן, ובעקבות פרויקט משותף אחר שהושלם ונגנז, דרור הציע לחזור אליו כיצירה משותפת. קפצתי על המציאה".

דרור: "כתבתי 2-3 פרקים וחשבתי לוותר על ההמשך, כמו שקורה בהרבה מקרים. הצעתי לאסף חצי בצחוק להמשיך את זה. להפתעתי הוא הלך על זה. ואז כבר לא היה נעים, כתבתי עוד פרק או שניים, וחוזר חלילה".

באיזה אופן התבצעה הכתיבה בשניים? איך נוצרה הסינתזה בין הרעיונות השונים?

דרור: "דרך האימייל – חילופי פרקים. חלק גדול מהפרקים נולד כסקיצות של בדיחות באימיילים שהיו נלוות למשלוח פרק כאטצ'מנט, ואז הן תפחו לממדי פרק, ולפעמים נכנסו כמות שהן לטקסט. זה יכול להסביר את הוויקינג שמתפרץ לסיפור לקראת סופו, למשל. הסינתזה נוצרה סביב המהלך הבסיסי של העלילה, אבל אולי נכון יותר לומר שהיא לא נוצרה".

אסף: "ראשית הוגדרה חלוקת עבודה: דרור על נשק חם וכל מה שמתפוצץ, אני על נשק קר ולחימה בידיים ריקות. בהמשך, ולצד התעמעמות מסוימת של החלוקה הזו, שלחנו זה לזה גרסאות, שביבי רעיונות, פרודיות עצמיות, פרודיות הדדיות וחלקי פרקים, פיתחנו, הוספנו, שכתבנו, שייפנו ושכללנו.

"בשלב כלשהו, ובעקבות רעיון לפרויקט אחר, נכנסו גם הרוסים לסיפור. השאר היסטוריה. בעניין הרעיונות השונים: הם הביאו במידת-מה לסגנונות שונים בתוך הספר עצמו, ובעיני זה מקסים. לא הכל צריך להתיישב עם הכל. חוץ מזה ובסיכומו של עניין, הצחקנו זה את זה (וכל אחד את עצמו) מאוד. במידה מביכה, אפילו. ציטוטים נבחרים מהיצירה עדיין מוחלפים בינינו מעת לעת".

איך התקבלה ההחלטה לפרסם את הנובלה באינטרנט, ולא כספר מודפס? זו היתה הכוונה מראש, או שהוחלט על כך רק תוך כדי העבודה?

אסף: "אפשרויות שונות הועלו, נדחו, הועלו שוב, התקבלו, נפסלו. בסוף החלטנו וזהו".

דרור: "בתחילה פנינו להוצאת בבל, שקצת נבהלו מהספר, ובצדק, ואחר-כך להוצאות אחרות. הוצאה גדולה אחת הביעה עניין, אבל בסופו של דבר החלטנו לשמור על מעמדו של הספר כמשהו שונה מהספרים ה'רציניים' של שנינו וחשבנו שמוטב יהיה לפרסם את זה באזור הדמדומים של הרשת, כספר-לא-ספר".

שניכם זכיתם להערכה רחבה כסופרים, גם מבחינה ביקורתית וגם בדמות פרסים ספרותיים. הגיוני להניח שההוצאה שלכם תפרסם כל יצירה חדשה שתכתבו. אם כך, מה המוטיבציה להציע את הספר להורדה – ובחינם – תוך ויתור מראש על התהודה הציבורית והתקשורתית הגדולה בהרבה, כמו גם על ההכנסות הפוטנציאליות?

אסף: "היו כל מיני מגעים עם כל מיני גורמים, המגעים האלה הגיעו לכל מיני שלבים והובילו לכל מיני דיונים. אז עייפנו מזה והחלטנו לפרסם את הספר במלוא הדרו המרופט, המרושל והמכוון. כפי שהיינו מתעקשים לפרסם אותו ממילא גם אילו היה מודפס ונכרך, יש לציין.

"פתאום לא נעים להודות, בייחוד בראיון רשת, אבל אני חסיד גדול של ספרים מודפסים, ובפרסום באינטרנט יש בעיני משהו מעט פחות מחייב. כך שאף המניעים לפרסום היה, מבחינתי, למנוע מבעוד מועד את האפשרות שאגבש לעצמי תדמית של 'סופר רציני' בעיני עצמי (קרי, בעל תדמית שיש לשמר, וזו לדעתי סכנה איומה ונוראה גם לכתיבה וגם לחיים בכלל), העובדה שפרסום באינטרנט הוא בעיניי המיושנות לא 'פרסום ממש' בהחלט הקלה על התהליך.

"בכל מה שנוגע להכנסות פוטנציאליות, המגעים עם הגורמים המוסמכים לא הגיעו לשלב הדיון בנושא. ייתכן שהפסדנו שקל תשעים".

מה התאפשר לכם, מבחינה אמנותית, בזכות צורת הפרסום החופשית הזו – שלא היה מתאפשר בפרסום מסורתי באמצעות הוצאה וחנויות ספרים?

אסף: "לעצב את הכריכה בעצמנו".

דרור: "אני לא חושב שיש הבדל בין פרסום בהוצאה ופרסום באינטרנט. המופרכות הבסיסית של הטקסט הזה היא 'העניין' בו, ואחת היא איך יפורסם".

הנובלה יוצרת תחושה של קריאת זרם תודעה מסוג יוצא-דופן: לא של דמות אלא של ז'אנר שלם – הפאלפ פיקשן. זה ז'אנר שאין לו כמעט ביטוי בספרות הישראלית העכשווית, אבל אתם הוכחתם שהוא נשמע מצוין וטבעי לגמרי גם בעברית, אפילו בלי לוותר על עולם המושגים שקשור לשפה.  הבחירה בפרסום ברשת קשורה למקום הצדדי שיש לז'אנר הזה בישראל?

דרור: "אני מניח שכן, כלומר, המצב הפרודי של הטקסט הזה נובע גם מחלק מהז'אנרים שהוא מתייחס אליהם, ולכן נוח לטקסט להיות בשולי המרחב הספרותי, כלומר תקוע על מסמר באיזה שרת, ולא בערימה גדולה בחנות גדולה".

אסף: "לא בטוח. מה גם שאני לא בטוח שמדובר בז'אנר חסר ביטוי באמת, ובעבר הרי היתה לו נוכחות מופתית בספרות העברית, אלא בעיקר בז'אנר שמבטאיו מנסים בכל זאת לשוות ליצירותיהם מראית עין של איכות ושל 'חשיבות', מה שזה לא אומר.

"מעבר לזה, בעבר הרי הודפסו בעברית הרבה ספרים שהיו שייכים לו במובהק, אף שממעטים להתייחס אליהם כ'ספרות עברית' – ואם אינני טועה, מחבריהם ניסו לא פעם להצניע את העובדה שנכתבו בעברית מלכתחילה. מעבר לזה, אני לא חושב שהמצאנו כאן שפה חדשה. רחוק מאוד מזה. בכל מה שנוגע לחלקי הפאלפ פיקשן של הספר התעללנו בשפה קיימת, ולא היינו הראשונים לעשות את זה".

אם כך, האם זה ניסיון להכניס את הפאלפ פיקשן העברי אל המיינסטרים, או דווקא אמירה ביקורתית על כך שרק הרשת מסוגלת כרגע לתת לו את הכבוד הראוי? הפרקים ה"רוסיים", שנראים כמו פרודיה על תרגום ארכאי של ספרי מופת, ממלאים תפקיד בביקורת הזאת?

דרור: "אני לא חושב שאנחנו במיינסטרים, ובוודאי ש'הפקיד' לא יכול להיכנס לשם. הניסיון של הספר הזה הוא אולי הפוך – להוציא את עצמנו לרגע מהספרות הרצינית (שאינה זהה ל'מיינסטרים') אל משהו שהוא אנטי-ספרות או פרודיה על ספרות ועל ה'ספרותיות'. הספר הזה הוא לפני הכול פרודיה עצמית. קצת כמו השׂר של מונטי פייטון, במשרד להליכות מגוחכות. הספר הזה הוא silly walk".

לא רק הנושאים, אלא גם סגנון הכתיבה של הנובלה משוחרר מכל עכבות ה"מכובדות" המעיקות של הספרות הישראלית. הייתם כותבים את הנובלה בצורה אחרת, אולי יותר מרוסנת, אם היא היתה מיועדת לראות אור כספר רגיל?

דרור: "לא, ועד שלב מתקדם מאוד (לפני חודש) הרעיון היה שהספר כמות שהוא הולך להופיע בהוצאת ספרים רגילה, אולי עם איורים. אבל אני לא מרגיש את 'מועקת המכובדות' (whatever that means) גם בכתיבה 'רצינית' (whatever that means)".

אסף: "כאמור, בשלב מסוים אכן חשבנו לפרסם אותה כספר רגיל – וגם אז היה ברור שהיא מה שהיא וזהו. לא שאני מייחס ליצירת המופת הפעוטה הזו חשיבות יוצאת מגדר הרגיל בנוף הספרות העברית והעולמית (וההיסטוריה עוד תוכיח שטעיתי), אבל ריסון שלה היה הופך אותה למשהו אחר לגמרי ממה שהיא, ואם רוצים ספר אחר לגמרי, עדיף לשבת ופשוט לכתוב ספר אחר. עם זאת, במקרה של פרסום בדפוס היינו מתעקשים להוסיף גם איורים".

אתם מרגישים במקרה הזה בעלות גדולה יותר על היצירה הגמורה, מאשר על יצירה שנתונה לפיקוח ולהתערבות אפשרית מצד בעלי תפקידים בממסד הספרותי (עורכים, מו"לים וכדומה)?

דרור: "לא, אין הבדל. אין לעורכים ולמו"לים שום יכולת ולרוב גם לא רצון להתערב בתכנים של טקסט שלא בהסכמת הסופר (אני כמובן מדבר רק על ניסיוני האישי)".

אסף: "לא. אני, לפחות, רכושני ועיקש גם כלפי ספרי המודפסים. אם יש כאן שאלה מעניינת על בעלות היא ודאי נוגעת לסוגיית הבעלות המשותפת, אבל זה כבר עניין אחר לגמרי".

הנובלה אמנם התפרסמה ברשת, אבל כוח המשיכה שלה נשען על המעמד שבניתם בספרות המסורתית, המודפסת. האם, לדעתכם, אפשרי גם המסלול ההפוך? ייתכן כיום שאדם יתחיל קריירה ספרותית באמצעות הרשת – יפרסם ספרים בחינם באינטרנט ויגיע משם לעבודה עם הוצאה בעלת מעמד?

דרור: "הכל יכול להיות. אם כי עדיין, וזה לא ישתנה ממש בקרוב כנראה, יש היררכיה תרבותית שלפיה ספר מודפס שווה יותר ממסמך פדף שמשקלו חצי המגאבייט".

אסף: "אין מניעה, אני מניח. ועדיין, ברגע שיתפרסם ספר בדפוס, בהוצאה מוכרת וכן הלאה, אפשר לשער שגם מבחינת הכותב או הכותבת זה ייתפש כהישג, כפריצה של איזשהו גבול – אולי בגלל ההכרה, החותמת הזו (כלומר, היה תהליך סינון, משהו שהבדיל את היצירה מיצירות אחרות, שלא התקבלו לפרסום באותה הוצאה נחשבת).

"עם זאת, יש איזושהי בעיה, בעיני, בכל הדיון הזה. הרשת הרי מאפשרת דברים אחרים מן הדפוס. הפריה הדדית יכולה להיות דבר נהדר, אבל כעיקרון אני לא רואה סיבה לקחת פורמט אחד ולדחוף אותו בכוח לאמצעי הפצה שמתבקשים בו, בעיני, גם ובעיקר פורמטים אחרים".

זה בכלל יעד שאנשים צריכים להציב לעצמם כדי להיחשב לסופרים רציניים? האם עדיין צריך להחשיב את הספר המודפס, שנמכר בחנות תחת מותג יוקרתי של הוצאה, כבעל ערך תרבותי גבוה בהכרח מזה של ספר שהתפרסם בחינם ברשת?

אסף: "מי צריך להחשיב ובאיזה הקשר? אם השאלה היא לגבי ההתייחסות הרווחת של קהל הקוראים, המבקרים, העמיתים וכן הלאה, התשובה ודאי חיובית: יש להניח שיחשיבו את המודפס יותר.

"מעבר לזה, ומעבר גם לעובדה שאני אוהב נייר ואוהב כריכות, בספר מודפס קל יותר לראות שהדברים שנכתבו נכתבו בכוונה. ברור יותר, לפחות בעיני, שמי שכתב או כתבה נתנו על הדעת ובחרו במלה מסוימת, במבנה משפט מסוים, והתחייבו לו. קיבעו אותו. מבחינתי, חוויית הקריאה אחרת".

דרור: "למעשה גם הספר הזה הוא ספר מודפס. כלומר, אני לא חושב שכדאי לקרוא אותו מעל המסך, אלא להדפיסו (משני הצדדים) על נייר. אם הוצאת ספרים משמעה הפקה מקצועית, סדר דפוס נוח, עריכה לשונית וספרותית – אז ברור שהוצאה עדיפה על פרסום עצמאי ברשת, שלפעמים הוא רשלני, לא ערוך וכו'".

הפופולריות של מכשירי הקריאה האלקטרוניים (כמו קינדל של אמזון), שמסוגלים לקרוא גם קבצי פדף, הולכת ומתגברת – זה מעודד אתכם להמשיך לפרסם באופן הזה? או שמדובר כרגע בניסוי בלבד, שלא מתוכנן לו המשך?

אסף: "לא במיוחד. מה גם שמכשיר קריאה אלקטרוני, שמדמה ספר מודפס, מנסה ליצור חוויית קריאה דומה לזו של ספר מודפס – כך שמעבר לעניין האקולוגי ולנטייתי האישית לטובת הנייר, אני לא מוצא בזה הרבה חשיבות, וראה גם תשובתי לשאלה הקודמת".

דרור: "אני לא חושב על המשך. אולי לא כדאי לחזור על בדיחה פעמיים. אני מעדיף ספרים מנייר. הקינדל הוא דוגמה טובה – מדובר במכשיר אלקטרוני ששואף להיות דומה לנייר. הוא עדיין לא נייר; ואני לא בטוח שאני צריך לסחוב אתי בתיק אלפי ספרים בפורמט אלקטרוני. הרי ממילא אני קורא ספר אחד ברגע נתון".

לדעתכם, צעד כמו שלכם עשוי להפוך למבשר של יחסים חדשים בין הספרות הישראלית לרשת?

דרור: "אני ממש לא חושב כך. הספר הזה בקושי מבשר את עצמו".

***

danext@gmail.com

המשך יבוא

באופן כללי, אין כמעט דברים שבאמת מצדיקים שקיעה בנוסטלגיה; אבל הספרות הסדרתית היא בפירוש אחד מהיוצאים מן הכלל. קשה שלא להתגעגע לימים שבהם סיפורים קצרים ורומנים ארוכים בהמשכים הופיעו בעיתונים ומגזינים לקהל הרחב, ולמרות שמעולם לא חייתי בתקופה שעליה אני מדבר, ברור לי שהתרבות שלנו הפסידה משהו גדול כשצורת הפרסום הזאת חלפה מהעולם. אבל יש מקום להתעודד, כי אולי האינטרנט יתפוס את מקומה של התקשורת המודפסת ויחזיר את ימי הספרות הסדרתית לימיה הגדולים.

כך, לפחות, אפשר לקוות בעקבות הכתבה הזאת בקוריאה טיימס, שבה מסופר על הקשר ההולך ומתהדק בין סופרים דרום-קוריאנים ידועים לבין הרשת כמדיום לפרסום ספרים. הסופרת הראשונה שמוזכרת בכתבה היא ג'ונג אי-היון, שהתחילה ב-1 באוגוסט לפרסם את הרומן החדש שלה באתר חנות הספרים קיובו. הספר, שנקרא באנגלית You Don't Know, יתפרסם ב-100 המשכים עד ינואר, ובפברואר יראה אור במהדורה פיזית שתימכר בחנויות.

ג'אנג אוטום, מנהל השיווק של הוצאת Munhakdongne שבה יוצא הספר (רק אל תבקשו ממני לעשות לשם הזה תעתיק לעברית - גם ככה אני חושד שכל התעתיקים כאן לא ממש מדויקים), אמר שהפרסום באינטרנט נועד למשוך את הקוראים הצעירים, שמאבדים, כמו בכל העולם, עניין בקריאה. הגישה להמשכי הסיפור ברשת היא בחינם, ובכל זאת רבים קונים את הספרים המוגמרים - כך ששוב מתברר, שאין סתירה הכרחית בין תוכן דיגיטלי לבין הכנסות.

נראה שג'אנג יודע על מה הוא מדבר: שני סופרים אחרים של ההוצאה, פארק בום-שין והואנג סוק-יונג, הוציאו לאור את הספרים הקודמים שלהם באינטרנט לפני המהדורה הפיזית, ומכרו 30 אלף ו-60 אלף עותקים מהם, בהתאמה. פארק, לפי הכתבה, הגיע במקור למעמדו הפופולרי בזכות הספרות הסדרתית שפרסם בעיתונים בשנות ה-70 וה-80, וזכה למיליון כניסות לבלוג שלו בעקבות הפרסום ברשת. סגירת מעגל, כמו שאומרים.

מעניין יהיה לראות אם התהליך שמתרחש בדרום-קוריאה יצבור תאוצה גם במקומות אחרים בעולם. אם הספרות הסדרתית תחדש את ימיה באינטרנט, ותזכה שם לכבוד ולחשיפה המגיעים לה, זו כבר תהיה תוצאה חיובית מאוד. ואולי, מי יודע, גם העיתונים - שתמיד מנסים להעתיק מהרשת כדי להתחרות בה - יחזירו את הסיפורים בהמשכים מאותה דלת אחורית שדרכה הם השליכו אותה לכלבים. ואז, בתעלול משונה של הגורל, נראה את הנס הזה קורה גם שחור על גבי נייר.

נובלה קוויזין

ומעניין לעניין באותו עניין: דרור בורשטיין ואסף שור כתבו יחד נובלה בשם הפקיד, ומציעים אותה להורדה בחינם ב-PDF (תודה לעונג שבת על המידע). בינתיים קראתי רק את ההתחלה, והיא נראית מבטיחה ולא פחות חשוב - מצחיקה עד מאוד. את הפקיד ועלילותיו אפשר למצוא בבלוג של בורשטיין, בכתובת הזו, ואני מקווה שזו תחילתה של ידידות מופלאה בין הספרות הישראלית לבין הרשת. אגב, היתה תקופה שבה חשבתי שדרור בורשטיין הוא הכפיל שלי, או שאני שלו, בגלל השם הדומה. הנה עוד הוכחה שאני קורא יותר מדי.

מסע דילוגים

הבריטים היקרים ממשיכים במסורת ההכאה המשועשעת על חטאי אי-הקריאה, והפעם בטלגרף. העיתון, שנותן חסות לפסטיבל הספרות השנתי Ways With Words שמתקיים בימים אלה, ביקש מסופרים בריטים ידועים שבאו לפסטיבל להתוודות על הספרים שהם "מתביישים להודות שלא קראו מעולם". את הראיונות הקצרים, והממש לא מבוישים, אפשר לראות בוידאו הזה.

במיוחד ראוי לציון סיימון סיבאג-מונטפיורי, שמספר איך בילדותו, כתלמיד בית ספר, הוא הכין עבודה בשיעור ספרות על Wuthering Heights של אמילי ברונטה, ואפילו קיבל את הציון הגבוה ביותר בכיתה - מבלי שאי-פעם קרא את הספר (מצב שנמשך, כמובן, עד היום). מתברר שהוריו תמיד קדחו לו בראש את דעתם על היותו של הספר יצירת מופת, וזה הספיק כדי לכתוב עבודה באותה רוח מבלי שהמורה תשים לב.

בטוח שיש בזה איזה לקח אוניברסלי, אבל מצד שני, אפשר גם בלעדיו. עצם העובדה שאנשים חשובים ונכבדים מדברים על ספרות בצורה מעט פחות גורלית מהנהוג - זה כבר תורם את שלו להפחתת החרדה ממנה. גם זה יכול למשוך אליה כמה אנשים שנטשו אותה בבהלה, בין היתר בגלל עבודות כמו אלה שסיבאג-מונטפיורי אולץ להכין.

danext@gmail.com

רומן, אחורה פנה

הגיע הזמן שהצעירים ייצאו לגלות, ויעזבו את עמודי העיתונים לטובת אלה שיש להם מה לומר - הזקנים. כל ראיון עם אדם מבוגר, או מבוגר מאוד, מוכיח שערכם של פרספקטיבה רחבה, ניסיון ארוך והתייחסות מעט פחות לחוצה לעולם עולה בהרבה על עוד פרצוף צעיר וחסר ייחוד, שחושב ונשמע כאילו שהפוטושופ שכפל, צימק וטייח לו כמה דברים גם בתוך הראש, ולא רק עליו.

בתפקיד המרואיינת המעניינת נמצאת הפעם דוריס לסינג, שישבה לשיחה קצרה עם כתב ניוזוויק בעקבות הספר האחרון-עד-כה שלה (חייבים למצוא בעברית מילה ל-latest, שלא תישמע כאילו קברנו את היוצר בעודו בחיים. לומר "הספר האחרון" בקשר לאדם חי ובועט - זה נשמע כמו איחולי מוות מוקדם). במורד הראיון, השאלות מתחילות לגעת בספרות באופן כללי, ולסינג לא כל-כך אופטימית בקשר אליה.

בתשובה לשאלה "איך הרומן יתפתח בעתיד?", היא ענתה: "אנחנו חייבים לחשוב על האפשרות שהרומן ייעלם לגמרי בצורתו הנוכחית. נראה שהצעירים בקושי קוראים אותם. (…) מה שהחברה לא מבינה הוא שבעבר, אנשים רגילים כיבדו את הלימוד. הם כיבדו ספרים, וכיום הם לא, או לא ממש. הכבוד לספרות רצינית וללימוד נעלם בשלמותו. אין טעם להעמיד פנים שזה לא כך, מפני שפשוט תדבר עם כל אדם צעיר שהוא, והוא יהיה בּוּר ספרותי. זו לא קרקע טובה לייצור ספרות".

את ההמשך לא אקלקל לכם (וממילא כולנו נחוש אותו על בשרנו בעתיד הקרוב), אבל זאת בדיוק הסיבה שחייבת להיות נוכחות גדולה יותר, הרבה יותר, של זקני הדור בתקשורת: כדי להזכיר דברים ששכחנו, או שמעולם לא ידענו. ואחד מהם הוא זה: כשלעצמו, אין שום דבר רע באנשים שלא קוראים; השאלה היא איזו חברה מעוניינים לקיים.

אם רוצים חברה שיש בה, כמו שאמרה לסינג, עומק וכבוד ללימוד, אז אנשים שלא קוראים, לפחות לא יצירות שאינן קלילות, הם חדשות רעות מאוד. אמנם, כמו שהמרואיינת עצמה אומרת, "רומנים רציניים תמיד נקראו על-ידי מיעוט" - אבל לפחות כל השאר כיבדו את זה. היום הם פשוט לא מבינים בשביל מה לטרוח, ולכו תסבירו להם.

שפה שסועה

והנה רק דוגמה אחת לחוסר ההבנה הזה, שאמנם לא קשורה כרגע ישירות לספרים, אבל תסמכו עליי, היא עוד תהיה: מרצה לקרימינולוגיה בשם קן סמית, מ-Bucks New University בבריטניה, מציע להפסיק לתקן שגיאות כתיב רווחות, ולקבל אותן לשפה בתור "וריאנטים". סמית הגיע לרעיון הזה בעקבות המגע המתמשך שלו עם סטודנטים, והצורך לחזור ולהתעקש איתם על צורות שמעוותות באופן שגרתי.

המאמר שבו פורטה ההצעה פורסם במוסף ההשכלה הגבוהה של טיימס, ומביא סיבות מלומדות למה כדאי להכשיר צורות שגויות שהשתרשו בכתיבה היומיומית. כך, למשל, יש שם טיעון מחוכם במיוחד בזכות ignor במקום ignore: "המילה ignore באה מהמילה הלטינית ignorare שפירושה 'לדעת' ו-ignarus שפירושה 'בּוּר'. באף אחת משתי המילים האלה אין e אחרי ה-r, אז למה אצלנו יש?". והנה רק עוד כמה מילים מעוותות מתוך רשימה של עשר שסמית טוען בזכותן:

• opertunity במקום opportunity
• thier במקום their
• speach במקום speech
• que, cue או kew במקום queue

גם אלה, כמובן, מלוות בהסברים שמהם עולה, במשתמע, שלשום מילה בשפה - במיוחד זו האנגלית, שבה האיות ידוע לשמצה באי-התאמתו להגייה - אין סיבה טובה מספיק להיראות כפי שהיא, ולכן, במקרים שבהם רוב האנשים טועים, צריך לקבל את הווריאציה לצד הצורה המקורית. המאמר של סמית מעניין למדי, במיוחד בשביל מי שמתעניין באטימולוגיה, אבל ההצעה שלו קצת בעייתית.

נכון שהאיות, יחד עם השפה כולה, משתנה בהתמדה עם השנים, וגם הצורות ה"נכונות" של היום התחילו בדרך כלל כשגיאות של פעם (כמו שמוכיח הספר המצוין גלגולי לשון, שכתב גיא דויטשר); אבל הבעיה היא לא בקבלת הצורות החדשות, אלא באווירה שבה אסור יותר לדרוש שום דבר מאף אחד, גם אם הוא סטודנט, מתוך איזו כניעה מוזרה לכל דבר שקורה רק מהסיבה הפשוטה שהוא קורה.

בעיה אחרת, שקשורה לראשונה, היא שעל מנת שהשפה תהיה מובנת, צריכה להיות עליה הסכמה הדדית כלשהי בין הדוברים. אם כל אחד רשאי ליצור לעצמו, לא כתהליך היסטורי אלא בהווה, צורות משלו - יהיה קשה מאוד לנהל תקשורת מוצלחת.

השתנות השפה היא תהליך חברתי איטי, שבו צורות מסוימות מקבלות עדיפות ודוחקות אחרות, אבל אם מכריזים מגבוה על "הסרת התמיכה" בשפה סטנדרטית כלשהי (כמו שמייקרוסופט מפסיקה לתמוך בגרסה מסוימת של Windows), התהליך עלול להתפתח לכיוונים שליליים מאוד. על כך יעיד, אולי, סקר שמתנהל עכשיו באותו אתר של המוסף להשכלה גבוהה, שבו נשאלים אנשי אקדמיה בריטים "האם הסטנדרטים באמת מידרדרים". מעניין מה יהיו התוצאות, אם בכלל אפשר יהיה לקרוא אותן.

דימוי צבעוני

בתחילת השבוע כתבתי כאן על הטרנד העכשווי של קומיקס ו"רומנים גרפיים", והיום גיליתי שיש גם "שירה גרפית", לפחות במקום אחד ברשת. הכוונה היא לכתב העת Poetry Foundation, שהעלה פרק חדש (ושישי במספר) בסדרה, שבה אמני קומיקס יוצרים פירושים משלהם לשירים.

כדי לראות את הקומיקס צריך ללחוץ על התמונה משמאל למאמר, ובקישורים שבצד ימין אפשר לראות את הפרקים הקודמים. רק זהירות - בקומיקס יש הרבה גווני טורקיז ושחור, אז אל תגלו לחבורת המשוררים הזעפנים שהתרעמה על פרויקט "שירה על הדרך" בגלל ציורים בצבעים דומים. כל השאר יכולים ליהנות בלב שקט מהשילוב היפה והשקט הזה בין קומיקס לשירה, שעובד מצוין גם בלי הווליום המוגזם שנלווה בדרך כלל לשני הצדדים בשידוך.

danext@gmail.com

תלונה על הדרך

כשאני מוצא את עצמי מסכים עם הטוקבקיסטים ב-ynet, אני עוצר רגע בצד ובודק לעצמי חום, שמן ונוזל ניקוי במגבים. ממילא, בדרך כלל אני משתדל שלא לגלגל את המסך מתחתית הכתבה הלאה אל ארץ הטוקבק האכזרית, שורצת התנינים מוכי הכלבת (או שמא הכלבים מוכי התננת), אבל בידיעה הזאת מאתמול, שעסקה בעוד עצומת משוררים שמוציאה שם רע למקצוע, פשוט לא יכולתי להתאפק. והפעם, לעומת אנשי העט המיליטנטיים-בניוטרל האלה, הטוקבקיסטים אכן נראו לי כקול ההיגיון הצרוף.

ובכן, על מה המהומה העכשווית? כך נפתחת הכתבה: "קבוצת משוררים בכירה יוצאת היום בצעד מחאה חסר תקדים ומפרסמת קול קורא לעיריית תל אביב לחדול, ממה שמכונה לטענתם, ביזוי השירה כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרויקט 'שירה על הדרך'".

קודם כל צריך לתהות: "צעד מחאה חסר תקדים"? הרי בכל יום צצות שלוש עצומות משוררים נזעמות, שעוסקות בנושאים שבין הנשגב (נגיד, הכנסת מחמוד דרוויש לפרק מיוחד משלו בתנ"ך; או הנעת תהליך השלום הכלל-גלקטי והפיכת ישראל למדינה דו-לאומית וחד-תאית) למגוחך (טוב, בעצם אלה אותם נושאים). ורק כתזכורת, פרויקט "שירה על הדרך" מציג קטעים משירים במקומות שונים בעיר, כמו תחנות אוטובוס ומשאיות זבל (במציאות זה נראה ונשמע יותר טוב).

אבל נמשיך. העצומאים הנכבדים ורבי הזכויות - בלי ציניות - שביניהם נורית זרחי , ש. שפרה, יצחק לאור, שמעון זנדבנק, רחל חלפי, אריאל הירשפלד, ארז ביטון, חדוה הרכבי, רפי וייכרט, מאיה בז'רנו, סלמאן מצאלחה, אגי משעול, טל ניצן וזלי גורביץ' (רשימה מקוצצת מתוך הרשימה המקוצצת שבידיעה), יורים טענות לכל הכיוונים - הצגת השירים באופן חלקי מבזה את היצירות; למה לא מפרסמים שירים קצרים שיתאימו ל"פורמט"; וגם שאלה רטורית משונה, שרומזת כאילו השירים הודפסו בלי אישור ותוך פגיעה בזכויות יוצרים.

הם גם מוסיפים בפאתוס-אימים: "'שירה על הדרך' אולי מקרב משהו לציבור – הדבר הזה אינו שירה. במתכונתו הנוכחית המיזם הוא ביטוי מצער למצבה הקודר של התרבות בכלל – לא של השירה לבדה – במקום ובזמן הזה". אין ספק: נוקאאוט מוסרי מהמדרגה הראשונה. אפשר ממש להרגיש את אמות הספים רועדות מפחד ומבושה, ומחפשות את המקום הקרוב ביותר לבצע בו היטהרות וחזרה בתשובה.

פרופ' זהר שביט, האחראית על הפרויקט מטעם עיריית תל אביב, מגיבה בענייניות לטענות, אבל את ההצגה גונבים המגיבים מהשורה, שהפעם, כמו שכבר אמרתי, אני בהחלט מזדהה הרבה יותר עם הצד שלהם. תגובה מספר 9 ממצה, בקצרה, גם את התחושה שלי: "תפסיקו להיות משוררים, ותתחילו לכתוב שירים" (את ההמשך אני לא מצטט, כי שם זה כבר מידרדר לטוקבק מן המניין). ואם מגיב אנונימי לא נחשב בעיניכם כסמכות בנידון, אני מפנה שוב לראיון עם מאיר ויזלטיר בהארץ, מסוף חודש יוני, שבו הוא אמר דברים דומים וחריפים עוד יותר.

אני לא יודע אם למשוררים יש נטייה גדולה מהרגיל לביקורת-סרק על דברים, אבל מישהו יצטרך פעם לחקור את המניעים הפסיכולוגיים לעצומות האלה, שהן אוטומטיות כמו רובה סער ומדויקות הרבה פחות ממנו. בעניין המסוים הזה, אגיד שפרויקט "שירה על הדרך" לא מזיק לאף אחד, והוא עושה שירות חשוב בעולם שבו רוב האנשים פוגשים שירה בעיקר בצירוף נזיפות של מורים. אבל את המשוררים, שיש בהם יצר בלתי-נשלט של פסילה ועיקום פרצוף על כל דבר שלא הם-עצמם הגו אותו, זה רחוק מלעניין.

אפשר ממש לדמיין את האופן שבו העצומה הזאת, כמו כל קודמותיה, נולדה: משורר הלך ברחוב תל אביבי, ראה איזה שיר מודפס על תחנת אוטובוס, ומיד אחזה בו הוויברציה ההיא, שאין ממנה דרך חזרה. על המקום הוא קטע את כל תוכניותיו, רץ הביתה והתחיל להריץ מיילים וטלפונים. תוך רגע כולם כבר היו באטרף: מ-ל-ח-מ-ה! ואלה אותם אנשים שהיה להם הרבה מה לומר, בצדק לשם שינוי, על המהירות שבה המדינה יצאה למלחמה בלבנון לפני שנתיים. אבל כשזה קורה להם, כשהדם עולה לראש והעיניים נעשות אדומות, נשכחות כל הטפות המוסר לאחרים.

ועכשיו אתרום עצה קיומית ברוח מגיב מספר 9: במקום לחיות את החיים מעמדה של חמיצות מתמדת, במקום לכעוס, לדפוק על שולחנות ולנשוף אש דרך האף כצורה מעניינת של קריירה, יש פתרון אחר, אמנם קשה יותר אבל עדיף מכל בחינה אחרת. הכי קל לומר לאחרים מה ואיך לעשות, אבל טוב יעשה כל אחד אם יבצע בעצמו את מה שהוא דורש, במקום לשבת ביציע ולהמטיר משם תלונות ויללות.

אם אותם משוררים שכתבו את העצומה יודעים איך כן צריך להיראות פרויקט לקירוב השירה לקהל רחב, שפשוט יקימו אותו במו-ידיהם ויציבו אותו לראווה במרחב הציבורי. הנהי על ביזוי השירה רחוק מלהיות משכנע; יש כאן בסך הכל ויכוח קטנוני על אופן הגשמה של מטרה מסוימת. אז משוררים יקרים, קחו יוזמה, שלבו ידיים והקימו את "שירה על הדרך (איחוד)", שיעמיד בצל את "שירה על הדרך (מאוחד)" ויראה לו באותות ובמופתים את דרך הישר.

האח האדום

ואם אנחנו כבר ב-ynet: היום עלה שם מדור חדש שמביא חדשות ספרותיות מהעולם. בין האייטמים אפשר למצוא את הבלוג של ג'ורג' אורוול, שעליו כתבתי כאן בתחילת החודש (ואחר-כך הוזכר במדור הספרות של ידיעות אחרונות), לצד אייטמים מעניינים אחרים שבחלקם גם אני נתקלתי בשיטוטיי ברשת, ולא הכנסתי לפה בגלל חוסר מקום.

אני לא רוצה לקחת לעצמי קרדיטים בלי הוכחות מוצקות (ובעצם, אני לא רוצה לקחת לעצמי קרדיטים, נקודה), אבל יש לי תחושה קלה שלבלוג שאתם קוראים ברגעים אלה יש אחריות מסוימת לכך ש-ynet מצא לנכון לפתוח מדור כזה. בעיניי זה מצוין שהתקשורת הישראלית מתחילה לראות בספרות תחום שראוי לעיסוק רציני משלו, ולא רק בשאלה מי הוציא ספר ומי קינא במי. וחוץ מזה, עכשיו יש עוד מקור בעברית שאפשר להפנות אליו, לטובת מי שמעדיף לקרוא בשפתנו הקדושה. אז ברכות לרך הנולד, ונמשיך לעקוב.

danext@gmail.com

הפיזיקה של סטימצקי

הראיון עם איריס בראל, מנכ"לית סטימצקי, שהתפרסם אתמול בגלובס, היה מעודד למדי והוכיח שוב את העיקרון הידוע: תדמיות מגיבות לתדמיות אחרות, ומשתנות בהתמדה תוך כדי האינטראקציה הזאת. רשת הספרים הגדולה במדינה, שעד לפני כמה שנים נראתה כמו עוד קונגלומרט עם לב של אבן, מציבה עכשיו את עצמה בתפקיד השוטר הטוב במאזן האימה עם צומת ספרים. בראיון הפגינה בראל מחויבות אמיתית לקיומו של ענף הספרים בישראל כנכס תרבותי, ולא רק לעוד כמה גרושים בשורה התחתונה של דו"חות החברה - ואפילו אם זה נאמר בעיקר מתוך רצון להתבדל מאווירת הבזאר הפרועה של צומת, יש בזה חשיבות לא מעטה.

אבל באחד הקטעים בכתבה, שאלה המראיינת (חגית ברונסקי) "למה אתם לא מתרחבים לכיוונים של ניו-מדיה, ומשיקים אתר כמו אמזון?" - ובראל ענתה לה כך, אחרי פירוט העיסוקים המוזיקליים המתעוררים של הרשת:

"מבחינת אתר כמו אמזון, אני חושבת שלא כל טרנד שהולך בעולם, תופס בארץ. אנשים אוהבים את חוויית הקנייה של ספרים, לגעת בהם, 'להסניף' אותם, וזה משהו שאי אפשר לעשות באינטרנט. אם תבדקו כמה אנשים נכנסים אלינו לחנויות, תראי שיש גידול. מבחינת הקניות של ספרים באינטרנט, אין גידול. בדיוק כמו שבעולם אפשר למכור ביטוח חיים בסופרמרקט, אבל בישראל זה כנראה לא יצליח. לא כל מה שמתאים לתרבות בעולם מתאים לכאן".

במקרה הזה, גם השאלה וגם התשובה החמיצו את הנקודה החשובה. באופן שבו נוסחו הדברים, הם התייחסו לאמזון שהכרנו עד סוף 2007 - חנות רשת שכל עניינה הוא בהזמנת ספרים פיזיים באינטרנט. מההיבט הזה, אין פלא שהמודל הזה לא מצליח במיוחד בישראל, שהיא מדינה קטנה עם שפה שקיימת כמעט אך ורק בתחומיה. בפנינו, בניגוד לקונה אוסטרלי למשל, לא עומדת באופן שגרתי השאלה איך להשיג ספר שנכתב בשפת אמנו ושיצא לאור בצד השני של העולם. אם נניח שרוב האנשים בעולם מעדיפים לקרוא בשפה שלהם, אז ברור למה בישראל מעטים מוצאים לנכון לקנות ספרים באתרים העבריים ברשת.

אבל אמזון של היום היא הרבה יותר מאשר גורם שמתאם מכירה והעברה של ספרים בדואר; עכשיו היא גם הגנרטור המרכזי של תרבות האי-ספרים, שאותה היא מקדמת בהצלחה גדולה בעזרת קינדל. הבליץ האלקטרוני של החברה אחראי לגמרי לבד לכך שבתוך כמה חודשים בודדים, הולך ונוצר מודל חדש לגמרי לקריאה ולשיווק של ספרים, עם תגובות שרשרת כמו החלטת סוני על פתיחת ה-Reader שלה לקריאת פורמטים מגופי מכירה אחרים, שאינם החברה שמשווקת את המכשיר.

ההתפתחויות האלה יכולות להגיע הנה מהר הרבה יותר משנדמה כרגע, בין היתר בעקבות התוכניות לבטל את ההגבלה על מכירה ושימוש בקינדל מחוץ לארה"ב. וזה תחום ששום גורם שמעורב בשוק הזה לא יכול להרשות לעצמו להתעלם ממנו.

בראל עצמה מציינת, בתור רגע שבירה, את החודשים הראשונים בתפקיד: "הגעתי לכאן ולא היה מיכון, המחשבים עבדו בתוכנת DOS ולא היו מיילים" - ומדובר על לפני שנתיים, לא על שנות ה-80. כמו שעכשיו, תיאור כזה של מטה חברה גדולה בתחום הספרים נשמע מבדח באופן טרגי, כך יישמע בעוד כמה שנים התיאור: "הגעתי לכאן ולא היו בחנויות מכשירי קריאה משום סוג, באתר אפשר היה רק לקנות ספרי נייר ולא היתה שום תשתית להפצה של ספרים אלקטרוניים". וכמו שהבדיחה הקודמת לא הצחיקה, כך גם זאת לא תהיה מבדרת במיוחד.

ימי הביניים, גרסה 2.0

ואם כבר זמנים משתנים, אז עד הסוף. מאמר משעשע/מכאיב של דייוויד ברוקס בניו יורק טיימס מתחיל כך: "ד"ר קירקגור היקר, כל חיי הייתי פסוודו-אינטלקטואל מצליח, פיזרתי ציטוטים מקפקא, אפיקטטוס ודרידה בשיחות שניהלתי, הרשמתי בחורות בדייטים וגרמתי לחברים שלי להרגיש נחותים מנטלית. אבל בשנים האחרונות, זה הפסיק לעבוד. אנשים פשוט מסתכלים עלי באדישות. הערכתי העצמית, המנופחת באופן מלאכותי, מידלדלת. מה קרה?" (הערה קטנה: ההדגשות בתוך הציטוטים, גם בהמשך, הן שלי).

תשובתו של "ד"ר קירקגור" נפתחת במשפט: "מכאיב לי לראות אנשים רבים כל-כך שהם פסוודו-אינטלקטואלים בדרך הלא-נכונה", ומשם זה רק נעשה טוב יותר. בהמשך טוען ברוקס, תחת שמו של הדוקטור הנכבד, ש"ב-29 ביוני 2007, האופי האנושי השתנה. זה, כמובן, היה תאריך היציאה לשוק של האייפון הראשון. ביום הזה, המדיה הדיחה את התרבות (…) אמצעי ההעברה החליפו את התוכן התרבותי כמרכזה של ההתרגשות ההיסטורית וכסימן של מעמד חברתי". ואחרי שתי פסקאות, המשפט העצוב והנכון כל-כך: "היום, קינדל יכול לשנות את העולם, אבל אף אחד לא מצפה להרבה מסתם רומן. המוח מאפיל על הדעת. עיצוב מאפיל על אמנות".

אחרי קריאת המאמר הזה, אני יכול להבין טוב מאוד למה איריס בראל ורבים אחרים מפנים את הגב להתפתחויות הטכנולוגיות החדשות בתחום הספרות. זה אפילו גורם לי להרגיש קצת אשם על התמיכה שלי בהתפתחויות האלה. בניגוד לתיאוריה הוותיקה של מרשל מקלוהן, שסוכמה כ"המדיום הוא המסר", ברוקס מזהה נכון שכיום, במעגלים נרחבים יותר ויותר - אין בכלל מסר, קיים רק המדיום.

אבל למרות הפיתוי לשקוע בהלך-רוח עגום לנוכח האלקטרוניקה הדורסנית שהפכה לעגל הזהב החדש של האנושות, אני מאמין שבסופו של דבר, לספרות לא יקרה משהו גרוע יותר מאשר נסיגה והצטמקות מסיבית, חזרה לעידן שבו מתי-מעט התעניינו בה וקראו אותה. מי שאוהב ספרים ברצינות, שום טכנולוגיה לא תשנה את דעתו, ומי שמציב את הטכנולוגיה מעל לכל, ממילא לא באמת התעניין בספרים/מוזיקה/כל דבר אחר. הספרים עברו את ימי הביניים, והם יעברו גם את ימי הגאדג'טים.

danext@gmail.com