ליבריסטאן

נשמע מצויר

במשך השנים (שמונה, וממשיכים לספור) שבהן עבדתי בתקשורת למדתי, שכדי להכתיר משהו כ"תופעה" נדרשים לפחות שלושה מרואיינים שיספקו את הסחורה המבוקשת. בכתבה שהופיעה היום בהארץ, והושיבה את הקומיקס הישראלי על כיסא התופעה הלוהטת התורנית, היו ארבעה מרואיינים, כך שהמינימום נשמר. וכמובן, הרבה נתונים מספריים להוכחת הטענה - 12 ספרי קומיקס פורסמו בישראל מאז תחילת השנה (כולל בהוצאות ספרים לא-ייעודיות), קומיקסאים מקומיים מצליחים בחו"ל, ועוד.

התופעה עצמה היא בוודאי מבורכת, אבל יש משהו פרובינציאלי ומתפנק מאוד בזווית שממנה בוחנים אותה. הכתבה נפתחת במילים: "האם סוף סוף זה הולך לקרות? הייתכן שישראל עומדת להצטרף למשפחת העמים גם בתחום הקומיקס? האם בקרוב חובבי קומיקס ישראלים יוכלו להתענג על היצע מקומי מספק בתחום הזה בעברית? או אולי אין זו אלא משאלת לב הלוקה באופטימיות יתר, ולמעשה קומיקס עברי ימשיך לנצח להתקיים כאן בשוליים, הרחק מהזרם המרכזי, במינונים נמוכים במיוחד, ליודעי ח"ן בלבד?"

וזאת, פחות או יותר, הרוח של הטקסט כולו: יש טרנד עולמי, וההתרגשות היא מכך שאנחנו מצטרפים אליו, לאו דווקא מהיצירות עצמן. וכמובן, החשוב מכל הוא שאוהבים אותנו בחו"ל ונותנים לנו פרסים, כלומר מאשרים את קיומנו לחיוב. בתור אוהב קומיקס, אבל לא מהמושבעים, אני לא יכול שלא לזהות גם כאן את המשאלה הכל-כך נפוצה היום, להיאחז ברוח הקוליות (coolness) באמצעות מוצרי תרבות.

המשאלה הזאת נולדה בתחום המוזיקה - שהיה הראשון שאיפשר לאנשים מכל העולם לגלגל על לשונותיהם מילים יפות באנגלית, להתפלש בזוהר שלהן ולצאת בעזרתן לרגע מתחום הפרובינציה שבה הם חיים. הספרות אף פעם לא זכתה למעמד כזה בתרבות הפופולרית, בגלל היותה ארוכה, תובענית, נטולת אלמנטים חזותיים ולכן מנוגדת במהותה לערך הקוליות שאליו עורגים היום. הערך הזה נובע, יותר מכל, מגישה בלתי-אמצעית אל מרחב מערבי-מאונגלז, ולשם כך נדרשים קיצור, ויזואליות וסיפוק מיידי ככל האפשר.

בהקשר הזה, נראה לי שצריך לייחס משקל גדול גם לכך שספרי הקומיקס מכונים "רומנים גרפיים" - כינוי שהוא, בעיניי, אוקסימורון מוחלט, ומוצדק בערך כמו לקרוא לסרט "רומן קינטי". ההקפדה על הכינוי הזה, בכתבה הזאת ובכלל, חשובה כדי לספק את ההילה הקולית; גם המילה "קומיקס" באה מאנגלית, אבל יש לה צליל ילדותי, כזה שלא תואם את רוח התחכום העכשווית.

אני מתנגד לכינוי הזה דווקא בשם טובת הקומיקס: הוא אמנות בפני עצמה, אמנם נרטיבית אבל כזו שמשתמשת בכלים אחרים לגמרי משל הרומן. לראות את הדברים ולקרוא עליהם - זה הבדל של שמיים וארץ. כבודו של כל אחד מהשניים במקומו מונח, אבל צריך להעמיד את הדברים על דיוקם.

הכתבה, לכן, מטפלת בקומיקס כבערוץ חיבור ישיר לאיזה גן-עדן תרבותי, כאילו רק הוא יכול להושיע אותנו מתהומות הפרובינציה - וזה כרוך, כמו במקרה של הקולנוע המקומי, בפנייה מוגברת לחו"ל. הנהייה אחרי הקוליות מחייבת עין חיצונית, אירופית-אמריקאית במוצהר, בתפקיד סמכות שתשפוט ותכריע אם ניסיון הבריחה מהלבנט הצליח.

וזה המקור, לדעתי, של הפופולריות המתעצמת שהקומיקס זוכה לה בעולם ובישראל: לא רק שהוויזואליות הופכת אותו בהכרח לקל ומיידי יותר לצריכה, אלא שיש בו משהו דו-כיווני; אנחנו מסתכלים עליו והוא, בעיניים מערביות, מסתכל עלינו בחזרה וחותם על טופס הקבלה שלנו אל שורות החלק המתוחכם והיפה של האנושות. זה המטען החורג שהעמסנו על הקומיקס, ובשמו הפכנו אותו לטרנד; וזה המטען שצריך להוריד לו מהכתפיים כדי שאפשר יהיה לחזור לעיקר: היצירות עצמן, כל אחת והקשר הישיר שלה עם הקורא הבודד, בלי כתרים, תהלוכות ומוזיקה רועשת.

במערבולת התרבות

את כל מה שנכתב למעלה אפשר להבין, בטעות, כתמיכה בהייררכיה קשיחה בין סוגים שונים של יצירה, כאילו קומיקס הוא נחות יותר מספרות וכדומה. זה לא יכול להיות רחוק יותר מהכוונה המדויקת שלי - ולמזלי, כדי להבהיר את העניין כמו שצריך, אני יכול להשתמש בראיון המלבב עם יורם מלצר ב-nrg, בעקבות הופעת הספר החדש שלו, האיש שנקבר פעמיים.

לקראת סוף הראיון נוגע המראיין, רן יגיל, באהבה העזה של מלצר לכדורגל, שעשויה להיראות, במחשבה השגרתית, כניגוד כלשהו להיותו מתרגם וסופר ואיש של תרבות עמוקה. זה הקטע הרלוונטי מתוך הכתבה: " "אני מתנגד להפרדה בין 'תרבות גבוהה' ו'תרבות נמוכה'", הוא [מלצר] מדגיש. "אני לא אומר זאת כקריאה למחוק כל הבדל כדרכם של פוסט-מודרניסטים רבים. אבל הציר האנכי הוא לא הדרך היחידה לסווג תופעות בחיי אדם ובתרבות אנושית" ".

גם אני, בסופו של דבר, מתנגד להפרדה בין מפלסים שונים של תרבות, שהיא דבר מלאכותי לגמרי. הסיבה שבשמה אני מתייצב נגד הפיכה של סוגי אמנות שונים לטרנד לוהט, כמו שעשיתי בעניין הקומיקס, היא אחרת לגמרי: התנגדות לתשוקה הבוערת של האדם, להשליט את השיפוט האינדיבידואלי שלו בתור כלל אוניברסלי (ואני מבקש מראש את סליחתכם, אבל הוחלט לא לערב כאן את אדון קאנט. I just can't).

בסופו של דבר, אין לדעתי חשיבות לשום דבר מלבד הקשר הפרטי בין היצירה לבין הנמען; אפילו אם היצירה היא בכלל לא מתחום האמנות, אלא מתחום האוכל או הספורט. הקשר הזה הוא כמעט קדוש בעיניי, וכל השאר - חול גמור. הבעיה היחידה היא בצורך לנסח חוקים כלליים, נכונים לכולם, שיכריעו איזו תרבות היא טובה ואיזו רעה - כי שום כלל כזה לא יעשה צדק עם המורכבות של מערכות היחסים הפרטיות האפשריות בין אדם לאמנות.

מי שטוען שרק ספרות גבוהה ראויה להתקיים, מחטיא לגמרי את המטרה; וכמוהו גם מי שטוען שדווקא הקומיקס הוא ה-דבר, או הקולנוע, או אלוהים יודע מה. במישור האוניברסלי אין ה-דבר, יש רק דברים; את ה"א הידיעה כולנו מוסיפים בינינו לבין עצמנו. וזה בדיוק היופי. אז בבקשה, כל אחד ליצירות האהובות עליו, והסופרלטיבים? אולי בקומיקס החדש, שעוד לא נוצר, זה שמתאר את גיבור-העל סופר-לטיב ואת מלחמתו בכוחות הרשע של קהילת התרבות המקומית.

danext@gmail.com

קוריאה את הספר

אלה מאיתנו שהעבירו את השירות הצבאי בחברת ספרים חתרניים (או סתם מופתיים), ומצאו בהם קצת טעם לחייהם בעודם לבושים בפיג'מה הירוקה שמרדימה כל מחשבה עצמאית, יכולים עכשיו להרגיש בני-מזל: לא בכל מקום בעולם זה אפשרי. הנה, בקוריאה פרסם משרד ההגנה רשימה שחורה של ספרים, שקריאתם אסורה על החיילים בכל זרועות הצבא. ורק כדי למנוע בלבול - לא מדובר פה על קוריאה הצפונית.

ההוראה ניתנה על-ידי שר ההגנה לי סאנג-הי, והתגלתה לאתר The Hankyoreh דרך מסמך רשמי, שאותו העביר רמטכ"ל חיל האוויר לבסיסי החיל, בדרישה לבדוק אם הספרים האסורים הוכנסו לבסיסים ולדווח על כך לפיקוד הגבוה עד ה-11 באוגוסט. בהוראות שפרסם השר לי, נאמר ש"ספרים מפתים" יכולים להפר את הריכוז של החיילים, והוגדרה רשימה של 23 ספרים בשלוש קטגוריות: ספרים בעד קוריאה הצפונית, אנטי-ממשלתיים/אנטי-אמריקאיים, ואנטי-קפיטליסטיים (אחד מהם נכתב על-ידי נועם חומסקי, כך שאולי בעצם משרד ההגנה עושה לחיילים טובה גדולה).

כדי למנוע את הכנסת הספרים לבסיסים, המליץ חיל האוויר לדווח מיד על הימצאות עותקים שלהם למשטרה הצבאית, לבדוק בחפציהם של חיילים שחוזרים מחופשה, ולאכוף תקנה שלפיה כל דבר דואר ייפתח בנוכחות קצין. והמוזר באמת הוא שחלק מהספרים ברשימה השחורה של משרד ההגנה דווקא נכללו ברשימת פרסומים מומלצים - שהוציא משרד התרבות והתיירות. אין כמו סיפורים כאלה כדי שהחיים בצה"ל ייראו - בדיעבד, בדיעבד - קצת אחרת.

רובוטיקה נוסטלגית

אחת המחוות הגדולות שאדם יכול לעשות לסיפור שהוא אוהב, היא לספר אותו לאחרים בקול רם (או לכתוב אותו מלכתחילה, אבל זה כבר עניין אחר). ממציא יפני לקח את העניין צעד אחד קדימה, ובנה את יוסף המספר של הרובוטים - מכונה דמוית-אישה, שתפקידה היחיד בעולם הוא לספר סיפור אחד מסוים, ולעשות את זה באינטונציה ובתנועות הידיים הנדרשות.

שמו של הרובוט, או שמא הרובוטית, הוא מורסאקי-בוט, והסיפור שאותו היא מספרת הוא סיפור גנג'י, הרומן היפני הגדול מהמאה ה-11, שתופס מקום מכובד במיוחד בתודעה הלאומית. הרובוט קרוי על שם כותבת הרומן, מורסאקי שיקיבו, שהיתה משרתת בארמון הקיסר היפני ובו-זמנית גם משוררת וסופרת - דבר לא ממש נפוץ באותם ימים. הסיפור נחשב לאחד הרומנים הראשונים בהיסטוריה, או לראשון שבהם, כך שהוא בהחלט ראוי לרובוט-מספר משלו.

לפי הבלוג של לוס אנג'לס טיימס, הרובוט פותח בסדנת הרובוטיקה של אוניברסיטת קיוטו, המכונה Robo Garage, והוא משמיע את גנג'י בליווי מניפה מתקפלת ועיניים נוצצות. המראה שלו הוא כשל אישה בת-התקופה - אפשר לראות וידאו לדוגמה כאן, ועוד כמה תמונות כאן.

אגב, בסוף החודש שעבר התגלו במקרה באוסקה כתבי-יד של גנג'י, שנחשבים לעתיקים ביותר שנמצאו עד היום (אלה העתקים שנעשו ביד בתקופה מאוחרת יותר מזו של מורסאקי, ולא כתבי-היד המקוריים). בניגוד למצב של הישראלים, שיכולים לשמחתם לפתוח את התנ"ך ולהבין כמעט הכל, היפנית - כמו כל שפה שהיתה בשימוש רציף במשך תקופה ארוכה מאוד - השתנתה לבלי הכר מאז ימי כתיבת הרומן, והקוראים של היום מכירים אותו לרוב דרך תרגומים ליפנית מודרנית.

ומה יגידו תושבי מערב אסיה, שהיצירה הזאת בכלל לא מוכרת לרובם? מקום טוב להתחיל בו הוא האתר הזה, שמציג בתמונות יפות את המקומות שמופיעים בסיפור, והאמת, מעורר חשק לא קטן לקרוא אותו. מה שבטוח, מורסאקי-בוט הוא/היא ההוכחה שטכנולוגיה וספרות לא חייבות להיות אויבות בנפש; עובדה שמפתחי רובוטים מצאו לנכון להשקיע זמן ומאמץ כדי להביא את גנג'י האהוב אל גלגול חדש בתולדותיו. הלוואי שאחרים ייקחו מהם דוגמה - אולי בעתיד הלא-רחוק, בכל בית יהיה רובוט פטפטן כזה שיקריא לנו את הספרים האהובים עלינו, ויפסיק רק כשננתק אותו מהחשמל.

פטרו-רומן

סופרים ישראלים עשוקים: סעו לעיראק! זאת צריכה מעכשיו להיות תוכנית העבודה, בעקבות הכתבה הזאת באתר הבי-בי-סי. מילא שעד עכשיו היה צורך לקנא במדינות המערב על התנאים הכלכליים שמתאפשרים בהן לאנשי המילה הכתובה, אבל עכשיו צריך כנראה להתחיל לקנא גם בכורדיסטאן (שבכל הקשור אליה, אגב, המלחמה בעיראק היתה בגדר הצלה משמיים - אבל את זה לא תשמעו מאלה שהפכו את המלחמה לעילת קיומם האידיאולוגי).

במחוז הכורדי האוטונומי בצפון עיראק, שידוע בעיקר בתעשיית הנפט שלו, נרשמה השבוע היסטוריה קטנה, כשהסופר המקומי בחטיאר עלי הוחתם על חוזה להוצאת ספרו החדש - תמורת 25 אלף דולר. לא עניין של מה בכך, כשלוקחים בחשבון את האבחנה שמספקת הכתבה: "כמו בשאר המזרח התיכון, היקפי ההדפסה בכורדיסטאן העיראקית נוטים להיות קטנים והסופרים מקבלים שכר זעום, ומכאן מגמת ההוצאה לאור תמורת תשלום לאלה שיכולים להרשות זאת לעצמם". נדמה שגם אנחנו, דיירי הווילה בג'ונגל בעיני עצמנו, יכולים לחתום על העובדות האלה.

התשלום שקיבל עלי גבוה יותר ממשכורת שנתית של עובד ציבור בכיר, ומה שהופך אותו לחריג עוד יותר הוא גודל קהל היעד - רק 4-5 מיליון כורדים בתחומי עיראק. ובכל זאת, ההוצאה האמינה בו מספיק כדי לשלם לו סכום מעורר קנאה גם בקנה מידה ישראלי, וכדי להדפיס 10,000 עותקים. לפי הכתבה, הקהל בחנויות מגיב היטב, על-אף שמחיר הספר שווה ל-10 דולר.

כל זה מתרחש על רקע של תעשיית ספרים שנשלטת ברובה על-ידי השלטון הכורדי, והעסקה החדשה מוצגת כתחילתו של שינוי שאולי יביא להיווצרות תעשייה עצמאית. ההוצאה כבר נמצאת במשא-ומתן עם סופרים אחרים, וגם שילמה למשורר הכורדי החשוב שרקו בקאס 20 אלף דולר תמורת פרסום מכלול השירים שלו. לא יודע מה איתכם, אבל אם אני הייתי תלוי למחייתי בשכר שמשולם על כתיבת ספרים בישראל, הרשימה הזאת היתה כבר נכתבת איפשהו בין ארביל למוסול.

danext@gmail.com

העט חזק מהחרב

הכותרת לידיעה בעמוד 12 של דה מרקר מאתמול נוסחה באופן שלא משאיר מקום לספק: "האינטרנט ניצח את הדפוס: ישראלים הוציאו לראשונה יותר על מחשוב מאשר על ספרים". הידיעה מסתמכת על נתוני הלמ"ס בנוגע לשנת 2007, ונפתחת כך: "ישראל כבר עם הספר: לראשונה עברה ב-2007 ההוצאה על מחשבים ואינטרנט את ההוצאה על המילה הכתובה. על-פי נתוני הלמ"ס, ההוצאה על ספרות ודברי דפוס היתה ב-2007 כ-2.25 מיליארד שקל, בעוד ההוצאה על אינטרנט ומחשוב הגיעה ל-2.5 מיליארד שקל - כ-250 מיליון שקל יותר".

לכבוד המאורע, העיתון אפילו הלך לראיין את יורם קניוק, שסיפק דעה מרעננת בזכות האי-ספרים (תזכורת תקופתית: זה המונח שלי לספר אלקטרוני). אבל משהו הטריד אותי בכל העניין, והחלטתי לבדוק יותר לעומק. מאחר שלמדתי לא לסמוך בעיניים עצומות על מה שכתוב בעיתונים, ביקרתי באתר הלמ"ס ומצאתי את ההודעה לעיתונות שעליה התבססה הידיעה (למי שלא ידע: הפקס החליף את הסקופ כבר לפני שנים).

החידוש הראשון, שהופיע כבר בראש ההודעה, היה שבשנת 2007 נרשמה בכלל עלייה של 7.8% בהוצאה הלאומית לתרבות, לבידור ולספורט במחירים קבועים לעומת 2006. באחת הדיאגרמות אפשר לראות שההוצאה הזו עולה בהתמדה, גם במחירים קבועים וגם במחירים שוטפים, מאז 1990 - מלבד ירידות קלות ב-2001/2, שנים שבהן, מסיבות מובנות, לא היה לנו מצב רוח לאמנות. כלומר, כבר עכשיו אפשר להרגיע את מי שחרד לדמותנו התרבותית, ולנזוף בעיתון שלא כלל את הנתון הזה, שהוא לדעתי החשוב ביותר במסמך, בשום מקום בידיעה.

העובדה שכלי תקשורת בוחר להבליט את הנתונים הפחות טובים היא, כמובן, לא מפתיעה במיוחד. אבל אפילו כך, יש מקום להשגות גם על האופן שבו הידיעה נוסחה, נפתחה והוכתרה בכותרת עגומה - כי לא בטוח שהפרשנות שניתנה לנתונים, כאילו "אנחנו כבר לא עם הספר", אכן תואמת לגמרי את המציאות. תושבי המדינה הוציאו על אינטרנט ומחשוב 250 מיליון שקל יותר מאשר על ספרות ודברי דפוס, זאת עובדה - אבל מה המשמעות שלה?

השוואה של שני נתונים חייבת לקחת בחשבון לא רק את הגודל המספרי, אלא גם את הדבר שהנתונים מתייחסים אליו. במקרה הזה, אנחנו משווים מוצרי מחשוב ואינטרנט למוצרי דפוס - ומחשבה קצרה במיוחד תעלה, שמחירם הממוצע של הראשונים יקר באופן דרמטי, בין מאות לאלפי אחוזים, ממחירם הממוצע של האחרונים.

מצד אחד יש לנו מחשבים, מסכים, מדפסות, ציוד היקפי אחר, תוכנות ייעודיות, משחקים - כל אלה עולים בדרך כלל בין מאות לאלפי שקלים ליחידה, יחד עם חיבור קבוע לאינטרנט, שיכול לעלות מאות שקלים לשנה; ומצד שני יש לנו עיתונים, מגזינים וספרים - שעולים בדרך כלל בין כמה שקלים בודדים לעשרות שקלים, ולעתים רחוקות יותר מזה, ליחידה.

אם לוקחים בחשבון שעל מחשב מאובזר אחד, יחד עם כמה משחקים ו/או תוכנות, משלמים סכום שבו אפשר לקנות בערך 50 ספרים, או למעלה מ-360 עיתוני סוף שבוע, רואים מיד שההשוואה היא לכל הפחות בעייתית (החישוב שלי התבסס על הנתונים הבאים: מחיר מינימלי של 4,000 שקל למחשב מצויד עם כמה משחקים או תוכנות מקוריות בסיסיות וחיבור לאינטרנט מהיר לשנה; 80 שקל לספר; ו-11 שקל לעיתון בימי שישי). כל עוד העיתון לא יודע כמה אנשים קנו בפועל בכל קטגוריה ומה הם קנו, המסקנה שלו בדבר "ניצחון" של המחשוב על הספרים נשארת לא מבוססת. אם בכלל, צריך להתפלא על כך שבפער מחירים עצום כזה, קטגוריית המחשוב גדולה בסיכום האחוזים הכללי מזו של הדפוס רק בכמה עשיריות האחוז. בעיניי זה אומר שאנחנו עם הספר, ועוד איך.

ונקודה שנייה: הקטגוריה "ספרות ודברי דפוס" מתייחסת גם לספרים וגם לעיתונים, והאחרונים סובלים משחיקה מתמשכת בפופולריות בשנים האחרונות. והספרים אמנם נמכרים בהמוניהם, אבל בהנחות אדירות. כך שאמנם סביר שהיקפה הכספי של הקטגוריה יירד משמעותית, אבל אי-אפשר לקשור את זה אוטומטית לירידה בחשיפה לספרות. אם כבר, העיתונות היא זו שעליה אפשר לומר שהחשיפה שלה מתמעטת כל הזמן, כך שמוזר להדביק את הירידה דווקא לספרים.

אז מה למדנו? שגם להודעות לעיתונות מגיע יחס קצת יותר רציני, ולא צריך למהר ולפרש אותן לפני שחושבים לעומק על משמעותם של הנתונים הגולמיים. הרי אפשר גם להשוות את סך ההוצאות על מכוניות לסך ההוצאות על ספרים ולהכריז שאנחנו כבר לא עם הספר - ומה זה משנה שמכונית ממוצעת אחת עולה כמו 1,500 ספרים (לא בהנחה כמובן). בואו נאמר שבהשוואות כאלה, שום עם לא ייראה תרבותי מדי. בקיצור, אותי הידיעה הזו דווקא הצליחה לעודד בכל הקשור למצבנו הספרותי, אבל מצד שני, הייתי צריך לעבוד קשה מדי בשביל שזה יקרה.

השעבוד משחרר

והנה סופר מקורי במיוחד, שמשתמש בקטגוריית המחשבים והאינטרנט כדי להעלות את שוויה הכלכלי של קטגוריית הספרות ודברי הדפוס. באחת התגובות לפוסט הקודם הפנה אותי שחר לידיעה הבאה ב-poets&writers: סופר אמריקאי בשם טאו לין הודיע בבלוג שלו (ששמו "קורא-של-ספרים-מדכאים") שהוא מציע למכירה 60% מהתמלוגים על ספרו הבא, שנמצא עדיין בתהליך כתיבה. לין מוכר, לפי הנוסח בבלוג, 10% מהתמלוגים תמורת 2,000 דולר, ומאפשר לקנות שישה חלקים כאלה, שייתנו לבעלים את החלק היחסי בתמלוגים מהמכירות בארה"ב (שיכול, כמובן, לעלות בהרבה על 2,000 דולר - וגם להיות נמוך בהרבה).

נשמע מוזר? הפוסט כבר עודכן עם הודעה, שלפיה כל ה"מניות" נמכרו והמעוניינים יכולים להיכנס לרשימת המתנה. ולמי שרוצה לדעת מה עומד מאחורי המהלך הזה, לין מסביר שהוא התפטר מהעבודה שלו כדי להקדיש את עצמו לכתיבת הספר הנוכחי, וזו השיטה שלו ליצור הכנסות. בינתיים נראה שזה עובד, והאמת, מתחשק לאחל לו שיצליח, אבל אולי עדיף שההצלחה לא תהיה גדולה מדי; יכול להיות לא נעים לראות אנשים אחרים מתעשרים מהתמלוגים שהיו אמורים להיות שלך. לא נורא: אם זה יקרה, הוא תמיד יכול להתקשר לעמיתיו הסופרים בישראל, שמבחינתם אין טבעי ממצב העניינים הזה.

danext@gmail.com

יבשה באופק

כולם מדברים על האינטרנט, והרבה, אבל מעטים מבינים את הדבר החשוב ביותר לגביו: האינטרנט הוא לא מדיום, אלא מקום. אם תרצו, היבשת השמינית של כדור הארץ. ומאחר שזאת לא יבשת שאפשר להיתקל בה בטעות כשמנסים להגיע להודו, קל להדחיק את העובדה הזאת ולחשוב שהרשת היא פשוט השלב המתקדם ביותר באבולוציה של אמצעי התקשורת. מוזר, אבל אין מגזר שבו היחס הזה נפוץ יותר מאשר בתעשיות התקשורתיות עצמן: העיתונים ורשתות השידור מתייחסים אל האינטרנט כאל ערוץ נוסף להעברת מידע, לא כאל שטח סיקור בפני עצמו. והוצאות הספרים רואות בו, לרוב, לא הרבה יותר מלוח מודעות לקטלוג שלהן. אבל עכשיו גם זה, כמו הרבה דברים אחרים, מתחיל להשתנות.

האתר bookbusinessmag.com מפרסם ראיון עם ג'ף ימגוצ'י, מנהל שיווק מקוון בחטיבת דאבלדיי של רנדום האוס, ובו הוא מספר על האתר המחודש שאותו הוא הקים בשביל ההוצאה. האתר, שעלה לאוויר ביוני, שונה לגמרי מהנהוג באתרי הוצאות רגילים, שמסתכמים לרוב בתיאור תמציתי של ספרים ובמעט עובדות עסקיות על ההוצאה עצמה. הוא נראה ומתנהג כמו בלוג מושך ומעניין, שעוסק בטווח רחב של אירועים שקשורים להוצאה - בין אם זה ספר שיהפוך לסרט בהוליווד או סופר שמתארח באתר אחר. והכל עמוס בקישורים, בתמונות ובקטעי וידאו מיו-טיוב.

באמצע הראיון שואלת המראיינת את ימגוצ'י: "האם ככה ייראו אתרי הוצאות הספרים בעתיד?", והתשובה שלו היא: "כן. התיאור בן הפסקה האחת של הספר - תמונת הכותב, ביוגרפיה שלו - לא הולך לקחת אותך רחוק במיוחד. מו"לים וסופרים עושים הרבה דברים מעניינים - סרטונים, פודקאסטים - כך שצריך מקום לשים בו את כל זה. וצריך מקום לעגן בו את זה, איפשהו באתר שלך, בצורה הגיונית". ימגוצ'י מציע "ללכת לאן שהאנשים כבר נמצאים", ולשתף פעולה עם אתרים פופולריים כמו פליקר ומייספייס, כדי ששמה של ההוצאה, כמו גם הספרים שלה, יתקיימו במקביל בשטח גדול ככל האפשר ברשת.

כל מי שייכנס לאתר של דאבלדיי יוכל לראות מיד, ששם כבר רואים את האינטרנט כמרחב, שמצריך עבודת רגליים ממשית כדי שאפשר יהיה להתקיים בו בצורה נכונה. אם נשווה את זה ליחסים בין מדינות, במקרה הזה לא מספיק לפתוח "שגרירות" ברשת, בצורת אתר סטטי; מה שצריך הוא ליזום חילופי אוכלוסייה, ולשלוח את האנשים הכי טובים במדינה אל מעבר לגבול לשהות קבועה. מזל שהאינטרנט מספיק גדול לכולם, כך שזה לא יהיה כרוך בשום צורה של קולוניאליזם.

דרך הלבנים הרותחות

בקהילת הבלוגים של אל פאיס מופיע פוסט בזו הלשון, שאותו כתב מרקוס רודריגס, בלוגר ספרדי (נשמע כמו קופי לא מוצלח למנה גנוזה בבורגר ראנץ'), תחת הכותרת "מחשבות של סופר כושל": "האם אגיע יום אחד למשהו גדול יותר מכתיבת סיפורים שאף אחד לעולם לא יכיר? אני רוצה לחשוב שכן, אבל המציאות שונה מאוד. החיים האלה קשים מאוד, וקשה להיות מסוגל להגיע לניצחון בספרות. אמשיך לכתוב ולהשתתף בתחרויות, כי אני רוצה שיהיו לי שאיפות, אבל עמוק בפנים אני יודע שלעולם לא אהיה שום דבר מעבר לכותב של סיפורים קצרים באיזה ספר אוסף…"

הפסקה הבאה מתחילה, כבדרך אגב, במשפט הבא: "אני יודע שאני עדיין בן 14…". ובכן, אפשר לומר שזה מכניס לפרופורציה את ייסורי הנפש שעליהם מתוודה רודריגס. אבל הגיל הצעיר, למרות היותו מועד להגזמות ולמחשבות גורליות על עניינים של מה בכך, לא צריך למנוע מאיתנו לראות (גם בהמשך הקטע) שלאיש יש אהבה אמיתית ורצינית לכתיבה - והאמת? אי-אפשר לומר שנפשות של אנשים מבוגרים מתייחסות לנושא בצורה יותר מיושבת. את הפוסט של היום, אגב, מתחיל רודריגס בפתגם רוסי יפה: "ליפול - מותר; לקום - חובה". ילד או לא ילד, הייתי אומר שהוא מוכן לצאת לדרך הקשה שבה הוא בחר.

קנו אותי, בפקודה!

גם אתמול וגם היום התפרסמה בהארץ, בעמוד האחורי של גלריה, אותה מודעה תחת הכותרת "חזרה לבית הספר עם הוצאת שוקן". שמונה ספרים מופיעים במודעה, שלושה מתוכם הם ספרי פרוזה ושניים הם מחזות - וכל מי שאתרע מזלו להיות תיכוניסט החל משלהי המילניום הקודם והלאה יזהה אותם מיד: סיפור פשוט, תהלה, בדמי ימיה (עגנון), אדיפוס המלך ואנטיגונה (סופוקלס).

מתחת לכל ספר מופיע תיאור, שכנהוג במודעות לספרים, לא חוסך בסופרלטיבים ("סיפור מופלא על ירושלים שבין החומות" - על תהלה; "יצירת המופת הגדולה של הדרמה היוונית" - על אנטיגונה). אלא שהפעם, תוך כדי קריאת התיאורים המשתפכים, חשבתי פתאום: למי הפרסומת הזו מיועדת? בוודאי שלא לילדים - כי הם הרי קונים את הספרים האלה בפקודה, בין אם הם מעריכים את איכותם או לא. כנ"ל ההורים - הם פשוט נאנחים וקונים את מה שהילד אמר שהמורה אמרה שצריך. והמורים? הם מלמדים את היצירות האלה על טייס אוטומטי, שלפחות בתיכון שלי, הוביל בדרך כלל היישר אל תוך צלע ההר הקרוב.

כלומר, למרות המראה הסולידי והסטנדרטי, יש לנו כאן עסק עם מודעה מיוחדת במינה: היא מפרסמת מוצר שלצרכן אין ברירה אם לקנות או לא, ולא מפני שאין אלטרנטיבה למוצר, אלא מפני שהקנייה עצמה נעשית בכפייה. זה עשוי להזכיר את הפרסומות לחברת החשמל, שכידוע אין ללקוחותיה אפשרות לפנות למתחרים - אבל כאן זה אפילו אבסורדי יותר, בערך כמו פרסומת שמסבירה במאור פנים למה כדאי להכניס הביתה את אנשי ההוצאה לפועל: חשמל אף אחד לא מכריח אתכם לקנות, אבל אם המעקלים מצלצלים אצלכם - הם ייכנסו בלאו-הכי, בין אם הדלת תיפתח כרגיל או תיפרץ בכוח.

מילא אם הפרסומת היתה מנוסחת כפנייה לקוראים רגילים, אבל היא ממוענת במפורש לקראת החזרה לבית הספר. כך שקצת חבל על הכסף: זה לא שהילד יכול להחליט פתאום שלא בא לו אנטיגונה, ולקנות במקומה את איפיגניה בטאוריס. גם ההורים שלו לא יכולים להחליט כך, ואפילו לא המורה. את מחיר המודעות האלה כדאי היה לתרום לעמותת נפגעי תוכנית הלימודים בספרות, ואם זה נשמע כמו בדיחה, איאלץ להתוודות שצמרמורת איומה החרידה אותי אתמול כשהגעתי לעמוד האחרון וראיתי מולי פתאום את העטיפה הירוקה של סיפור פשוט ואת זו הלבנה של אנטיגונה. פוסט-טראומה, נדמה לי שקוראים לזה, ולא במקרה המילה הזאת באה מיוונית.

danext@gmail.com

בלי עזרת השם

יורם קניוק הוא מסוג הסופרים שמתראיינים הרבה, אבל תמיד יש להם משהו חשוב לומר. הפעם, במדור הספרות של ידיעות אחרונות, הוא מדבר על הספר קסם על ים כנרת, שאותו הוא כתב לפני 15 שנה תחת השם הבדוי רויטל בק ועכשיו מוציא לאור מחדש תחת שמו הממשי (בינתיים הכתבה הועלתה גם ל-ynet). לדברי קניוק, עד לפני חמישה חודשים אף אחד - כולל המו"ל, מריו ויינשטיין, בעצמו - לא ידע מיהו הכותב האמיתי, וההוצאה מחדש התחילה להתגלגל במקרה, כשאחד החברים שלו שמע במקרה על הספר ורצה לקרוא אותו.

הראיון ממשיך למחוזות אחרים, ומתרכז בעלילה הקיצונית של הספר ובמה שיש לקניוק לומר על התאמתה למציאות של היום. אבל אם תשאלו אותי, בראש כל הנושאים הקיצוניים עומד דווקא עניין השם הבדוי: פרסום ספר תחת שם שאינו השם האמיתי של הכותב הוא, כנראה, הדבר הכי מנוגד לרוח התקופה שבה אנחנו נמצאים. חוץ מכמה סופרים ידועים, חיים או מתים, שממשיכים להיות מוכרים תחת שם עט, כמו ג'ון לה קארה (בשמו האמיתי: דייוויד ג'ון מור קורנוול) או פרנסואז סגאן (פרנסואז קוארה), המנהג הזה נעלם כמעט לגמרי מהעולם, לפחות במערב.

כשקניוק הוציא את הספר בפעם הראשונה, האקלים החברתי עדיין לא השתנה לגמרי; היום, בעידן שבו הסופר כאישיות, שלא לומר סלבריטי, הוא העיקר, והיצירה היא בסך הכל האמצעי להשגת המטרה - שם בדוי הוא כמעט כפירה בעיקר. סופרים רואים את עצמם בראש ובראשונה כמותג, ומותגים לא אוהבים להתחפש; הם אוהבים לצעוק את עצמם בקול רם. הנה דבר אחד, לפחות, שבו המחשבה "פעם הכל היה אחרת" לא נובעת מנוסטלגיה כבדת-ראייה, אלא מעובדות ממש: בעבר היצירה באה לפני הסופר, והוא היה מוכן להקריב את פרסומו למען פרסומה. אגו מניאקים תמיד היו, אבל עד המאה ה-21 זה לאו-דווקא נחשב כתנאי הכרחי לתפקיד סופר.

ועוד דבר מדהים שמתחבא בין שורות הראיון, ומזכיר עד כמה השתנו הזמנים: הוצאה בישראל פרסמה ספר של סופרת אלמונית, שאיש לא שמע את שמה קודם לכן, שאין לה פרוטקציות או ממליצים בעלי-שררה, רק על סמך איכותו הספרותית. וזה לא קרה במאה ה-19, אלא בשנות ה-90 המוקדמות. הסיכוי שדבר כזה יקרה היום הוא אפסי, אם לא מתחת לאפס.

אולי זאת עוד סיבה לכך שאנשים כבר לא כותבים תחת שם בדוי: מערכות ההגנה הרובוטיות של הוצאות הספרים מיירטות אוטומטית כל ספר שמתקרב אליהן, אם הן לא מזהות את השם שמופיע על כתב היד. מעניין מה היה עולה בגורלו של אמיל אז'אר (הניסוי הספרותי של רומן גארי), לדוגמה, אם זה היה המצב גם בימים ההם. כל החיים לפניו? אולי כשוטף כלים בחצי-משרה.

על השעמום

אחרי הראיון עם קניוק, בצדו השני של הדף, מופיעה ביקורת ספר שאותה כתבה ציפה קמפינסקי. הביקורת נפתחת במילים: "לפני כמה שבועות עמד אחד ממבקרי הספרות גבוהי המצח - המסתיר את יצריו מאחורי פסאדה של אליטיזם פרנקופילי - על ההבחנה שעושה השפה הצרפתית בין סופר-סופר לסתם כותב".

ספק אם צריך לפרט למי התכוונה המשוררת בהגדרה המדויקת הזו, אבל מאחר שאנחנו לא עוסקים פה בכתבי חידה ספרותיים (מה אני - ע. צופיה?), וכשירות לציבור המבולבל, אני מוצא לנכון להפנות אל הפוסט שהופיע כאן בעקבות השגותיו של אותו פרנקו-אוריינטלופיל-ישראלופוב בעניין ההבחנה הנ"ל (ואגב, זו לא הבחנה של השפה הצרפתית, אלא של רולאן בארת).

וכאילו היה מדובר בשפשוף מקרי של מנורה עתיקה בבזאר של איסטנבול/קהיר/כל-מקום-אחר-שנראה-בול-כמו-ישראל-אבל-משום-מה-לא-שנוא-כמוה-על-בני-ציפר, הרגשתי שעצם אזכורו של האיש משחרר לחלל החדר שד שדוחף אותי לבדוק מה שלום תרבות וספרות. ובכן, טוב, תודה. לכבוד הענקת הפרסים לשלושת זוכי תחרות המסה של הארץ, מפרסם המוסף שלוש מסות חדשות של הזוכים, וב"צ לא מתאפק, ואץ לסגור את החלון כדי שחס וחלילה לא תיכנס, בגלל האירוע החגיגי, רוח טרייה שתפריע את מנוחת העובש המנמנם בין דפי העיתון.

את המאמר שלו במרכז העמוד, תחת הכותרת "הכל אבוד", ציפר מסיים במשפט: "בתרבות הישראלית, מסות נסבלות על ידי קהל הקוראים בעיקר כאשר חתומים עליהן סופרים ידוענים. כל דבר אחר נחשב לטרחנות מיותרת. ניסינו לשנות השנה את אורח המחשבה הזה".

לכאורה, זה עולה בקנה אחד עם הנושא שבו התחלתי את הפוסט הזה - רודנות השמות הגדולים בספרות הישראלית והעולמית בכלל. אבל זה רק לכאורה, כי מקריאת המאמר כולו, ומהיכרות קודמת עם תרבות וספרות, קל לראות שהנזיפה של ציפר מכוונת למקום אחר - נגד כל מי שחושב שמסה, או טקסט כלשהו, צריכים להיות קריאים, בהירים ומעניינים.

"סופרים ידוענים" הם כאן רק שם קוד לאנשים שהכתיבה שלהם מדברת, אוי לאוזניים שכך שומעות, לקהל גדול של אנשים - כמו גם שם קוד לקהל עצמו. זה המקום לנקוט גילוי נאות ולומר שגם אני שלחתי מאמר לתחרות; נכון שאם הייתי זוכה בוודאי לא הייתי משמיע את הביקורת הזאת, אבל עם יד על הלב, אם הייתי זוכה, סימן שהייתי ראוי לביקורת כזו בעצמי - כי זה היה מעיד על כך שכתבתי בצורה מסוימת מאוד, ולא הצורה שאני מכבד באמת. בכל אופן, המשפט המסיים של ציפר, "ניסינו לשנות השנה את אורח המחשבה הזה", הוא אירוניה דקה במיטבה: המטרה לא היתה להראות לאנשים שאין פה למעשה טרחנות, אלא להפך, לגרום לאנשים להתאהב בטרחנות הזו ולראות בה אידיאל.

חוות השרתים

ואם כבר התחלנו עם שמות עט והמשכנו במסות עם אג'נדה ניאו-טרחנית, נסיים בשם עט שמדגים מהי מסה אמיתית מבלי להשתהות על אידיאולוגיות דווקאיות. הכוונה היא לג'ורג' אורוול, שנולד משום-מה כאריק ארתור בלייר, ועומד להפוך - בעקבות יוזמה נהדרת של The Orwell Prize, פרס בריטי לכתיבה פוליטית - לסוג של בלוגר פוסט-מורטם. 

הארגון שמאחורי הפרס פתח בלוג מיוחד לציון 70 שנה לתחילת כתיבת יומניו של אורוול, והחל ב-9 באוגוסט, כלומר בעוד שבוע בדיוק, יופיע בכל יום הערך שנכתב באותו תאריך שבעה עשורים קודם לכן. היומנים נכתבו מ-1938 ועד 1942, והם מורכבים מיומנים אישיים (שפרסומם יתחיל בתאריך הנ"ל) ומיומנים פוליטיים (שפרסומם יתחיל ב-7 בספטמבר).

כמו שאפשר להבין, יש הרבה חומר - אז למשך ארבע השנים הבאות, כולם מוזמנים לחתום קבע באתר הזה, שבלי שום ספק יהיה אחד הבלוגים המצטיינים ברשת. חי או לא, מובטח שהטקסטים יהיו רלוונטיים, כי לכותב העילאי הזה יש נטייה לאבחן במדויק את ההווה גם ממרחק של עשרות שנים אחורה, כאילו היה כתב שטח נצחי שמתאים לכל זמן. או כמו שכתבתי לפני שבוע בתחילת מאמר בידיעות אחרונות: ג'ורג' אורוול הוא כנראה המת היחיד שמובטח לו שלא יתהפך אף פעם בקברו, אלא רק יתערסל בו בשלווה בידיעה שנבואותיו ממשיכות להתגשם לנצח.

danext@gmail.com