ליבריסטאן

עיניים עצומות לרווחה

אסור להיות שליליים בראש השנה. זה לא מתאים לרוח החג. ולכן אקדים ואהיה שלילי כבר עכשיו, עוד לפני שהחג נכנס. טוב, לא ממש שלילי, יותר… מהצד הלא נכון של האפס, נקרא לזה. אגב, לפי חוות דעתו המוסמכת של הרב הבדיוני שלי, היום בכלל לא ערב ראש השנה; התאריך הנכון הוא ה-31 בדצמבר. טוב, לא משנה.

העניין הוא כזה: בהארץ עשו גיוס חירום חגיגי ומילאו את דפי העיתון בגדודים של סופרים, שכולם מדברים על דבר אחד: הכתיבה שלהם - למה, איך, מתי וכמה. במוסף ספרים מופיע פרויקט בשם "כותבים על כתיבה", בעוד שבמוסף ראש השנה מופיע פרויקט בשם "מה סופרים מנשנשים" (תודו שתמיד רציתם לדעת. רק מה, אי-אפשר למצוא את הכתבה באתר העיתון, אז אין לינק).

בספרים הגדירו את הפרויקט כך: "למה הם כותבים? סופרים, משוררים ומושכים בעט מנסים למצוא תשובה", ופרסמו רשימות על כך מאת סמי מיכאל, אגי משעול, מיכאל הנדלזלץ ומירון ח. איזקסון, יחד עם קומיקס באותו נושא של רותו מודן. בפרויקט השני, מתראיינים כדי לספר על נשנושיהם (כן, ממש כך - מה הם אוכלים בזמן הכתיבה) רות אלמוג, צרויה שלו, אלונה פרנקל ועוד, יחד עם ציטוטים של סופרים מהעולם באותו נושא.

פתחתי ואמרתי שאסור להיות שליליים היום, אז לא אהיה שלילי. אהיה חיובי ואגיד: מי ייתן ובשנת תשס"ח ייגמלו כל סופרי העולם מהתשוקה הבלתי-נשלטת לדבר ולדבר ולדבר על הכתיבה, שהיא רק במקרה גם הדבר שהם-עצמם מכורים לו. אסתכן ואגיד עוד: יצירות שמדברות על תהליך היצירה, שחביבות כל-כך על אמנים מכל התחומים, הן בעיניי גם היצירות הכי פחות משמעותיות שאפשר ליצור. הן מחניפות לאמנים אחרים, שכמו כל נרקיסיסט מצוי שואבים סיפוק עילאי מגילויי נרקיסיזם של הזולת - אבל לא אומרות שום דבר למי שלא שותף, במקרה, להתעסקות העצמית של אותה ברנז'ה.

אפשר לשאול את השאלה גם אחרת: את מי זה מעניין למה אני כותב? את מי מעניינת השאלה הנשגבת, מה אני גורס בשיניי בזמן הכתיבה? על זה אפשר לענות - זה מעניין רק את האחרים שעושים כך, כלומר כותבים אחרים, שמרגישים שפעילות הכתיבה שלהם היא דבר שיש בו חשיבות וגורליות בהיקף קוסמי, ולכן כל מה שקשור בה הופך מיד למשמעותי כשלעצמו באותו מידה. ועכשיו נשאל שאלה אחרת: למה שמישהו, שאינו משתייך לגילדה שלי, ירצה לדעת מדוע אני כותב ומה אני אוכל תוך כדי? אין סיבה כזאת. מי שאינו שותף באותו חוג נרקיסיסטי סודי, מתעניין רק במה שאכן צריך להתעניין בו: בטקסט הכתוב, הסופי.

כמובן, אם יש דבר שכותבים לא יכולים לעמוד בו, הוא המצב שבו מישהו בא ומבקש מהם לדבר על הכתיבה שלהם - אז אי-אפשר להאשים את משתתפי הפרויקטים האלה. הרי זה ליטוף רציני ביותר לאגו, ומכאן גם הכתיבה-על-כתיבה, שממלאת ספרים רבים כל-כך. אבל בואו ננסה לרגע לחשוב איך זה נראה מבחוץ. תחשבו על הרצאה, שכולה - כל השעה וחצי - מוקדשת לנושא "למה נעשיתי מרצה". תחשבו על הצגת תיאטרון שמספרת סיפור אחד - חיבוטיו של המחזאי שמנסה לכתוב את המחזה הזה ממש. ואולי אופרה שכל האריות בה מהללות ומפארות את קשיי המלחין. אפשר לסכם את כל זה במילים: התיק נסגר מחוסר עניין לציבור.

אחד המאפיינים המרכזיים של נרקיסיזם הוא חוסר היכולת לפתח אמפתיה לאנשים אחרים, כלומר, לראות דברים מנקודת המבט שלהם. מאחר שאין ויכוח, נראה לי, על כך שרוב האמנים הם נרקיסיסטים, די קל להבין למה הם לא מסוגלים לראות שהדיון האינסופי שלהם בעצמם לא ממש מעניין מישהו מלבדם ומלבד נרקיסיסטים כמוהם. זה הקושי הגדול ביותר: לקלוט שמשהו שאתה אוהב, וכל סביבתך המקצועית והחברתית מתמוגגת ממנו, הוא למעשה פינוק חסר משמעות בשביל כל מי שהוא לא אתם.

נכון, אפשר להתווכח גם על זה, ולהגיד - מה שטוב לי ולחבריי, אני בעדו. אבל מאחר שהאמן בכל זאת רוצה להגיע לאנשים אחרים ממנו, הוא צריך להבין שגם מבחינת ההגיון הפנימי שלו אין ערך רב להתלטפות האינסופית הזו. ככה, אחרי הכל, מגיעים רק לעצמך, וגם זה בקושי. בקיצור, לשנה החדשה ולכל מה שאחריה, הברכה שלי לכל הכותבים היא שיידעו להרחיק ולראות מעבר לקצה אפם, ולכל הקוראים  - שישתחררו במהרה בימינו מתפקידם כסטטיסטים במלודרמה סוערת של נפשות אקסהיביציוניסטיות, ויתחילו לקבל כבוד בתור מה שהם: נמענים של ממש.

הדפסה חוזרת

מאחר שהשנה הקרובה עשויה בהחלט להיות זו שבה מכשירי הקריאה האלקטרוניים יחדרו ברצינות לשוק העולמי, ויגרמו לשינוי גדול באופן שבו אנחנו קוראים - הנה אתר שמבשר, אולי, על התפקיד החדש של ספרים רגילים: מוצרים עיצוביים. באתר אפשר לראות שורה ארוכה של יצירות שהכינו מעצבים, פסלים ושאר נפשות אמנותיות, והכל עשוי מספרים - חלקם אפויים בתנור, חלקם מודבקים על הקיר בתור מדפים לספרים אחרים, ועוד כל מיני מטמפורפוזות שכמה מהן יפהפיות ממש.

האם זה האופן שבו כולנו נכיר ספרים בעתיד הלא-רחוק - כחומרי גלם לחפצי נוי? אני, בכל אופן, מקווה שלא. יהיה חבל מאוד אם הספרים יוחלפו לגמרי על-ידי מכשירי קריאה, מהרבה סיבות שאחת מהן קשורה לפוסט שפורסם פה בשבוע שעבר: לא רבים מודעים לזה, אבל כבר הקינדל הנוכחי מאפשר כניסה לאינטרנט, שלא לדבר על זה שיש לו הרבה יותר מדי כפתורים ופונקציות. האם אנחנו רוצים שגם הספרים שלנו יוכו בתסמונת כשל-הקשב הנרכש? שלא נוכל לקרוא פסקה אחת ברצף, כי בדיוק צריך לבדוק מייל? שלא נוכל להחליט מה לקרוא, כי יש לנו כרגע במכשיר 504 ספרים שכולם נורא אטרקטיביים?

לא נראה לי. הגדולה של הספר הקיים היא בהיותו ספר אחד, ודי. יכול להיות שדווקא זה מה שיציל אותו, בסופו של דבר - כשהנטייה לטכנולוגיות של "הכל כלול" תדעך ותיסתר על-ידי זרם נגדי, כמו כל טרנד אחר. אני מניח שמתישהו, כולנו נחפש מכשיר אחד ייעודי לכל צורך נפרד, ואז בוודאי נגלה מחדש שהספר המודפס הוא ההגשמה האולטימטיבית של הדרישה הזו. אז אם כבר שנות טובות, שתהיה שנה טובה גם לספר הישן והטוב, ואני בטוח שהוא יהיה איתנו עוד הרבה הרבה שנים. ושנה טובה גם לכם, האנשים שבזכותם - בין אם כקוראים או ככותבים - יש ספרים טובים, ושתודות להם הספר האמיתי לא ייעלם אף פעם, לא משנה באיזו צורה.

danext@gmail.com

אהבה חצי-אוטומטית

מה, בעצם, המטרה של לימודי הספרות בבתי הספר? לדעת מנחם בן, במאמר שלו ב-nrg, המטרה היא לא "להביא את התלמידים להתמצאות כזו או אחרת בקלאסיקה הספרותית המיושנת ברובה והלא מעניינת ברובה", כמו שעושה תוכנית הלימודים הקיימת, אלא "ליצור אוהבי קריאה וכתיבה". אי-אפשר שלא להסכים עם זה, אבל משם עובר בן למסקנה הכביכול-מתחייבת: "לכן הכל צריך להתיישר על פי האהבה ועל פי העניין". ועל כך יש לי רק שאלה אחת קטנה - האהבה והעניין של מי?

ההצעות של בן כוללות סעיפים כמו העדפת שירים מולחנים, סילוק כל הרומנים הגדולים, ומשפט המחץ "את שייקספיר צריך להעיף כמובן. אין בו שום טעם בלימודי הספרות הישראליים היום". הוא מסכם ואומר: "הפרינציפ צריך להיות ברור: רק מה שחי לגמרי, רק מה שיכול להקסים ולעניין את התלמידים, רק מה שיוכלו לשיר או להציג או לדקלם או לדבר עליו בהפסקות".

אפשר לראות שברגע שמתחילים להיכנס לפרטים ומנסים לבצע בפועל את הדרישה, הנכונה כשלעצמה, ליישר הכל לפי אהבה ועניין - היכולת לגבש הסכמה רחבה על משהו שעומד בקריטריונים האלה מתרסקת אל קרשי המציאות. קל מאוד לומר שתלמידים שונאים את אנטיגונה, אבל מי יערוב לכך שהם בהכרח יאהבו מחזה "אהיב" של חנוך לוין? בשורה התחתונה, הכל יונחת עליהם מלמעלה בדיוק כמו היום, ואני מציע לא לפקפק ביכולת של תלמידים לשנוא דברים שנכפים עליהם, יהיו איכותיים ומעניינים ככל שיהיו. הרי גם היצירות שבתוכנית הלימודים הנוכחית נחשבו בוודאי, מתישהו, כ"אהיבות" ללא עוררין. ואין צורך לפרט מה דעתם של הנמענים, או שמא הקורבנות, בנידון.

כל התהיות האלה לא אמורות להיות יותר מאשר תהיות, כי לי אין תשובה טובה יותר משל בן לבעיה הזאת. ברור שתוכנית הלימודים בספרות חייבת להשתנות ומהר, יותר מכל לטובת הספרות עצמה - אבל איך, זו כבר שאלה שקשה לענות עליה. מצד אחד כמעט מובנת מאליה נכונות העיקרון, שמטרת החינוך הספרותי אסור שתהיה דחיסת ידע עבש, אלא פיתוח של אהבה ויכולת שיפוט כלפי קריאה וכתיבה. מצד שני, אין שום סיכוי ליצור רשימה של יצירות שכל התלמידים יאהבו, ולו בגלל שלימוד של משהו בפקודה מנטרל, קודם כל, את החיבור האינסטינקטיבי אליו.

הרעיון היחיד שאני יכול לחשוב עליו, בתור סינתזה שפותרת איכשהו את שתי הבעיות יחד ונמנעת מרוב הקשיים שבהן, היא להפוך את תוכנית הלימודים בספרות לפרטית ואישית לגמרי: על כל תלמיד יוטל לחפש ולמצוא בעצמו, בכל מיני אמצעים, יצירות שהוא אוהב, לקרוא אותן ולנהל עליהן דיאלוג כלשהו עם המורה.

פורום הכיתה, במקרה כזה, יפסיק להיות נקודת ההתייחסות; ספרים הם גם ככה לא משהו שרצים לספר עליו ל-40 איש בבת אחת, אלא לכל היותר מדברים עליו עם עוד אדם שמעריכים את דעתו. אם יעבירו לידי התלמידים את האחריות למצוא ספרות אהובה, הם בוודאי ימצאו אותה, והצורך לדבר ולדעת עליה עוד יגיע כבר מעצמו.

המורה יהיה שם רק כדי להציע נקודת מבט אחרת ולגרות את יכולת השיפוט של התלמיד - אבל בשביל זה צריך גם לחנך מחדש את המורים, שלא יוכלו יותר להישען על רשימה סגורה מראש של ספרים. הם ייאלצו להתמודד עם דיאלוג על יצירות שמעולם לא קראו, ולהיות מסוגלים לשמש רק כמראה למישהו שכן קרא אותן, בתנאי נחיתות בידע ספציפי אבל לא בניסיון הכולל. מסובך, אבל בוודאי לא בלתי-אפשרי. זה בוודאי אפשרי יותר מאשר המחשבה שיש יצירות שכולם יאהבו בהכרח, וכל מה שצריך הוא לזהות אותן בשמן.

הורדה לשם עלייה

ב-30 בספטמבר יוצא הספר החדש של ניל גיימן, The Graveyard Book, והוצאת הארפר קולינס בחרה לשווק אותו בעזרת אמצעי שבוודאי ישמח כמה אנשים: גרסת אי-ספר מלאה, להורדה בחינם, של ספרו הקודם של גיימן, Neverwhere (בעברית הוא נקרא לעולם לא עולם).

ההורדה אפשרית רק עד יום שלישי, והקובץ יפסיק אוטומטית לפעול אחרי 30 יום מרגע ההורדה. אבל למרות כל המגבלות המעצבנות, עדיין צריך לראות את הצעד הזה כמעשה די נדיב, והוא בוודאי ישתלם לסופר ולהוצאה. מעניין מתי נראה גם כאן יוזמות כאלה - נגיד, להציע את התגנבות יחידים בחינם, לזמן מוגבל, בתור קידום מכירות לספר החדש של יהושע קנז, דירה עם כניסה בחצר. כרגע זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל לפי מודל האיחור הכרוני, זה בוודאי יגיע גם אלינו - עוד 20 שנה בערך.

סאטירה מילונית

פרס הרשימה המתוחכמת של השבוע הולך, פה אחד, לקטע הבא שפורסם ב-Harper's Magazine מתוך מאמר של כריס אופוט, שבו מבוארים מונחים ספרותיים שונים. ברגע הראשון זה נראה לגמרי אמיתי, אבל אז מבחינים בהומור הדק והחד, ולא נותר אלא להסיר את הכובע המטפורי ולהצטער שלא חשבנו על זה קודם. הנה כמה הגדרות מצטיינות מתוך הרשימה:

• נון-פיקשן: פרוזה שהיא עובדתית, מלבד עיתונים.
• ספר זיכרונות: צורה פופולרית שבה הכותב זוכר פסקאות שלמות של דיאלוג מהעבר, כשהמטרה העליונה היא להאשים את הורי הסופר במצבו הפסיכולוגי הנוכחי.
• רומן: צורה חריגה וארוכה שיצאה מהאופנה עם עליית מעמדו של ספר הזיכרונות.
• עלילה: אמצעי, שהעדרו מעיד על רצינותם של סופרים.
• רומן מד"ב חשאי: יצירה עתידנית שזוכה לקבלת פנים חמה בעולם הספרותי, כל עוד אף אחד לא מזכיר שהיא, למעשה, מדע בדיוני.
• דה-קונסטרוקציוניזם: ניסיון מוצלח בחלקו של הצרפתים לנקום את אובדנה של פריז כמרכז הספרות העולמי.

את השאר אתם יכולים לקרוא שם. לי, בכל מקרה, זה עשה חשק להשיג את המאמר המלא, לשכפל אותו בכמה שיותר עותקים ולחלק אותו בחוגי הספרות באוניברסיטאות ובין המורים לספרות בבתי הספר. או עדיף, בהמשך להצעות של מנחם בן, לתת אותו לתלמידים; זה בוודאי יגרום להם לאהוב ספרות אמיתית, כלומר כזו שלא לכודה בשקרים שההגדרות האלה מגחיכות כל-כך טוב.

danext@gmail.com

המפציץ המיורט

יחסית לפרשייה המסחרית המפותלת שמאחורי התרגום החדש למלכוד 22, אפילו מלחמת העולם השנייה, שבתקופתה מתרחשת העלילה, נראית פשוטה כמו ספר ילדים. ככה לפחות עולה מהתיאור המפורט שפורסם היום בהארץ, ומסביר את המהלכים שהביאו לכך שהתרגום החדש יצא בהוצאת ספרי עליית הגג, על אף שהזכויות נרכשו במקור על-ידי הוצאת ביתן, שהוציאה את התרגום הקודם.

אבל מכל הסאגה הזאת, שיכלה להספיק לכמה וכמה ספרי הארי פוטר חדשים, רק פרט אחד תקע בי את ציפורניו וסירב לעזוב. זה קרה במשפט הזה, לקראת סוף הכתבה: "לא מעט קוראים ישראלים נקשרו במשך השנים לתרגום הישן והטוב של מלכוד 22, ויש להניח כי ימשיכו לאהוב אותו גם בעתיד. כעת, למן הרגע שבו הזכויות עברו לידי הוצאה אחרת, חל איסור על הפצת התרגום הישן".

כאן כבר יש לנו עניין אחר לגמרי מאשר סתם תרגום ישן שמוחלף באופן טבעי על-ידי אחד חדש - כי במקרה הזה, בגלל עניין הזכויות, התרגום הישן מוצא אל מחוץ לחוק. אם לשון הכתבה מדויקת, אז התרגום הישן של מלכוד 22 לא יכול עכשיו להימכר בשום מקום, בלי קשר להעדפה אישית מצד הקונים כלפי תרגום זה או אחר.

אני חייב לומר שזה קצת מוזר, וקצת-הרבה מטריד. שמעתי על צנזורה של ספרים מכל מיני סיבות, אבל כשספר נאסר להפצה מסיבה כזאת, כתוצאה מאיזשהן תקנות משפטיות, מסחריות וא-פרסונליות, זה מפחיד אפילו יותר מאשר מקרה שבו מוטל עליו איסור בגלל תוכנו או בגלל זהות הכותב. כי כאן הצנזורה פועלת לגמרי מעצמה, בלי מעורבות אנושית, כאילו היתה חוק טבע: יש התנגשות בזכויות, לכן הספר הישן כבר לא לגיטימי. נקודה. לא מתוך כוונה רעה של מישהו, אלא כי ככה זה.

התרגום החדש של מלכוד 22 הפך מיד לרב-מכר, כך שעתידו ורוד גם בלי לדחוק בכוח את רגלי קודמו. גם אין שום סימן לכך שמישהו דרש או פעל כדי שתתקיים דחיקה כזאת. זה פשוט קרה לבד, כמו שהקיץ נגמר מתחת לאפנו והפך לסתיו - וזאת בדיוק הבעיה. לפני כמה חודשים כתבתי במקום אחר, שהדבר שפוגע יותר מכל ביוצרים הוא החוקים שנועדו להגן עליהם; והנה, זאת הוכחה חיה לכך. אם חוקי הקניין הרוחני וזכויות היוצרים מאפשרים, שלא לומר מחייבים, מצב שבו קיומו של ספר חדש מבטל רטרואקטיבית את זכותו החוקית של ספר קודם להימצא בשוק, אז משהו בהם מקולקל מאוד.

כמענה לזה, הוצאת עליית הגג יכולה לעשות מעשה של רוחב-לב: לקנות גם את זכויות התרגום הישן ולוודא שהוא ימשיך להיות מופץ באופן סדיר, דבר שממילא לא קורה ועכשיו בכלל לא יוכל לקרות. אחרי הכל, לבחירה בתרגום כזה או אחר אין הרבה משמעות אם היא נולדת לא מתוך העדפה, אלא מהיעדר ברירה.

באופן עקרוני יותר, קשה להשלים עם מצב שבו נכס תרבותי מאבד את תוקפו, ואת עצם קיומו, באופן שרירותי כל-כך. כי כמו שחוקי הקניין הרוחני מחליטים אוטומטית שאסור למכור יותר את מלכוד 22 הישן, כך הם יכולים יום אחד להמשיך הלאה ולהחליט שאסור להחזיק אותו בבתים, ומי יודע, אולי מתישהו יהיה אסור גם להזכיר שהוא התקיים אי-פעם.

משהו קטן ורע

סימני פיסוק הם יצורים שמעוררים הרבה אמוציות, במיוחד כשהם נעדרים. אבל אמוציות זה עוד כלום לעומת מה שיכול לקרות כשהסימנים האלה, כמו גם שאר האותיות, נשמטים, מוזזים למקום הלא נכון או משנים צורה באופן בלתי-רצוי. מי שחושב שענייני כתיב אינם גורליים כל-כך, שיציץ באתר הבא ויגלה את האמת.

המאמר, שמופיע תחת הכותרת "טעויות הדפוס היקרות בעולם", מביא כמה וכמה מקרים מצמררים שבהם סימן אחד קטן גרם לנזק אחד גדול. ביניהם אפשר למצוא את הפסיק הבודד שגרם לחברה קנדית הפסד של 2.3 מיליון דולר, ואת המקרה המוזר של סוחר הבורסה היפני, שמכר בטעות 610,000 אלף מניות במחיר ין אחד למניה במקום מניה אחת במחיר 610,000 ין, וגרם לחברה הפסד של 340 מיליון דולר.

בספרים, כמובן, שום טעות דפוס לא תגרום לאפקטים מהסוג הזה, אבל רק בגלל שבספרות ממילא לא מעורבים סכומים עם כל-כך הרבה אפסים - או יותר מדויק, הסופרים מרוויחים רק את האפסים, ואת המספרים שלפניהם לוקחים המו"לים והרשתות. בכל מקרה, בהמשך לדיון שהתנהל פה בפוסט הקודם על יתרונות העריכה במחשב, אפשר לומר שגם העניין הזה ממחיש את הכלל הידוע: עדיף לשים לב בהתחלה, תוך כדי כתיבה, מאשר לשקוע בתיקונים אינסופיים בהמשך. זה חשב בעיקר כדי שהכותב יוכל לערוך את עצמו, בלי בחישות של עורכים זרים, שאולי מורידים הרבה שגיאות דפוס - אבל עלולים להוסיף, בתור בעלי רישיון להרוג, לא פחות שגיאות סיפוריות וסגנוניות.

danext@gmail.com

יוחזרו מכונות הכתיבה

כשנתקלתי באתר הזה, של המעצב ג'רמי מאייר, רציתי בהתחלה להמליץ עליו רק בגלל האסתטיקה: מאייר יצר סדרה של יצורים, חלקם כמו-אנושיים וחלקם כמו-מוזרויות-אחרות, מחלקים של מכונות כתיבה ישנות והפך את התמונות למין מצגת פלאש יפה (צריך ללחוץ על התמונה כדי להתקדם הלאה). אם תסתכלו מקרוב, תוכלו לראות את כל החלקים המוכרים והפחות מוכרים של מכונות הכתיבה הישנות והטובות.

אחר-כך חשבתי על גלגוליהן הקודמים של הישויות הרובוטיות שבאתר, והרגשתי געגוע לימים שבהם כתיבה נעשתה על מכשירים ייעודיים ומיוחדים לה ולא על מחשבים, שבהם הכתיבה היא רק פונקציה אחת, אגבית וכמעט מקרית, מבין מספר אינסופי של אפשרויות. אמנם מקובל לומר שהמחשבים, ובמיוחד תוכנות כמו וורד, הם שפתחו את התחתית הכפולה של תיבת פנדורה, גירדו מתוכה כמה מוזות גרפומניות במיוחד והציפו את העולם בטקסטים איומים - אבל, ואולי זה לא ניגוד בכלל, אותם מחשבים הם גם האויב מספר אחת של כתיבה רצינית ומתמסרת באמת.

במחשבים יש, פשוט מאוד, יותר מדי אפשרויות מסיחות-דעת, והגדולה שבהן היא החיבור לאינטרנט. כשנמצאים מול עמוד ריק, וצריכים להתחיל לכתוב, הדבר האחרון שצריך הוא לונה-פארק חסר גבולות, עמוס ודחוס בגלקסיות שלמות של מידע חסר-ערך אך מפתה עד מאוד, שיציץ מעבר לגבולות החלון הפתוח ויקרא לנו לערוק אליו. וזה בדיוק מה שהאינטרנט עושה לנו: "רק לבדוק שוב את המייל", "רק לראות את המבזקים", וכל תירוץ אחר שמפורר את הכתיבה לפירורים ראשוניים, קוואנטיים, בלתי-קוהרנטיים בעליל.

כשזה מגיע לספרות, הדיאגנוזה היא ברורה: האינטרנט, עם כל גדולתו (ויש גדולה), מתפקד היום בו-זמנית גם כחומר המשלשל של הכתיבה הטיפשית, וגם כ-Writer's Block האולטימטיבי של הכתיבה האמיתית. אבל גם אם, לטובת רצינות הכתיבה, מטפלים בו בשיטות קשוחות (אני, למשל, פתחתי לצורך זה משתמש נפרד שאין לו חיבור לאינטרנט), עדיין נשאר המחשב. מה יש לעשות עם מחשב בלי אינטרנט? או, תתפלאו כמה ששולה המוקשים יכול להיות אטרקטיבי כשצריך להזיע על פרק חדש בעלילה מסובכת.

אי לכך ובהתאם לזאת, אני קורא כאן ועכשיו להחזרתן של מכונות הכתיבה, או לפחות להיווצרותה יש-מאין של פופולריות אדירה ליורשותיהן (הכמעט-נכחדות), מכונות עיבוד התמלילים. לכתוב ביד, טוב, זה כבר באמת בלתי-אפשרי - רק המחשבה על ההקלדה המענגת שמחכה בסיום צריכה להבהיר את הנקודה. אבל לא משנה איך תקראו לזה, חייבים לנתק את הכתיבה מהמחשב. הלוואי שהיה מכשיר כמו קינדל, רק הפוך - לכתיבה בלבד (אפשר לקרוא לו כתיבדל - שילוב של כתיבה ושל delete). בהחלט, הסחות הדעת מוכרחות להיפסק. איפה, איפה הימים שהבריחה היחידה האפשרית בזמן כתיבה היתה לנשוך את העיפרון.

שדות הדיו

הנפט, ובמיוחד הכסף שנוצר ממנו, לא נמצאים במקום גבוה במדד התדמיות הקולקטיבי. אבל מהדיווח הזה ב-MarketWatch עולה שאפילו הם יכולים, פה ושם, לממן דברים טובים, למשל יוזמה שאפתנית שמקורה באיחוד הנסיכויות הערביות, שמטרתה לתרגם מדי שנה 100 ספרים קלאסיים וחדשים לשפה הערבית. היוזמה, שאני לפחות לא הכרתי עד עכשיו, נקראת כָּלִמָה (Kalima -בכ"ף ובתנועת i קצרה. הניקוד שמופיע פה בעברית אינו מציית להבחנות בין פתח לקמץ ושאר ירקות רקובים כאלה, ונעשה לפי כללי שיטת ליבריסטאן לכתיב חסר מעצורים).

כָּלִמָה (שזה אתר הבית שלה) נולדה כבר בשנה שעברה, באבו דאבי, כתוצאה מהעובדה שיצירות ספרות מעטות מאוד מהעולם תורגמו לערבית. עד כה היא פרסמה תשעה ספרים, ביניהם קפקא על החוף (מורקמי), עתידו של טבע האדם (הברמאס), ועוד כמה ספרים  צפויים הרבה פחות. עכשיו פורסמה קריאה מטעמה שמיועדת לתושבי ארה"ב, במטרה לעודד אותם להציע ספרים אמריקאיים לתרגום.

היוזמה המרשימה היא עוד דוגמה לחריגות של איחוד האמירויות בנוף המדינות הערביות בכלל, ומדינות הנפט בפרט: היא היחידה מביניהן שמפתחת באופן אינטנסיבי, ובמסגרת תכנון מגבוה, תחומים שאינם כרוכים בתלות במעיינות השחורים והרווחיים, מתוך הבנה שיום יבוא והברז הזה ייסגר.

מה שיפה הוא שבמסגרת המדיניות הזו המדינה משקיעה לא רק בתחומים כמו תיירות ומסחר, אלא גם בהשכלה ובתרבות - למשל סניפים של אוניברסיטאות מחו"ל (כמו מישיגן סטייט) או של מוזיאונים (גוגנהיים, הלובר). עכשיו נשאר רק להרהר בשאלה, מה יקרה לכל זה כשהנפט ייגמר - במיוחד לכל מה שקשור בספרות, שהיא הראשונה להיפגע במצבים כאלה. אבל לא משנה; כל עוד זה נמשך, אפשר ורצוי לשמוח. קרא ותרגם, כי מחר נחזור לתקופת האבן.

פינת הפולו-אפים

1. בשבוע שעבר גייסתי כאן את מיטב זעמי בפוסט על התנגדותם של מורי אנגלית אוסטרליים ללימוד ספרות מקומית, או ספרות בכלל. עכשיו מפרסם האתר שדיווח על כך, theAustralian, מאמר תגובה חריף נגד המורים האוויליים, שמכריז בין היתר שטענותיהם "נגועות לעומק בסרטן האינטלקטואלי של הפוסטמודרניזם".

2. בעקבות הבקשה שלי למידע על גורלו של מדור חדשות הספרות מהעולם, שהתפרסם לרגע ב-ynet ונעלם, מסר לי מקור אמין שהמדור אכן הורד סופית ולא יחזור עוד. ההורדה היתה פתאומית, מהרגע להרגע, ולא נראה שהיה מאחוריה איזשהו שיקול דעת מעורר השראה. נתפלל לעילוי נשמתו של המדור - ואולי אחרי שהנשמה הזאת תגיע לגובה המתאים, כדאי לה להתחיל לעופף לכיוון אבו דאבי. שם בוודאי יידעו להעריך אותה יותר מאשר פה.

danext@gmail.com

כותב שותף

יהושע קנז התראיין להארץ, וכידוע, במקרה שלו זה אירוע נדיר. התרגלנו כאן לראיונות חודרניים עם סופרים בכל הזדמנות, מוצדקת או פחות, אבל האמת היא שבמובן מסוים, דווקא סופר שלא מתראיין בקביעות יכול היה להיחשב לדמות טבעית יותר מאשר חברו חובב העיתונאים. וזה מסיבה פשוטה: סופרים אומרים את מה שיש להם לומר קודם כל בכתיבה, ולאו דווקא בדיבור. שיחה איתם יכולה להיות מעניינת, אבל מאחר שהם כבר מביעים את עצמם באופן מילולי דרך היצירות שלהם, הצורך בחילופי דברים נוספים רחוק מלהיות מובן מאליו.

עוד סיבה לבעייתיות בראיונות עם סופרים היא שיש בהם מין סלאלום בין מדיות שונות: אדם שמקצועו הוא כתיבה נפגש עם אדם שמקצועו הוא שילוב בין דיבור לבין כתיבה; הם מנהלים שיחה; והתוצאה הופכת שוב לטקסט, מבלי שלמקצוען הטקסטואלי המרכזי בכל ההתרחשות הזו יש יכולת להשפיע על ייצוגו הכתוב, אלא באמצעות הדיבור דווקא.

לכן לא התפלאתי בכלל על שיטת הראיון שבה בחר קנז, ושאותה מתארת המראיינת, שירי לב ארי, כך: "ראיון עם קנז הוא לא רק אירוע נדיר, הוא גם עניין לא פשוט. תחילה נפגשים ומשוחחים. אחר כך מעבירים לו שאלות בכתב, והוא עונה עליהן בטקסט כתוב, שרק מתוכו אפשר לצטט". זו לא שיטה נפוצה בראיונות עיתונאיים, אבל מנקודת מבטו של סופר, זו כן הצורה הטבעית ביותר לקיים ראיון: כמו שהוא לא מכתיב את ספריו לתוך מכשיר הקלטה כדי שמישהו אחר יכתוב אותם על בסיס מילותיו המדוברות, כך הוא מבקש לשלוט באופן זהה בטקסט של הכתבה, שגם בכתיבתו הוא משתתף בדרכו.

האפקט המיידי של שיטת ראיון כזו, שאפשר לקרוא לה גם כתיבה משותפת של המרואיין ושל המראיין, היא שבמידה והסופר יודע את עבודתו, הראיון הופך לייצוג נאמן ומעניין הרבה יותר שלו. וכך גם במקרה של קנז. למרות ניסיוני בתקשורת, שבה כאמור לא מקובל לאפשר למרואיין מידה כזאת של חופש והשפעה, נראה לי שכשזה מגיע לאנשי המילה הכתובה, במיוחד סופרים, כל שיטה אחרת להביא את דבריהם היא מעוותת בהכרח.

זאת בדיוק הסיבה שהראיון שקיימתי פה עם דרור בורשטיין ואסף שור התנהל גם הוא באופן הזה. נראה לי ששווה לכלי התקשורת לחשוב על ראיונות כאלה כאופציה שהם יוזמים מרצונם, ולא רק לבקשת המרואיין (שחייב כיום להיות דמות נחשבת למדי כדי שמישהו יסכים לבקשה כזאת). וזה גם בגלל הגורמים שכבר הוזכרו, וגם מפני שזה יוסיף איכות חדשה לטקסטים של המדיה השחוקה והעייפה, שלא תמיד מסוגלת לתת לסופר מוצלח סביבה טקסטואלית שתהלום את יכולותיו שלו.

פינוי כללי

והנה תוספת חדשה לבלוגיה הספרותית, הפעם בתחום השירה. תמר משמר, משוררת, מבקרת ועורכת, התחילה לפרסם בבלוג שלה מדור ביקורת שירה, והספר השלישי והנוכחי שהיא מבקרת הוא אנה מסתובבת לאט, של ענת לוין (הוצאת אחוזת בית). המדור הוא דו-שבועי, והוראות להעברת ספרים ושאר פרוצדורות אפשר למצוא בסוף הפוסט.

מדור הביקורת הזה הוא עוד סימן לתפקיד המבורך שהרשת, ובמיוחד הבלוגים, לוקחים במילוי החלל שנפער עם נסיגתם המתמשכת של כלי התקשורת הממוסדים, הגדולים, מזירות תרבותיות שונות. השירה היא טריטוריה נטושה אחת כזאת, ואחת אחרת היא האמנות הפלסטית. במקרה השני כבר נרשמה לאחרונה היסטוריה קטנה, כשרותי דירקטור, מבקרת האמנות שפעלה בידיעות אחרונות, העבירה את פעילותה הביקורתית לבלוג הצופה.

אם האינטרנט תמשיך לתת קרקע חדשה, גם אם (כרגע?) לא רווחית במיוחד, לפליטי השדות החרוכים שהותירה מאחוריה התקשורת בדהרתה אל התהום של עצמה, אז אולי יש תקווה. אני חושב, ומקווה, שהאדמות התרבותיות החדשות האלה גם יוכלו, יום אחד, לפרנס את בעליהן; בינתיים אפשר להסתפק בשמחה על כך שאנשים, עדיין, מהמרים לטובת כבודה של התרבות. ההימור הזה משתלם כבר בעצם קיומו.

שאלה מכשילה

כותרת משנה ביזארית פורסמה היום ב-ynet, במסגרת הביקורת על ספרו האחרון של ישראל סגל, זוגות בודדים (אגב, זה שם פשוט נהדר). הכותרת היא שכפול מדויק של תחילת הפסקה האחרונה בכתבה, וזו לשונה: "האם פטירתו של ישראל סגל מנעה ממנו לשקוד על עריכת ספרו ובתוך כך להביא לנו יצירה טובה יותר? קשה לקבוע".

ובכן, לדעתי דווקא קל מאוד לקבוע: כן, פטירתו של סגל מנעה ממנו לשקוד על עריכת ספרו. מה לעשות, עוד לא נמצא האדם המת שיישאר בסביבה כדי לערוך ספר, או לטפל בעניינים בלתי-גמורים אחרים. אפשר להניח שהכוונה כאן היא בעצם לשאול, אם במידה וסגל היה עדיין בחיים הוא היה בוחר לערוך את הספר עוד, או להשאיר אותו כך; אבל הניסוח הזה לא מוצלח במיוחד, בלשון המעטה.

מה גם שזה לא משנה הרבה: העובדה היא שזה הספר, ודי. בכל מקרה, קצת מוזר לדבר על מוות של אדם כעל מכשול מקרי בדרכה של עריכת ספר; חייו של הכותב עדיין יקרים מיוקרתו הספרותית. אישית, הייתי הרבה יותר שמח אם סגל היה כאן והספר לא, במקום להפך.

danext@gmail.com