ליבריסטאן

8 תגובות לפוסט "הגדרות מהמחתרת"

1. מאת גיאחה:
   27 בספטמבר, 2008 בשעה 16:34

   מנחם בן היה ונשאר - לצד קול מרענן בביקורת הספרות - גם נודניק דווקאי ובמובן מסוים צר אופקים. צר במובן של אני ואפסי עוד. צפוי שבן, שכבר הכריז בפורומים שונים שהוא לא קורא בכלל פרוזה (כאילו שיש להתהדר בבחירה שכזו), יקרא להעיף את כל הרומנים מתכנית הלימודים. אבל גם ברור לכל בר דעת שזה רעיון אידיוטי להפליא, אף כי מעטים יחלקו על עומק המשבר בלימודי הספרות בבתי הספר.

   לדעתי, רוב הבעיה לא מצויה במה מלמדים בשיעורי הספרות, אלא באיך.
   כמו במקצועות רבים, רוב המורים מלמדים חומר לעוס ושחוק בעיניהם באפס התלהבות, ולכן מעוררים אפס (או אפילו מינוס) התלהבות בקרב התלמידים. שלא לדבר על האחוז ההולך וגדל של מורים בורים, גרועים או סתם חסרי כריזמה ועניין במקצועם.

   אני אוהב מאוד את ההצעה שלך: "המורה יהיה שם רק כדי להציע נקודת מבט אחרת ולגרות את יכולת השיפוט של התלמיד - אבל בשביל זה צריך גם לחנך מחדש את המורים, שלא יוכלו יותר להישען על רשימה סגורה מראש של ספרים. הם ייאלצו להתמודד עם דיאלוג על יצירות שמעולם לא קראו, ולהיות מסוגלים לשמש רק כמראה למישהו שכן קרא אותן, בתנאי נחיתות בידע ספציפי אבל לא בניסיון הכולל". לצערי, מספר המורים שכישוריהם האינטלקטואליים מספיקים, תחושת הביטחון שלהם מול התלמיד ומול חומר לא מוכר חזקה מספיק, והזמן שיש להם להתמודד עם כזו כמות של אינפורמציה חדשה בכלל קיים - הוא מועט עד כדי כאב.

   כמו רוב הבעיות במערכת החינוך שלנו, הבעיה היא בהכשרת מורים. צריך לשלם להם יותר, צריך להכשיר אותם יותר, וצריך להעלות את דרישות הרף ללימודי הוראה. זה תהליך בעייתי, ארוך וכואב (בכיס של המדינה), אבל לדעתי הוא היחיד שיעבוד לטווח ארוך.

2. מאת נטע:
   27 בספטמבר, 2008 בשעה 21:24

   סיימתי י"ב לפני שנה.
   אני אוהבת לקרוא. אהבתי לקרוא לפני שהתחלתי ללמוד ספרות והמשכתי לאהוב לקרוא גם אחר כך. אני לא יכולה להגיד שזה היה בית הספר שלימד אותי להעריך ספרות, אבל קשה לומר ששיעורי ספרות הרסו לי את אהבת הקריאה.

   האמת היא שלא מובן לי למה מייחסים כזה כוח למורים לספרות. מי שלא למד לאהוב לקרוא את לתקופת התיכון(אז, פחות או יותר התחלנו ללמוד ספרות באופן קבוע), לא יתחיל לאהוב לקרוא. לא משנה איזה יצירות הוא ילמד ועד כמה המורים שלו ילכו לקראתו ויעודדו אותו. הייתה לי מורה טובה לספרות שאהבה את החומר שהיא לימדה ולא נשחקה לחלוטין במערכת, ואהבתי חלק מהיצירות שלמדנו(בינהן, אגב, גם אנטיגונה). אני יכולה להגיד להגיד בוודאות שרוב חברי לכיתה שנאו את שיעורי ספרות ואם היו מציעים להם לבחור יצירה משלהם ללמוד, הם היו באים עם צופן דה-וינצ'י, או מקסימום עם רודף העפיפונים.

   כדי שתלמיד יהיה מסוגל למצוא ספר שהוא אוהב וללמוד אותו הוא צריך קודם כל להכיר כמות מסויימת של יצירות ספרות, ולו בשמן בלבד, ולא רק את אלו שהוצאות הספרים דוחפות אל חלונות הראווה של חנויות הספרים; הוא צריך בכלל להכיר את הרעיון שספרות אפשר ללמוד לעומק - ותתפלא כמה שזה לא מובן מאליו. בקיצור, צריך להיות לו איזשהו ידע כללי בכל הנוגע לספרות. זה מה ששיעורי ספרות אמורים לספק. באותה מידה שבשיעורי היסטוריה לא באמת נלמדים לעומק תהליכים היסטוריים והקשר בין מה שנלמד בשיעורי מתמטיקה לבין מתמטיקה הוא מקרי בלבד.

   אני לא מאמינה שבתי הספר יכולים ללמד תלמידים לאהוב אמנות. לא בגילאים האלה ולא במתכונת שבה מערכת החינוך עובדת. המקסימום שהם יכולים לעשות הוא להציג לתלמידים קאנון מסויים של יצירות במטרה להרחיב את השכלתם הכללית. רגישות לאומנות צריך לפתח בגיל הרבה יותר - בגילאי הגן, ולא הע"י המורים, אלא על ידי ההורים, ואולי הגננות.

3. מאת זה שתקוע בפיפטיז:
   28 בספטמבר, 2008 בשעה 0:00

   יותר משזה דורש החלפה של הספרים עליהם לומדים, נראה לי שזה מצריך אלטרנטיבה לבחינת הבגרות בספרות (במתכונתה הנוכחית, או בכלל).

4. מאת אורן:
   28 בספטמבר, 2008 בשעה 7:32

   סתם אנקדוטה:
   יש לי חברה שוודית. היא ספרה לי שבתיכון נתנו להם לבחור ספרים לקריאה והיא בחרה את 'העולם על פי גארפ' כי שמעה שהוא מצחיק ומרגש ונפלא וכו'.
   ואז אחרי הקריאה בזמן הדיון שאל אותה המורה לפני כל הכיתה "נו - אז מה חשבת בקטע של המכונית?!"
   (היא אמרה לי "בקטע של המכונית" אחרי שהיא בררה שעוד לא הגעתי לזה ולא רצתה להרוס לי. היא אמרה שהמורה היה מעט יותר בוטה).

   אבל זה באמת ה*איך* יותר מה*מה*. תן לתלמידים להתפרע קצת בפרשנויות במקום לכבול אותם ל,למה התכוון המשורר' וכו'. זה יציל כמה נפשות.

5. מאת דן:
   28 בספטמבר, 2008 בשעה 12:15

   לגיאחה ולאורן: אין ספק שמנחם בן הוא לא בדיוק האיש המתאים להציע שינויים בתוכניות לימוד, אלא אם רוצים שהתלמידים ינתחו יצירות שהם קראו רק את העמוד הראשון בהן. אבל לפחות הוא אומר בעקביות שצריך לשנות, ועצם האמירה נכונה וחשובה. הבעיה היא באמת ב"איך" ופחות ב"מה" - ויכול גם להיות, מהסיבות שגיאחה ציין, שזה לא ניתן לפיתרון כלשהו. בתי הספר ימשיכו להיות המקום הזה שאנחנו מרצים בו עונש מאסר על פשע שלא ביצענו, והשאלה היא רק על איזה סוהרים ניפול (האסירים האחרים הם, כמובן, הבעיה האמיתית, אבל נגד זה באמת שאין מה לעשות).

   לנטע ולזש"ב: אני מסכים שקשה לבתי ספר ללמד אנשים לאהוב דברים, ובפרט אמנות. אני למדתי בתיכון לאמנויות, שהצליח בעיקר לגרום לי לראות את הזיוף ואת השקר שבאמנויות האלה בתקופה שלנו, ובעיקר באלה שמתיימרים לעסוק בהן (ומיותר לומר שאף אחד לא התכוון שזה מה שאלמד מהעניין). יותר מזה, יכול להיות שרגישות, נטייה או אהבה לאמנות הן דבר שמתפתח מטבעו רק באנשים מסוימים, ולא באחרים, ואין מה לעשות בקשר לזה - כמו שציינת, מי שאוהב לקרוא אוהב, מי ששונא שונא וזהו. אז אולי, אפשר לנסח את התפקיד של בית הספר ככה: לא להרוס. כמו שאומרים ברפואה, "קודם כל לא להזיק". הבגרות היא בפירוש צורה של נזק חמור מדי - כל היצירות שנכללות בה הופכות לשנואות אוטומטית, לפחות עליי, ועל זה צריך איכשהו להתגבר מאוחר יותר.

6. מאת nachum:
   29 בספטמבר, 2008 בשעה 10:20

   where is the new menachem ben-this is the big question that one must ask.and i dont think that even god can improve the teachers for safrut.and for you-shana tova umtuka.

7. מאת כנרת:
   29 בספטמבר, 2008 בשעה 10:43

   אני חושבת שיש דברים בספרות שצריך ללמוד. אפשר ללגלג עד מחר על כוונת המשורר, אבל יש אמצעים ספרותיים שההיכרות איתם עוזרת לחדד את ההקשבה ולעדן את הטעם.

   אני לא יודעת באמת איך מתנהלים השיעורים בספרות. אני רק יודעת, מעלעול מדי פעם בספרים של האחים הקטנים שלי, שיש להם שפע של אתגר קרת ואשכול נבו, ככה שאני לא חושבת שסוגרים אותם בצער הנו-ר-אי של אנטיגונה.

   חשוב להחשף גם לדברים שלא אוהבים בהכרח ממבט ראשון (גם לי זה היה עוזר ומרחיב את אופקיי), ככה שאני לא בטוחה שהתלמיד צריך ללמוד רק מה שהוא בוחר לקרוא. מה שהכי חשוב בעיני זה שדווקא המורים ילמדו מה שהם רוצים ללמד. ושוב - רק לפי מה שאני זוכרת ששמעתי - נדמה לי שהיום הרשימה היא מספיק רחבה והמורים יכולים לבחור מתוכה. אז עכשיו, כל מה שנותר לנו להשיג, זה מורים עסיסיים וטריים וכיתות של עשרים תלמידים. יש למישהו משהו?

8. מאת דן:
   29 בספטמבר, 2008 בשעה 11:41

   הו, הלוואי שהיו מורים כאלה וכיתות כאלה… אבל כמו שאני תמיד חוזר ואומר מאז יצאתי משערי התיכון - הבעיה האמיתית במערכת החינוך היא לא המורים, לא התקציב ולא הכיתות. הבעיה היא התלמידים. אנשים מגיעים מבתים שונים ומגוונים, ומי שגדל בבית שבו אין כבוד לנקודות מבט של אחרים (בין אם הן מובעות באמנות, בפוליטיקה או בכל צורה אחרת) - יאמץ גישה כזאת רק בקושי רב, ורק במקרה של מורה חד-פעמי ממש שישנה את תפיסת העולם שלו. אני, בכל אופן, זוכר שהמורים היו 30% מהבעיה, בעוד כמה מ"חבריי" לספסל הלימודים היו 200% ממנה (כן, אני יודע שזה יוצא יותר מ-100).
   בכל מקרה, שתהיה שנה טובה - ומאחר שכבר סיימנו את השנים שלנו במערכת החינוך, אנחנו כבר מתחילים מנקודה לא רעה

לכתוב תגובה