הגדרות מהמחתרת

אהבה חצי-אוטומטית

מה, בעצם, המטרה של לימודי הספרות בבתי הספר? לדעת מנחם בן, במאמר שלו ב-nrg, המטרה היא לא "להביא את התלמידים להתמצאות כזו או אחרת בקלאסיקה הספרותית המיושנת ברובה והלא מעניינת ברובה", כמו שעושה תוכנית הלימודים הקיימת, אלא "ליצור אוהבי קריאה וכתיבה". אי-אפשר שלא להסכים עם זה, אבל משם עובר בן למסקנה הכביכול-מתחייבת: "לכן הכל צריך להתיישר על פי האהבה ועל פי העניין". ועל כך יש לי רק שאלה אחת קטנה - האהבה והעניין של מי?

ההצעות של בן כוללות סעיפים כמו העדפת שירים מולחנים, סילוק כל הרומנים הגדולים, ומשפט המחץ "את שייקספיר צריך להעיף כמובן. אין בו שום טעם בלימודי הספרות הישראליים היום". הוא מסכם ואומר: "הפרינציפ צריך להיות ברור: רק מה שחי לגמרי, רק מה שיכול להקסים ולעניין את התלמידים, רק מה שיוכלו לשיר או להציג או לדקלם או לדבר עליו בהפסקות".

אפשר לראות שברגע שמתחילים להיכנס לפרטים ומנסים לבצע בפועל את הדרישה, הנכונה כשלעצמה, ליישר הכל לפי אהבה ועניין - היכולת לגבש הסכמה רחבה על משהו שעומד בקריטריונים האלה מתרסקת אל קרשי המציאות. קל מאוד לומר שתלמידים שונאים את אנטיגונה, אבל מי יערוב לכך שהם בהכרח יאהבו מחזה "אהיב" של חנוך לוין? בשורה התחתונה, הכל יונחת עליהם מלמעלה בדיוק כמו היום, ואני מציע לא לפקפק ביכולת של תלמידים לשנוא דברים שנכפים עליהם, יהיו איכותיים ומעניינים ככל שיהיו. הרי גם היצירות שבתוכנית הלימודים הנוכחית נחשבו בוודאי, מתישהו, כ"אהיבות" ללא עוררין. ואין צורך לפרט מה דעתם של הנמענים, או שמא הקורבנות, בנידון.

כל התהיות האלה לא אמורות להיות יותר מאשר תהיות, כי לי אין תשובה טובה יותר משל בן לבעיה הזאת. ברור שתוכנית הלימודים בספרות חייבת להשתנות ומהר, יותר מכל לטובת הספרות עצמה - אבל איך, זו כבר שאלה שקשה לענות עליה. מצד אחד כמעט מובנת מאליה נכונות העיקרון, שמטרת החינוך הספרותי אסור שתהיה דחיסת ידע עבש, אלא פיתוח של אהבה ויכולת שיפוט כלפי קריאה וכתיבה. מצד שני, אין שום סיכוי ליצור רשימה של יצירות שכל התלמידים יאהבו, ולו בגלל שלימוד של משהו בפקודה מנטרל, קודם כל, את החיבור האינסטינקטיבי אליו.

הרעיון היחיד שאני יכול לחשוב עליו, בתור סינתזה שפותרת איכשהו את שתי הבעיות יחד ונמנעת מרוב הקשיים שבהן, היא להפוך את תוכנית הלימודים בספרות לפרטית ואישית לגמרי: על כל תלמיד יוטל לחפש ולמצוא בעצמו, בכל מיני אמצעים, יצירות שהוא אוהב, לקרוא אותן ולנהל עליהן דיאלוג כלשהו עם המורה.

פורום הכיתה, במקרה כזה, יפסיק להיות נקודת ההתייחסות; ספרים הם גם ככה לא משהו שרצים לספר עליו ל-40 איש בבת אחת, אלא לכל היותר מדברים עליו עם עוד אדם שמעריכים את דעתו. אם יעבירו לידי התלמידים את האחריות למצוא ספרות אהובה, הם בוודאי ימצאו אותה, והצורך לדבר ולדעת עליה עוד יגיע כבר מעצמו.

המורה יהיה שם רק כדי להציע נקודת מבט אחרת ולגרות את יכולת השיפוט של התלמיד - אבל בשביל זה צריך גם לחנך מחדש את המורים, שלא יוכלו יותר להישען על רשימה סגורה מראש של ספרים. הם ייאלצו להתמודד עם דיאלוג על יצירות שמעולם לא קראו, ולהיות מסוגלים לשמש רק כמראה למישהו שכן קרא אותן, בתנאי נחיתות בידע ספציפי אבל לא בניסיון הכולל. מסובך, אבל בוודאי לא בלתי-אפשרי. זה בוודאי אפשרי יותר מאשר המחשבה שיש יצירות שכולם יאהבו בהכרח, וכל מה שצריך הוא לזהות אותן בשמן.

הורדה לשם עלייה

ב-30 בספטמבר יוצא הספר החדש של ניל גיימן, The Graveyard Book, והוצאת הארפר קולינס בחרה לשווק אותו בעזרת אמצעי שבוודאי ישמח כמה אנשים: גרסת אי-ספר מלאה, להורדה בחינם, של ספרו הקודם של גיימן, Neverwhere (בעברית הוא נקרא לעולם לא עולם).

ההורדה אפשרית רק עד יום שלישי, והקובץ יפסיק אוטומטית לפעול אחרי 30 יום מרגע ההורדה. אבל למרות כל המגבלות המעצבנות, עדיין צריך לראות את הצעד הזה כמעשה די נדיב, והוא בוודאי ישתלם לסופר ולהוצאה. מעניין מתי נראה גם כאן יוזמות כאלה - נגיד, להציע את התגנבות יחידים בחינם, לזמן מוגבל, בתור קידום מכירות לספר החדש של יהושע קנז, דירה עם כניסה בחצר. כרגע זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל לפי מודל האיחור הכרוני, זה בוודאי יגיע גם אלינו - עוד 20 שנה בערך.

סאטירה מילונית

פרס הרשימה המתוחכמת של השבוע הולך, פה אחד, לקטע הבא שפורסם ב-Harper's Magazine מתוך מאמר של כריס אופוט, שבו מבוארים מונחים ספרותיים שונים. ברגע הראשון זה נראה לגמרי אמיתי, אבל אז מבחינים בהומור הדק והחד, ולא נותר אלא להסיר את הכובע המטפורי ולהצטער שלא חשבנו על זה קודם. הנה כמה הגדרות מצטיינות מתוך הרשימה:

  • נון-פיקשן: פרוזה שהיא עובדתית, מלבד עיתונים.
  • ספר זיכרונות: צורה פופולרית שבה הכותב זוכר פסקאות שלמות של דיאלוג מהעבר, כשהמטרה העליונה היא להאשים את הורי הסופר במצבו הפסיכולוגי הנוכחי.
  • רומן: צורה חריגה וארוכה שיצאה מהאופנה עם עליית מעמדו של ספר הזיכרונות.
  • עלילה: אמצעי, שהעדרו מעיד על רצינותם של סופרים.
  • רומן מד"ב חשאי: יצירה עתידנית שזוכה לקבלת פנים חמה בעולם הספרותי, כל עוד אף אחד לא מזכיר שהיא, למעשה, מדע בדיוני.
  • דה-קונסטרוקציוניזם: ניסיון מוצלח בחלקו של הצרפתים לנקום את אובדנה של פריז כמרכז הספרות העולמי.

את השאר אתם יכולים לקרוא שם. לי, בכל מקרה, זה עשה חשק להשיג את המאמר המלא, לשכפל אותו בכמה שיותר עותקים ולחלק אותו בחוגי הספרות באוניברסיטאות ובין המורים לספרות בבתי הספר. או עדיף, בהמשך להצעות של מנחם בן, לתת אותו לתלמידים; זה בוודאי יגרום להם לאהוב ספרות אמיתית, כלומר כזו שלא לכודה בשקרים שההגדרות האלה מגחיכות כל-כך טוב.

danext@gmail.com

תגים: , , ,

8 תגובות לפוסט "הגדרות מהמחתרת"

  1. מאת גיאחה:

    מנחם בן היה ונשאר - לצד קול מרענן בביקורת הספרות - גם נודניק דווקאי ובמובן מסוים צר אופקים. צר במובן של אני ואפסי עוד. צפוי שבן, שכבר הכריז בפורומים שונים שהוא לא קורא בכלל פרוזה (כאילו שיש להתהדר בבחירה שכזו), יקרא להעיף את כל הרומנים מתכנית הלימודים. אבל גם ברור לכל בר דעת שזה רעיון אידיוטי להפליא, אף כי מעטים יחלקו על עומק המשבר בלימודי הספרות בבתי הספר.

    לדעתי, רוב הבעיה לא מצויה במה מלמדים בשיעורי הספרות, אלא באיך.
    כמו במקצועות רבים, רוב המורים מלמדים חומר לעוס ושחוק בעיניהם באפס התלהבות, ולכן מעוררים אפס (או אפילו מינוס) התלהבות בקרב התלמידים. שלא לדבר על האחוז ההולך וגדל של מורים בורים, גרועים או סתם חסרי כריזמה ועניין במקצועם.

    אני אוהב מאוד את ההצעה שלך: "המורה יהיה שם רק כדי להציע נקודת מבט אחרת ולגרות את יכולת השיפוט של התלמיד - אבל בשביל זה צריך גם לחנך מחדש את המורים, שלא יוכלו יותר להישען על רשימה סגורה מראש של ספרים. הם ייאלצו להתמודד עם דיאלוג על יצירות שמעולם לא קראו, ולהיות מסוגלים לשמש רק כמראה למישהו שכן קרא אותן, בתנאי נחיתות בידע ספציפי אבל לא בניסיון הכולל". לצערי, מספר המורים שכישוריהם האינטלקטואליים מספיקים, תחושת הביטחון שלהם מול התלמיד ומול חומר לא מוכר חזקה מספיק, והזמן שיש להם להתמודד עם כזו כמות של אינפורמציה חדשה בכלל קיים - הוא מועט עד כדי כאב.

    כמו רוב הבעיות במערכת החינוך שלנו, הבעיה היא בהכשרת מורים. צריך לשלם להם יותר, צריך להכשיר אותם יותר, וצריך להעלות את דרישות הרף ללימודי הוראה. זה תהליך בעייתי, ארוך וכואב (בכיס של המדינה), אבל לדעתי הוא היחיד שיעבוד לטווח ארוך.

  2. מאת נטע:

    סיימתי י"ב לפני שנה.
    אני אוהבת לקרוא. אהבתי לקרוא לפני שהתחלתי ללמוד ספרות והמשכתי לאהוב לקרוא גם אחר כך. אני לא יכולה להגיד שזה היה בית הספר שלימד אותי להעריך ספרות, אבל קשה לומר ששיעורי ספרות הרסו לי את אהבת הקריאה.

    האמת היא שלא מובן לי למה מייחסים כזה כוח למורים לספרות. מי שלא למד לאהוב לקרוא את לתקופת התיכון(אז, פחות או יותר התחלנו ללמוד ספרות באופן קבוע), לא יתחיל לאהוב לקרוא. לא משנה איזה יצירות הוא ילמד ועד כמה המורים שלו ילכו לקראתו ויעודדו אותו. הייתה לי מורה טובה לספרות שאהבה את החומר שהיא לימדה ולא נשחקה לחלוטין במערכת, ואהבתי חלק מהיצירות שלמדנו(בינהן, אגב, גם אנטיגונה). אני יכולה להגיד להגיד בוודאות שרוב חברי לכיתה שנאו את שיעורי ספרות ואם היו מציעים להם לבחור יצירה משלהם ללמוד, הם היו באים עם צופן דה-וינצ'י, או מקסימום עם רודף העפיפונים.

    כדי שתלמיד יהיה מסוגל למצוא ספר שהוא אוהב וללמוד אותו הוא צריך קודם כל להכיר כמות מסויימת של יצירות ספרות, ולו בשמן בלבד, ולא רק את אלו שהוצאות הספרים דוחפות אל חלונות הראווה של חנויות הספרים; הוא צריך בכלל להכיר את הרעיון שספרות אפשר ללמוד לעומק - ותתפלא כמה שזה לא מובן מאליו. בקיצור, צריך להיות לו איזשהו ידע כללי בכל הנוגע לספרות. זה מה ששיעורי ספרות אמורים לספק. באותה מידה שבשיעורי היסטוריה לא באמת נלמדים לעומק תהליכים היסטוריים והקשר בין מה שנלמד בשיעורי מתמטיקה לבין מתמטיקה הוא מקרי בלבד.

    אני לא מאמינה שבתי הספר יכולים ללמד תלמידים לאהוב אמנות. לא בגילאים האלה ולא במתכונת שבה מערכת החינוך עובדת. המקסימום שהם יכולים לעשות הוא להציג לתלמידים קאנון מסויים של יצירות במטרה להרחיב את השכלתם הכללית. רגישות לאומנות צריך לפתח בגיל הרבה יותר - בגילאי הגן, ולא הע"י המורים, אלא על ידי ההורים, ואולי הגננות.

  3. מאת זה שתקוע בפיפטיז:

    יותר משזה דורש החלפה של הספרים עליהם לומדים, נראה לי שזה מצריך אלטרנטיבה לבחינת הבגרות בספרות (במתכונתה הנוכחית, או בכלל).

  4. מאת אורן:

    סתם אנקדוטה:
    יש לי חברה שוודית. היא ספרה לי שבתיכון נתנו להם לבחור ספרים לקריאה והיא בחרה את 'העולם על פי גארפ' כי שמעה שהוא מצחיק ומרגש ונפלא וכו'.
    ואז אחרי הקריאה בזמן הדיון שאל אותה המורה לפני כל הכיתה "נו - אז מה חשבת בקטע של המכונית?!"
    (היא אמרה לי "בקטע של המכונית" אחרי שהיא בררה שעוד לא הגעתי לזה ולא רצתה להרוס לי. היא אמרה שהמורה היה מעט יותר בוטה).

    אבל זה באמת ה*איך* יותר מה*מה*. תן לתלמידים להתפרע קצת בפרשנויות במקום לכבול אותם ל,למה התכוון המשורר' וכו'. זה יציל כמה נפשות.

  5. מאת דן:

    לגיאחה ולאורן: אין ספק שמנחם בן הוא לא בדיוק האיש המתאים להציע שינויים בתוכניות לימוד, אלא אם רוצים שהתלמידים ינתחו יצירות שהם קראו רק את העמוד הראשון בהן. אבל לפחות הוא אומר בעקביות שצריך לשנות, ועצם האמירה נכונה וחשובה. הבעיה היא באמת ב"איך" ופחות ב"מה" - ויכול גם להיות, מהסיבות שגיאחה ציין, שזה לא ניתן לפיתרון כלשהו. בתי הספר ימשיכו להיות המקום הזה שאנחנו מרצים בו עונש מאסר על פשע שלא ביצענו, והשאלה היא רק על איזה סוהרים ניפול (האסירים האחרים הם, כמובן, הבעיה האמיתית, אבל נגד זה באמת שאין מה לעשות).

    לנטע ולזש"ב: אני מסכים שקשה לבתי ספר ללמד אנשים לאהוב דברים, ובפרט אמנות. אני למדתי בתיכון לאמנויות, שהצליח בעיקר לגרום לי לראות את הזיוף ואת השקר שבאמנויות האלה בתקופה שלנו, ובעיקר באלה שמתיימרים לעסוק בהן (ומיותר לומר שאף אחד לא התכוון שזה מה שאלמד מהעניין). יותר מזה, יכול להיות שרגישות, נטייה או אהבה לאמנות הן דבר שמתפתח מטבעו רק באנשים מסוימים, ולא באחרים, ואין מה לעשות בקשר לזה - כמו שציינת, מי שאוהב לקרוא אוהב, מי ששונא שונא וזהו. אז אולי, אפשר לנסח את התפקיד של בית הספר ככה: לא להרוס. כמו שאומרים ברפואה, "קודם כל לא להזיק". הבגרות היא בפירוש צורה של נזק חמור מדי - כל היצירות שנכללות בה הופכות לשנואות אוטומטית, לפחות עליי, ועל זה צריך איכשהו להתגבר מאוחר יותר.

  6. מאת nachum:

    where is the new menachem ben-this is the big question that one must ask.and i dont think that even god can improve the teachers for safrut.and for you-shana tova umtuka.

  7. מאת כנרת:

    אני חושבת שיש דברים בספרות שצריך ללמוד. אפשר ללגלג עד מחר על כוונת המשורר, אבל יש אמצעים ספרותיים שההיכרות איתם עוזרת לחדד את ההקשבה ולעדן את הטעם.

    אני לא יודעת באמת איך מתנהלים השיעורים בספרות. אני רק יודעת, מעלעול מדי פעם בספרים של האחים הקטנים שלי, שיש להם שפע של אתגר קרת ואשכול נבו, ככה שאני לא חושבת שסוגרים אותם בצער הנו-ר-אי של אנטיגונה.

    חשוב להחשף גם לדברים שלא אוהבים בהכרח ממבט ראשון (גם לי זה היה עוזר ומרחיב את אופקיי), ככה שאני לא בטוחה שהתלמיד צריך ללמוד רק מה שהוא בוחר לקרוא. מה שהכי חשוב בעיני זה שדווקא המורים ילמדו מה שהם רוצים ללמד. ושוב - רק לפי מה שאני זוכרת ששמעתי - נדמה לי שהיום הרשימה היא מספיק רחבה והמורים יכולים לבחור מתוכה. אז עכשיו, כל מה שנותר לנו להשיג, זה מורים עסיסיים וטריים וכיתות של עשרים תלמידים. יש למישהו משהו?

  8. מאת דן:

    הו, הלוואי שהיו מורים כאלה וכיתות כאלה… אבל כמו שאני תמיד חוזר ואומר מאז יצאתי משערי התיכון - הבעיה האמיתית במערכת החינוך היא לא המורים, לא התקציב ולא הכיתות. הבעיה היא התלמידים. אנשים מגיעים מבתים שונים ומגוונים, ומי שגדל בבית שבו אין כבוד לנקודות מבט של אחרים (בין אם הן מובעות באמנות, בפוליטיקה או בכל צורה אחרת) - יאמץ גישה כזאת רק בקושי רב, ורק במקרה של מורה חד-פעמי ממש שישנה את תפיסת העולם שלו. אני, בכל אופן, זוכר שהמורים היו 30% מהבעיה, בעוד כמה מ"חבריי" לספסל הלימודים היו 200% ממנה (כן, אני יודע שזה יוצא יותר מ-100).
    בכל מקרה, שתהיה שנה טובה - ומאחר שכבר סיימנו את השנים שלנו במערכת החינוך, אנחנו כבר מתחילים מנקודה לא רעה :)

לכתוב תגובה