מגילת העצבנות
גרפיטי בעור כבש
מה שמגיע, מגיע: עטיפת הספר החדש של שולמית אלוני, דמוקרטיה באזיקים (עם עובד), היא הברקה עיצובית. זה בוודאי עיצוב העטיפה הטוב ביותר, ויזואלית, שנראה פה מזה זמן רב - בוודאי בספרות מקור. הרעיון פשוט: על הכריכה מובאת פסקה חשובה מתוך מגילת העצמאות, שבה מנוסחים עקרונות יסוד מתקדמים לעתידה של המדינה; כל רעיון שלא מיושם, לכאורה, נמחק בקו אדום שחושף את המילים שמתחתיו.
אבל, וזה אבל גדול, ככל שהעטיפה גאונית מבחינה אסתטית, היא גם פופוליסטית ושטחית מבחינה רעיונית. זה שילוב לא צפוי; אנחנו רגילים לחשוב על עיצוב מאופק, שמשדר ניקיון וטעם טוב, כעל בן-זוג אוטומטי של תוכן שמקיים תכונות דומות. אלא שכאן העיצוב, על האמירה שלו, הוא הקדמה בעייתית לספר שאמור לעסוק ברצינות בבעיות מורכבות ביותר: הגרפיקה של העטיפה אמנם עושה עבודה מצוינת, אבל המשמעות שלה היא לגמרי חד-מימדית.
לפי תיאור הספר, נטען בו שהדמוקרטיה הישראלית מתכרסמת ומפנה את מקומה לתיאוקרטיה. זו טענה כבדת-משקל, שצריך להוכיח בעבודת נמלים - ואני בטוח שאלוני, שהיא אשת ציבור מהמעמיקות שהיו לנו, אכן מתאמצת לעשות כך בטקסט עצמו. אבל העטיפה מציבה, למעשה, את השורה התחתונה לספר כולו ואומרת: כל עיקרון במגילת העצמאות, שלא מומש באופן זהה עם עולם האידיאות המושלם ביותר - פסול לחלוטין ולא ראוי להיחשב כאילו יושם במציאות. העיצוב הזה, בשפתו מלאת החן, מייצג אמות מידה קיצוניות וטהרניות למעשים פוליטיים ומדיניים, שהם תמיד תוצאה של פשרות ונסיבות משתנות, ומציג נקודת מוצא (ובמשתמע, גם סיום) שהספר יכול רק להפסיד ממנה חלקים גדולים מרצינותו - עוד לפני שהתחלנו לקרוא בו.
ככל שזה נוגע לכריכה, העקרונות שבמגילת העצמאות הם או קיימים או מחוקים, ואין שום התייחסות לגווני האפור שבין שני הקטבים האלה. כי כשמציגים, למשל, את המשפטים הבאים כך: "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" - קל להבחין שמה שברגע הראשון נראה כמו ביקורת שנונה ומכוונת היטב, רק עושה עוול גדול לתמונת עולם שרחוקה מלהיות ברורה כל-כך. ספר שמבקש לבחון נושאים רציניים כאלה לא יכול להרשות לעצמו להתחיל בגרפיטי מהסוג הזה, בריסוס נלהב של צבע על טקסט אחר שהוא רוצה להתייחס אליו - כי גרפיטי הוא לא ניתוח פוליטי וחברתי, אלא עווית של זעם.
לא קראתי את הספר ואין לי כוונה לטעון כלום לגבי התוכן שלו, אלא רק לגבי ההתנגשות בין הנושא לצורה. זה מקרה מוזר של ספר שבו היופי חותר תחת האופי; כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, יש לנו כאן שילוב בלתי-אפשרי בין חיבור הגותי שנושאו מעמיק ושאפתני, לבין קריקטורה לא חכמה במיוחד שבה הסגנון יפה אבל האמירה צעקנית ורדודה. אם היינו חיים באירופה או בארה"ב, הייתי אומר שהאפקט דומה לשער של בית משפט, שמעליו, במקום שבו מתנוסס בדרך כלל מוטו מעורר השראה בלטינית, נחרת לתוך האבן טוקבק מלא בשגיאות כתיב.
במקרה הזה, כשהכריכה מפגינה חרון קדוש ומאוהב בעצמו, ומוחקת באבחת זעף את כל הישגיה של הדמוקרטיה הישראלית עד כה - יהיו מוגבלים או מרשימים, כראות עיניכם - מותר בהחלט להיאנח ולשאול את עצמנו: אם אנחנו חטפנו הרשעה גורפת כזאת, מעניין איך היתה נראית עטיפה של ספר שבו אלוני סוקרת את מצב הדמוקרטיה וזכויות האדם בסוריה, מצרים או איראן.
דיקור הגברת הזקנה
מי שחשב - ומי לא חשב? - שהפרס הגדול ביותר שבו יכול לזכות יוצר ספרותי הוא משרה קבועה שבה ישלמו לו על כתיבתו, כנראה צריך להעריך מחדש את האמונה הזאת. מתברר שגם לאנשים כאלה יש טענות ויבבות לרוב: אנדרו מושן, שמכהן כמשורר הלאומי (או משורר החצר - Poet Laureate) של בריטניה מאז 1999 ויפנה את המשרה בשנה הבאה, התלונן על חוסר סיפוק מעבודתו בשירות המלכה ושאר משפחת המלוכה.
מושן אמר, בין היתר, ש"המלכה אף פעם לא אומרת לי את דעתה על העבודה שלי בשבילה", "לא אכלול שום דבר מהעבודה הזאת באוספים העתידיים שלי", ו"הכתיבה עבור בני המלוכה היתה מצב שבו אין סיכוי להצליח". הוא גם טען שהמשרה היתה "מאוד, מאוד מזיקה לעבודה שלי", והתוודה ש"התייבשתי לחלוטין לפני חמש שנים, ואני לא מסוגל לכתוב כלום חוץ מאשר בהזמנה".
קודם כל, תמיד נחמד ומעודד לראות, שגם אנשים מבוגרים ומבוססים מבחינה מקצועית יודעים ליילל כאחרוני הצעירים המקופחים. אבל מעבר לזה, אמירותיו של מושן דווקא מציגות אותו כאדם שיודע את האמת על יצירה: כשהיא נעשית בשם גורמים זרים, היא משחיתה את הנפש והורסת את היצירה האותנטית. וזה נכון גם כשהטקסט מוזמן על-ידי אליזבת השנייה, וגם כשהוא מוזמן על-ידי בני המלוכה השתלטנים שבתוכנו - בין אם מדובר ברצון למעמד, או בפוליטיקה קטנונית, או בהתחשבנויות נצחיות עם יוצרים אחרים, או בכל דוגמה אחרת.
מושן, למזלו, לפחות יודע בדיוק את מי לדקור כדי להוציא את האוויר הנפוח הזה, אבל כשהגברת עם הכתר רודה בנו מבפנים, קשה הרבה יותר להבחין בה. רק היצירה הבעייתית, שנולדת כתוצאה מפקודותיה, מעידה על קיומה.
הסגנית נגד הספרנית (2)
בפוסט הקודם כתבתי כאן על פרשת שרה פיילין והספרנית, שאותה היא שאלה לכאורה אם תתנגד לצנזורה על ספרים בספריה העירונית בוואסילה, אלסקה (ואני מציע לכל זה את השם "ששש!-גייט"). ובכן, הספרניות אולי עושות רושם של בחורות שאוהבות שקט, אבל לא הן ישתקו אל מול ניסיון כזה להשתיק אותן שלא מרצונן החופשי.
כתגובה לפרשה, הוקם הבלוג החדש "ספרניות נגד פיילין", שמוקדש לעיסוק אובססיבי בכל פרט בסיפור הזה - כולל הגדרה מילונית של המושג "שאלה רטורית" (פיילין טענה, כזכור, ששאלתה לספרנית היתה רטורית; היא רק לא ציינה מה היתה התשובה הרטורית שציפתה לשמוע ממנה).
בעלת הבלוג היא ספרנית בספריה ציבורית, והיא מסבירה שהקימה אותו "כי אני לא רוצה לראות מצנזרת ספרים בבית הלבן!". נראה מה תצליח המחאה הזאת להשיג, אבל כמו שכבר אמרתי לפני יומיים, הספרנית יכולה להפסיק לדאוג: בעוד דור-שניים בוודאי יגיע לבית הלבן מישהו שלא קרא ספר מימיו, ואין הרבה אנשים שמצנזרים משהו שהם לא יודעים על קיומו.
danext@gmail.com
11 בספטמבר, 2008 בשעה 11:19
אתה לא חושב שדווקא אדם שלא יודע מה בדיוק הוא מצנזר, יצנזר אותו ביתר שאת? אם אחד היועצים יאמר לו שצריך לצנזר ספרים - יהיה לו הרבה יותר קל לצנזר משהו שהוא לא יודע על קיומו.
11 בספטמבר, 2008 בשעה 11:25
טוב, זאת היתה חצי-בדיחה
מה שהתכוונתי לומר היה שאם לא יודעים שמשהו קיים, מן הסתם לא רוצים למנוע ממנו להתקיים. אבל ברור שבמקרה הזה, כבר יבוא היועץ המרושע שכן יידע, וגם תהיה לו רשימה שחורה מוכנה ביד.
11 בספטמבר, 2008 בשעה 12:06
לא קראתי את הספר.
אבל, מעניין להשוות בין הספר הנוכחי של שולמית אלוני לבין ספר עם נושא דומה שכתבה לפני שלושים שנה (שכחתי את שמו, קראתי בתיכון).
יש לישראל בעיה לא פעוטה בתחום זכויות אדם ויחסי אזרח-מדינה. דעתי בנושאים האלה שונה מאוד מזו של לשולמית אלוני, אבל טוב שהיא מביעה את דעתה ותורמת לדיון.
כפוליטיקאית, שולמית אלוני נכשלה כישלון חרוץ בהשפעה על מדינת ישראל. כהוגת דעות - נכשלה הרבה פחות.
11 בספטמבר, 2008 בשעה 15:25
ראוי לציין שמעצב העטיפה הוא טרטקובר, מעצב מעורב שמביע עצמו באמצעות העיצוב. מומחיותו היא במסרים חזקים קליטים וישירים שמעוררים תגובה מהירה (שלום עכשיו, לא נשכח ולא נסלח ועוד ועוד), וכך יאה לעטיפת ספר.
11 בספטמבר, 2008 בשעה 23:02
הספר בטח עדיף על זה האחרון של שיוסי שריד שאמנם כתוב היטב אבל השיטחיות והפופוליסטיות מבצבצת בו מכל פינה ועל הכול מרוח מין חיוך מדושן של שביעות רצון עצמית. שני הספרים, אני מניח, נועדו בעיקר בשביל המשוכנעים.
12 בספטמבר, 2008 בשעה 0:24
אגם אני לא קראתי את הספר, אבל ההשוואה שלך לאיראן או סוריה גם פופוליסטית למדי - צריך לזכור שבאיראן או בסוריה אי אפשר היה ליצור כריכה כזו, פשוט בגלל שמגילת העצמאות/החוקה המקומית שם *לא* מבטיחות זכויות כמו אלה המובטחות במגילת העצמאות הישראלית. ללא יומרה, אין מחיקה…
12 בספטמבר, 2008 בשעה 12:43
לרונן: ההשוואה לא פופוליסטית, כי זו בדיוק היתה כוונתי - להראות שרק כאן, במדינה שכביכול לא ממלאת את כל ההצהרות שמעצב העטיפה מחק ממגילת העצמאות, אפשר היה לכתוב ספר כזה. וזה די שומט את הקרקע מתחת לעצם הטענה שמייצג עיצוב הכריכה, לפיה המדינה לא מקיימת דבר מכל מה שכתוב שם.
אמרת "ללא יומרה, אין מחיקה" - וזה בדיוק מה שזה: מקרה קלאסי של היטפלות דווקא למי שמנסה להתבלט לטובה. למי שגאה בברוטליות שלו, כמו איראן, סולחים מראש, ואת מי שמנסה לעמוד בסטנדרטים גבוהים יותר - מייסרים ומשפילים בהנאה גלויה. ואגב, מאחר שסוריה ואיראן הן כידוע "רפובליקות", יש להן חוקות מאוד נאורות ומתקדמות. חבל רק שכל אדם שמנסה לומר משהו על התאמתן למציאות מוצא את עצמו בעולם שכולו טוב. והנה פנינים מתוכן:
מתוך החוקה הסורית:
art 4 Freedom, Rights, Duties
Article 25 [Personal Freedom, Dignity, Equality]
(1) Freedom is a sacred right. The state protects the personal freedom of the citizens and safeguards their dignity and security.
(2) The supremacy of law is a fundamental principle in the society and the state.
(3) The citizens are equal before the law in their rights and duties.
(4) The state insures the principle of equal opportunities for citizens.
Article 26 [Participation]
Every citizen has the right to participate in the political, economic, social, and cultural life. The law regulates this participation.
מתוך החוקה האירנית:
Article 23 of the Iranian constitution holds that “the investigation of individuals’ beliefs is forbidden, and no one may be molested or taken to task simply for holding a certain belief.”
לאורן: הקטע עם יוסי שריד נורא מוזר - האיש מדבר בצורה מדהימה, אבל כותב בצורה מצועצעת ומלאת פלפולים מייגעים, עד שכבר אי-אפשר להבין מה חשוב לו יותר: להעביר רעיון או להראות שיש לו שפה עשירה. המאמרים שלו ב"הארץ" הם כמו תוצר של תוכנת מחשב, שהונחתה לחפש במילון מילים גבוהות ולארגן אותן בצורה שתיראה פחות או יותר קוהרנטית. כן, אני מניח שכמו שאמרת, זה מה שנקרא שביעות רצון עצמית.