קצר ולא לעניין
שובה של הטלגרמה
לא נעים להודות בזה, אבל יכול להיות שההבחנה בין "רומן" לבין "סיפור קצר" הגיעה אל סוף דרכה. לא בגלל שהשניים האלה ברחו באישון לילה והתחתנו בווגאס, אלא מפני שכל מושג האורך בספרות השתנה באופן דרמטי: מבחינת האדם הממוצע של ימינו, הבלתי-קורא, אין שום הבדל בין רומן לבין סיפור קצר - כי שניהם ארוכים מדי. שניהם נמצאים הרבה מעל הקו האדום, בתחום שמחוץ ליכולת ולרצון של בני-זמננו להקשיב למה שנאמר להם.
את האישור הסופי לכך, שהתחושה המרה הזאת היא אכן המציאות, נותנת כתבה באתר canada.com, שהכותרת המצוינת שלה היא: "היֹה היה. הסוף". הכתבה מתארת את תהליך האנטרופיה המואץ של העולם הטקסטואלי - שמקביל להתמזערות, התקצררות, התקצצות של גלקסיות אדירות לראשי סיכה זעירים. כי לא מדובר פה בספרים ארוכים שהופכים לספרים קצרים, אלא בכרכים שלמים שהופכים למשפטים בודדים. זה קנה המידה, פחות או יותר.
המעבר החד הזה מהמימד האסטרונומי למימד המיקרוסקופי נתלה, במידה רבה, בפופולריות המתגברת של מה שמכונה Microblogging - תוכנות בסגנון Twitter, שמיועדות, במקור, לאפשר את מילוי הצורך הנשגב הבא: להודיע על מעשיך הבנאליים והיומיומיים לכל חבריך, ב-140 תווים (לא מילים) בלבד. ועכשיו, מאחר שהאבולוציה נפלה לתוך חור תולעת והאדם הגיע באחת לנקודה שבה כל כישוריו השכליים נאלמו דום, הטרנד הזה מתפשט גם לספרות (אם אפשר לקרוא לזה ספרות בכלל).
דוגמה לכיוון המדאיג הזה אפשר למצוא במאמר בניו יורק טיימס, שמציג את המילה החדשה והמאוסה בשכונה: Twiller, כלומר שילוב בין Twitter ל-Thriller. הרעיון הוא לכתוב סיפורי מתח באורך הנ"ל של 140 תווים, ותרשו לי להפסיק לפרט בנקודה הזאת, כי חבל להשחית מאות רבות של תווים יקרים על תיאור טרנד, שעיקרו הוא חוסר האמונה ביכולתו של האדם לקרוא יותר מ-140 מהם.
מה שהכי עצוב בכל הסיפור הוא שהמרואיינים בכתבה של canada.com חוזרים ומסבירים שהקיצור האימתני הזה נולד כמענה להצפת המידע: כביכול, האנשים מוקפים בכמויות עצומות כאלה של טקסטים, שהם לא יכולים להרשות לעצמם התעמקות בספר בן 600 עמודים.
ברגע הראשון זה נשמע כמו הסבר מתקבל על הדעת, עד שנזכרים בבעיה אחת קטנה: הצפת המידע לא היתה מתרחשת מלכתחילה, אלמלא היינו מתפתים להמצאות כמו Twitter. כי לב העניין בהצפה ובגודש הטקסטים, שלא לדבר על וידאו וכו', הוא לא באורך המידע אלא בתדירות שלו: העובדה שבן-אדם נחשף בכל רגע נתון לעשרות טקסטים קצרצרים היא-היא שיוצרת את הדיסאוריינטציה, את חוסר היכולת להתמקד ואת זילות האינפורמציה.
אין גבול לאורך ולמורכבות שאפשר להתמודד איתם, כל עוד יש מרווח נשימה לעשות את זה. וכשנוחתת עליך הפגזה של פוסט-סיפורים מיקרוסקופיים, יכולתך לקרוא כל אחד מהם, לא משנה באיזה אורך הוא, תשאף לאפס. 140 תווים או 140 פרקים - קריאה היא לעולם לא דבר סימולטני, ומה שהורס אותה הוא חוסר הנכונות לפנות זמן ולהתעמק במשהו מבלי לרוץ אחוזי-אמוק אל כל שאר האטרקציות שבעולם. האורך הוא רק התירוץ.
ולכן הטרנד המזהיר הזה שנקרא Twiller, וכל שאר הספרות העכשווית שגודלה זהה לגודלן של אמבות בנות-יומן, גרוע בהרבה מאי-קריאה בכלל. הרי דווקא כשיש עומס יתר של ספרים באורך נורמלי, כמו שקורה בכל חנות היום, אין לנו בעיה לסנן ולומר - לזה אני לא מקדיש זמן, ולזה כן. מובן מאליו שלא נשב ונקרא הכל. לעומת זאת, ככל שהיצירה קצרה ובלתי-מחייבת יותר, אנחנו מאבדים את היכולת להימנע מקריאתה; התחושה היא שאין בזה שום נזק.
בפועל, במקום להקדיש זמן לספר אחד ארוך, נבזבז את אותו הזמן על קריאת הרבה מאוד רסיסי ספרים, רק מבלי שיכולנו להקשיב באמת לאף אחד מהם. במקום לנצח את הצפת המידע, ניתן לה את הניצחון על מגש של כסף. הספרות המיקרוסקופית קטנה מחורי המסננת האנושית, והיא תחדור אל תוכנו ותדאג להשבית סופית את היכולת שלנו לקרוא ברצינות. אם, מבחינת האנושות העכשווית, הספרים הגדולים הם אריות - ה"ספרים" הזעירים הם החיידקים. הראשונים צריכים לרדוף ולשאוג ולנשוך בשביל להרוג אותנו, האחרונים צריכים לאותה מטרה רק חור בלתי-נראה כדי לעבור בו.
צו מד"ב
ואולי הישועה תבוא, כרגיל, מסוגי הספרות שמעולם לא נתנו למציאות לעמוד בדרכם: מדע בדיוני, פנטזיה ושאר עוכרי שיממון ריאליסטי מסוגם. אלה מאיתנו שלא רק אוהבים לקרוא את הז'אנרים האלה, אלא גם לכתוב אותם, בוודאי ישמחו לשמוע על תחרות חדשה לסיפורים קצרים, שעוד פרטים עליה אפשר ללמוד כאן. התחרות מאורגנת לזכר עינת פלג ז"ל, ושלושת הסיפורים הטובים ביותר יקבלו פרסים כספיים בפסטיבל אייקון באוקטובר. התאריך האחרון להגשת סיפורים הוא ה-20 בספטמבר.
הסיפורים שנשלחים ועומדים בתנאי הסף מתפרסמים באתר, בעילום שם, כך שאפילו אם לא מתכוונים להשתתף בתחרות, אפשר להיכנס לאתר רק בשביל הקריאה. בספרות הישראלית המאותגרת-דמיונית, צריך לברך על כל תוספת שאינה בז'אנר "סיפור דרמטי וסוחף על משפחה בת חמישה דורות בירושלים העתיקה והשכנים הערבים החביבים אך המסתוריים + תובנות שחוקות על המצב + רומן נעורים דו-קיומי + מכונת אספרסו ב-670 ש"ח בלבד". הפרס האמיתי הוא שיש אנשים שמתעקשים לפרוץ את הגבולות המשמימים האלה, ככה שבמובן מסוים, כולנו כבר זכינו.
danext@gmail.com
תגים: אתרים, טכנולוגיה, ניו יורק טיימס, פרסים
5 בספטמבר, 2008 בשעה 13:54
בעברית המצב חמור עוד יותר. לפחות בסמסים, מגבלת התווים היא 69 לעומת 140 או 160 באנגלית (בגלל הקידוד השונה לביטים) כך שסיפורי סמס יהיו קצרים עוד יותר. כלומר ההשפעות ההרסניות של תרבות הקיצור קיצוניות הרבה יותר על הישראלים.
כל נושא הקידוד הזה, ראוי לפוסט משלו אבל זה כבר עניין טכנולוגי ולא ספרותי.
5 בספטמבר, 2008 בשעה 15:26
רק תיקון קטנצ'יק לכתבה הנהדרת - הפרס הוא על שם "עינת פלג" ז"ל (לא ענת).
אהבתי את תיאור הספרות הישראלית המאותגרת דמיונית. אתמול חזרתי מהסרט "איים אבודים" וזו בדיוק התחושה שקיבלתי ממנו.
5 בספטמבר, 2008 בשעה 17:58
כמה נכון, ועצוב.
6 בספטמבר, 2008 בשעה 10:47
the short text come becouse we all are smarter then the last generation.just few will read in the next generation tolstoi.so if you agree to what was written above-you must help to find a way to short tolstoi
6 בספטמבר, 2008 בשעה 10:48
סיפורי סמס זה פשוט טירוף, אין לי מילה אחרת. אני לא יודע אפילו אם אפשר לקרוא לעניין הזה "קריאה". בקרוב הדיבור על ספרות ייראה ככה: "קראת את החדש של גרוסמן?" -"לא, בטעות מחקתי אותו יחד עם ההודעה מהאקסית שלי".
לנחום: לקצר את טולסטוי - עשו את זה, ברוך השם, מספיק פעמים. התוצאה מחרידה, כי אי אפשר לקצר ספר. רק מי שכתב אותו יכול, אם בא לו. ואני ממש מקווה שהתכוונת לעניין החוכמה של האנשים היום באירוניה… זה דור שלכל ילד שני בו יש הפרעות קשב וריכוז, והשאר או "דיסלקטים" או אני לא יודע מה, אז אפילו ברמה של שימוש פשוט באינטליגנציה (בהנחה שהיא קיימת), כל העולם מתחיל להיראות כמו כיתה טיפולית.
ועל בעיות הדמיון בקולנוע הישראלי - don't get me started
לפעמים אני שואל את עצמי, איך זה שאני באופן גורף לא אוהב ספרות וקולנוע מישראל. הרי אין לי אידיאולוגיה נגד זה. אבל מה לעשות שבכל פעם שאני מסתכל על הסיפור הכללי, אני רואה רק עובש ריאליסטי הכי משמים? זה לא עושה לי שום חשק לצפות או לקרוא. מישהו עוד יצטרך לחקור איך זה שסופרים יהודים בחו"ל, נגיד קפקא או שניצלר, הם אלופי הספרות הפסיכולוגית והאקספרסיוניסטית, וברגע שהם מגיעים לארץ הכל הולך לאיבוד (וממשיך להיות מדוכא גם בגנים של הדורות הבאים).
6 בספטמבר, 2008 בשעה 14:06
בראבו! פוסט נוקב ומצויין.
7 בספטמבר, 2008 בשעה 9:44
ותרשו לי להוסיף, בתור מי שעזבה דסק חדשות לאחר שלוש שנים בשולחן העורכת, שהטרנד הזה לא מוגבל לטכנולוגיות שמגבילות תווים: הוא השתקע עמוק במערכות התקשורת, וגר שם בכיף עם חברותיו התמונות הצבעוניות והכותרות הפרובוקטיביות. את מירב המאמץ משקיעים היום העורכים, במודע, לא בעריכת טקסט הידיעה - אלא א. בקיצורה ובחלוקתה לפסקאות קטנות וידידותיות לתמונות, ו-ב. בעריכת הכותרת, כותרת המשנה וכותרות התמונות, מתוך הקביעה החד משעמעית שקורא אתר החדשות או העיתון קורא רק את הנ"ל.
דן ויעל - באיקון הקרוב, פרט לפרס עינת, מתקיימת גם תחרות לקולנוע פנטסטי קצר, של קרן רותם מוריה (על שם רותם מוריה). אני מנחשת שתהנו מרצועת הסרטים שתוצג לבסוף - 3-5 הסרטים הטובים ביותר שהוגשו לתחרות. נטולי דמיון הם לא יהיו…
7 בספטמבר, 2008 בשעה 13:39
נעמי, גם אני מכיר את זה מניסיוני. וזה בגלל שהמוטו של כלי התקשורת היום הוא: "הקורא הוא אפס". כל הזמן מדברים על כמה שהקוראים לא יכולים, לא מסוגלים, לא חכמים מספיק, לא יודעים להעריך טקסטים וכו' וכו'. וההאשמות האלה מעידות, כמו תמיד, בעיקר על אומריהן. אין הרבה תחומים שבהם אני מגדיר את עצמי כאופטימיסט מושבע, אבל יש אחד שבוודאי כן: אם תיתנו לאנשים לקרוא דברים שמכבדים אותם, הם יבואו. ובהמוניהם.