ליבריסטאן

עיניים עצומות לרווחה

אסור להיות שליליים בראש השנה. זה לא מתאים לרוח החג. ולכן אקדים ואהיה שלילי כבר עכשיו, עוד לפני שהחג נכנס. טוב, לא ממש שלילי, יותר… מהצד הלא נכון של האפס, נקרא לזה. אגב, לפי חוות דעתו המוסמכת של הרב הבדיוני שלי, היום בכלל לא ערב ראש השנה; התאריך הנכון הוא ה-31 בדצמבר. טוב, לא משנה.

העניין הוא כזה: בהארץ עשו גיוס חירום חגיגי ומילאו את דפי העיתון בגדודים של סופרים, שכולם מדברים על דבר אחד: הכתיבה שלהם - למה, איך, מתי וכמה. במוסף ספרים מופיע פרויקט בשם "כותבים על כתיבה", בעוד שבמוסף ראש השנה מופיע פרויקט בשם "מה סופרים מנשנשים" (תודו שתמיד רציתם לדעת. רק מה, אי-אפשר למצוא את הכתבה באתר העיתון, אז אין לינק).

בספרים הגדירו את הפרויקט כך: "למה הם כותבים? סופרים, משוררים ומושכים בעט מנסים למצוא תשובה", ופרסמו רשימות על כך מאת סמי מיכאל, אגי משעול, מיכאל הנדלזלץ ומירון ח. איזקסון, יחד עם קומיקס באותו נושא של רותו מודן. בפרויקט השני, מתראיינים כדי לספר על נשנושיהם (כן, ממש כך - מה הם אוכלים בזמן הכתיבה) רות אלמוג, צרויה שלו, אלונה פרנקל ועוד, יחד עם ציטוטים של סופרים מהעולם באותו נושא.

פתחתי ואמרתי שאסור להיות שליליים היום, אז לא אהיה שלילי. אהיה חיובי ואגיד: מי ייתן ובשנת תשס"ח ייגמלו כל סופרי העולם מהתשוקה הבלתי-נשלטת לדבר ולדבר ולדבר על הכתיבה, שהיא רק במקרה גם הדבר שהם-עצמם מכורים לו. אסתכן ואגיד עוד: יצירות שמדברות על תהליך היצירה, שחביבות כל-כך על אמנים מכל התחומים, הן בעיניי גם היצירות הכי פחות משמעותיות שאפשר ליצור. הן מחניפות לאמנים אחרים, שכמו כל נרקיסיסט מצוי שואבים סיפוק עילאי מגילויי נרקיסיזם של הזולת - אבל לא אומרות שום דבר למי שלא שותף, במקרה, להתעסקות העצמית של אותה ברנז'ה.

אפשר לשאול את השאלה גם אחרת: את מי זה מעניין למה אני כותב? את מי מעניינת השאלה הנשגבת, מה אני גורס בשיניי בזמן הכתיבה? על זה אפשר לענות - זה מעניין רק את האחרים שעושים כך, כלומר כותבים אחרים, שמרגישים שפעילות הכתיבה שלהם היא דבר שיש בו חשיבות וגורליות בהיקף קוסמי, ולכן כל מה שקשור בה הופך מיד למשמעותי כשלעצמו באותו מידה. ועכשיו נשאל שאלה אחרת: למה שמישהו, שאינו משתייך לגילדה שלי, ירצה לדעת מדוע אני כותב ומה אני אוכל תוך כדי? אין סיבה כזאת. מי שאינו שותף באותו חוג נרקיסיסטי סודי, מתעניין רק במה שאכן צריך להתעניין בו: בטקסט הכתוב, הסופי.

כמובן, אם יש דבר שכותבים לא יכולים לעמוד בו, הוא המצב שבו מישהו בא ומבקש מהם לדבר על הכתיבה שלהם - אז אי-אפשר להאשים את משתתפי הפרויקטים האלה. הרי זה ליטוף רציני ביותר לאגו, ומכאן גם הכתיבה-על-כתיבה, שממלאת ספרים רבים כל-כך. אבל בואו ננסה לרגע לחשוב איך זה נראה מבחוץ. תחשבו על הרצאה, שכולה - כל השעה וחצי - מוקדשת לנושא "למה נעשיתי מרצה". תחשבו על הצגת תיאטרון שמספרת סיפור אחד - חיבוטיו של המחזאי שמנסה לכתוב את המחזה הזה ממש. ואולי אופרה שכל האריות בה מהללות ומפארות את קשיי המלחין. אפשר לסכם את כל זה במילים: התיק נסגר מחוסר עניין לציבור.

אחד המאפיינים המרכזיים של נרקיסיזם הוא חוסר היכולת לפתח אמפתיה לאנשים אחרים, כלומר, לראות דברים מנקודת המבט שלהם. מאחר שאין ויכוח, נראה לי, על כך שרוב האמנים הם נרקיסיסטים, די קל להבין למה הם לא מסוגלים לראות שהדיון האינסופי שלהם בעצמם לא ממש מעניין מישהו מלבדם ומלבד נרקיסיסטים כמוהם. זה הקושי הגדול ביותר: לקלוט שמשהו שאתה אוהב, וכל סביבתך המקצועית והחברתית מתמוגגת ממנו, הוא למעשה פינוק חסר משמעות בשביל כל מי שהוא לא אתם.

נכון, אפשר להתווכח גם על זה, ולהגיד - מה שטוב לי ולחבריי, אני בעדו. אבל מאחר שהאמן בכל זאת רוצה להגיע לאנשים אחרים ממנו, הוא צריך להבין שגם מבחינת ההגיון הפנימי שלו אין ערך רב להתלטפות האינסופית הזו. ככה, אחרי הכל, מגיעים רק לעצמך, וגם זה בקושי. בקיצור, לשנה החדשה ולכל מה שאחריה, הברכה שלי לכל הכותבים היא שיידעו להרחיק ולראות מעבר לקצה אפם, ולכל הקוראים  - שישתחררו במהרה בימינו מתפקידם כסטטיסטים במלודרמה סוערת של נפשות אקסהיביציוניסטיות, ויתחילו לקבל כבוד בתור מה שהם: נמענים של ממש.

הדפסה חוזרת

מאחר שהשנה הקרובה עשויה בהחלט להיות זו שבה מכשירי הקריאה האלקטרוניים יחדרו ברצינות לשוק העולמי, ויגרמו לשינוי גדול באופן שבו אנחנו קוראים - הנה אתר שמבשר, אולי, על התפקיד החדש של ספרים רגילים: מוצרים עיצוביים. באתר אפשר לראות שורה ארוכה של יצירות שהכינו מעצבים, פסלים ושאר נפשות אמנותיות, והכל עשוי מספרים - חלקם אפויים בתנור, חלקם מודבקים על הקיר בתור מדפים לספרים אחרים, ועוד כל מיני מטמפורפוזות שכמה מהן יפהפיות ממש.

האם זה האופן שבו כולנו נכיר ספרים בעתיד הלא-רחוק - כחומרי גלם לחפצי נוי? אני, בכל אופן, מקווה שלא. יהיה חבל מאוד אם הספרים יוחלפו לגמרי על-ידי מכשירי קריאה, מהרבה סיבות שאחת מהן קשורה לפוסט שפורסם פה בשבוע שעבר: לא רבים מודעים לזה, אבל כבר הקינדל הנוכחי מאפשר כניסה לאינטרנט, שלא לדבר על זה שיש לו הרבה יותר מדי כפתורים ופונקציות. האם אנחנו רוצים שגם הספרים שלנו יוכו בתסמונת כשל-הקשב הנרכש? שלא נוכל לקרוא פסקה אחת ברצף, כי בדיוק צריך לבדוק מייל? שלא נוכל להחליט מה לקרוא, כי יש לנו כרגע במכשיר 504 ספרים שכולם נורא אטרקטיביים?

לא נראה לי. הגדולה של הספר הקיים היא בהיותו ספר אחד, ודי. יכול להיות שדווקא זה מה שיציל אותו, בסופו של דבר - כשהנטייה לטכנולוגיות של "הכל כלול" תדעך ותיסתר על-ידי זרם נגדי, כמו כל טרנד אחר. אני מניח שמתישהו, כולנו נחפש מכשיר אחד ייעודי לכל צורך נפרד, ואז בוודאי נגלה מחדש שהספר המודפס הוא ההגשמה האולטימטיבית של הדרישה הזו. אז אם כבר שנות טובות, שתהיה שנה טובה גם לספר הישן והטוב, ואני בטוח שהוא יהיה איתנו עוד הרבה הרבה שנים. ושנה טובה גם לכם, האנשים שבזכותם - בין אם כקוראים או ככותבים - יש ספרים טובים, ושתודות להם הספר האמיתי לא ייעלם אף פעם, לא משנה באיזו צורה.

danext@gmail.com

תגים: אתרים, הארץ, עיצוב, ראיונות

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום שני, 29 בספטמבר, 2008 בשעה 11:31 תחת הקטגוריות כללי. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.