ליבריסטאן

שובה של הטלגרמה

לא נעים להודות בזה, אבל יכול להיות שההבחנה בין "רומן" לבין "סיפור קצר" הגיעה אל סוף דרכה. לא בגלל שהשניים האלה ברחו באישון לילה והתחתנו בווגאס, אלא מפני שכל מושג האורך בספרות השתנה באופן דרמטי: מבחינת האדם הממוצע של ימינו, הבלתי-קורא, אין שום הבדל בין רומן לבין סיפור קצר - כי שניהם ארוכים מדי. שניהם נמצאים הרבה מעל הקו האדום, בתחום שמחוץ ליכולת ולרצון של בני-זמננו להקשיב למה שנאמר להם.

את האישור הסופי לכך, שהתחושה המרה הזאת היא אכן המציאות, נותנת כתבה באתר canada.com, שהכותרת המצוינת שלה היא: "היֹה היה. הסוף". הכתבה מתארת את תהליך האנטרופיה המואץ של העולם הטקסטואלי - שמקביל להתמזערות, התקצררות, התקצצות של גלקסיות אדירות לראשי סיכה זעירים. כי לא מדובר פה בספרים ארוכים שהופכים לספרים קצרים, אלא בכרכים שלמים שהופכים למשפטים בודדים. זה קנה המידה, פחות או יותר.

המעבר החד הזה מהמימד האסטרונומי למימד המיקרוסקופי נתלה, במידה רבה, בפופולריות המתגברת של מה שמכונה Microblogging - תוכנות בסגנון Twitter, שמיועדות, במקור, לאפשר את מילוי הצורך הנשגב הבא: להודיע על מעשיך הבנאליים והיומיומיים לכל חבריך, ב-140 תווים (לא מילים) בלבד. ועכשיו, מאחר שהאבולוציה נפלה לתוך חור תולעת והאדם הגיע באחת לנקודה שבה כל כישוריו השכליים נאלמו דום, הטרנד הזה מתפשט גם לספרות (אם אפשר לקרוא לזה ספרות בכלל).

דוגמה לכיוון המדאיג הזה אפשר למצוא במאמר בניו יורק טיימס, שמציג את המילה החדשה והמאוסה בשכונה: Twiller, כלומר שילוב בין Twitter ל-Thriller. הרעיון הוא לכתוב סיפורי מתח באורך הנ"ל של 140 תווים, ותרשו לי להפסיק לפרט בנקודה הזאת, כי חבל להשחית מאות רבות של תווים יקרים על תיאור טרנד, שעיקרו הוא חוסר האמונה ביכולתו של האדם לקרוא יותר מ-140 מהם.

מה שהכי עצוב בכל הסיפור הוא שהמרואיינים בכתבה של canada.com חוזרים ומסבירים שהקיצור האימתני הזה נולד כמענה להצפת המידע: כביכול, האנשים מוקפים בכמויות עצומות כאלה של טקסטים, שהם לא יכולים להרשות לעצמם התעמקות בספר בן 600 עמודים.

ברגע הראשון זה נשמע כמו הסבר מתקבל על הדעת, עד שנזכרים בבעיה אחת קטנה: הצפת המידע לא היתה מתרחשת מלכתחילה, אלמלא היינו מתפתים להמצאות כמו Twitter. כי לב העניין בהצפה ובגודש הטקסטים, שלא לדבר על וידאו וכו', הוא לא באורך המידע אלא בתדירות שלו: העובדה שבן-אדם נחשף בכל רגע נתון לעשרות טקסטים קצרצרים היא-היא שיוצרת את הדיסאוריינטציה, את חוסר היכולת להתמקד ואת זילות האינפורמציה.

אין גבול לאורך ולמורכבות שאפשר להתמודד איתם, כל עוד יש מרווח נשימה לעשות את זה. וכשנוחתת עליך הפגזה של פוסט-סיפורים מיקרוסקופיים, יכולתך לקרוא כל אחד מהם, לא משנה באיזה אורך הוא, תשאף לאפס. 140 תווים או 140 פרקים - קריאה היא לעולם לא דבר סימולטני, ומה שהורס אותה הוא חוסר הנכונות לפנות זמן ולהתעמק במשהו מבלי לרוץ אחוזי-אמוק אל כל שאר האטרקציות שבעולם. האורך הוא רק התירוץ.

ולכן הטרנד המזהיר הזה שנקרא Twiller, וכל שאר הספרות העכשווית שגודלה זהה לגודלן של אמבות בנות-יומן, גרוע בהרבה מאי-קריאה בכלל. הרי דווקא כשיש עומס יתר של ספרים באורך נורמלי, כמו שקורה בכל חנות היום, אין לנו בעיה לסנן ולומר - לזה אני לא מקדיש זמן, ולזה כן. מובן מאליו שלא נשב ונקרא הכל. לעומת זאת, ככל שהיצירה קצרה ובלתי-מחייבת יותר, אנחנו מאבדים את היכולת להימנע מקריאתה; התחושה היא שאין בזה שום נזק.

בפועל, במקום להקדיש זמן לספר אחד ארוך, נבזבז את אותו הזמן על קריאת הרבה מאוד רסיסי ספרים, רק מבלי שיכולנו להקשיב באמת לאף אחד מהם. במקום לנצח את הצפת המידע, ניתן לה את הניצחון על מגש של כסף. הספרות המיקרוסקופית קטנה מחורי המסננת האנושית, והיא תחדור אל תוכנו ותדאג להשבית סופית את היכולת שלנו לקרוא ברצינות. אם, מבחינת האנושות העכשווית, הספרים הגדולים הם אריות - ה"ספרים" הזעירים הם החיידקים. הראשונים צריכים לרדוף ולשאוג ולנשוך בשביל להרוג אותנו, האחרונים צריכים לאותה מטרה רק חור בלתי-נראה כדי לעבור בו.

צו מד"ב

ואולי הישועה תבוא, כרגיל, מסוגי הספרות שמעולם לא נתנו למציאות לעמוד בדרכם: מדע בדיוני, פנטזיה ושאר עוכרי שיממון ריאליסטי מסוגם. אלה מאיתנו שלא רק אוהבים לקרוא את הז'אנרים האלה, אלא גם לכתוב אותם, בוודאי ישמחו לשמוע על תחרות חדשה לסיפורים קצרים, שעוד פרטים עליה אפשר ללמוד כאן. התחרות מאורגנת לזכר עינת פלג ז"ל, ושלושת הסיפורים הטובים ביותר יקבלו פרסים כספיים בפסטיבל אייקון באוקטובר. התאריך האחרון להגשת סיפורים הוא ה-20 בספטמבר.

הסיפורים שנשלחים ועומדים בתנאי הסף מתפרסמים באתר, בעילום שם, כך שאפילו אם לא מתכוונים להשתתף בתחרות, אפשר להיכנס לאתר רק בשביל הקריאה. בספרות הישראלית המאותגרת-דמיונית, צריך לברך על כל תוספת שאינה בז'אנר "סיפור דרמטי וסוחף על משפחה בת חמישה דורות בירושלים העתיקה והשכנים הערבים החביבים אך המסתוריים + תובנות שחוקות על המצב + רומן נעורים דו-קיומי + מכונת אספרסו ב-670 ש"ח בלבד". הפרס האמיתי הוא שיש אנשים שמתעקשים לפרוץ את הגבולות המשמימים האלה, ככה שבמובן מסוים, כולנו כבר זכינו.

danext@gmail.com