ליבריסטאן

גרפיטי בעור כבש

מה שמגיע, מגיע: עטיפת הספר החדש של שולמית אלוני, דמוקרטיה באזיקים (עם עובד), היא הברקה עיצובית. זה בוודאי עיצוב העטיפה הטוב ביותר, ויזואלית, שנראה פה מזה זמן רב - בוודאי בספרות מקור. הרעיון פשוט: על הכריכה מובאת פסקה חשובה מתוך מגילת העצמאות, שבה מנוסחים עקרונות יסוד מתקדמים לעתידה של המדינה; כל רעיון שלא מיושם, לכאורה, נמחק בקו אדום שחושף את המילים שמתחתיו.

אבל, וזה אבל גדול, ככל שהעטיפה גאונית מבחינה אסתטית, היא גם פופוליסטית ושטחית מבחינה רעיונית. זה שילוב לא צפוי; אנחנו רגילים לחשוב על עיצוב מאופק, שמשדר ניקיון וטעם טוב, כעל בן-זוג אוטומטי של תוכן שמקיים תכונות דומות. אלא שכאן העיצוב, על האמירה שלו, הוא הקדמה בעייתית לספר שאמור לעסוק ברצינות בבעיות מורכבות ביותר: הגרפיקה של העטיפה אמנם עושה עבודה מצוינת, אבל המשמעות שלה היא לגמרי חד-מימדית.

לפי תיאור הספר, נטען בו שהדמוקרטיה הישראלית מתכרסמת ומפנה את מקומה לתיאוקרטיה. זו טענה כבדת-משקל, שצריך להוכיח בעבודת נמלים - ואני בטוח שאלוני, שהיא אשת ציבור מהמעמיקות שהיו לנו, אכן מתאמצת לעשות כך בטקסט עצמו. אבל העטיפה מציבה, למעשה, את השורה התחתונה לספר כולו ואומרת: כל עיקרון במגילת העצמאות, שלא מומש באופן זהה עם עולם האידיאות המושלם ביותר - פסול לחלוטין ולא ראוי להיחשב כאילו יושם במציאות. העיצוב הזה, בשפתו מלאת החן, מייצג אמות מידה קיצוניות וטהרניות למעשים פוליטיים ומדיניים, שהם תמיד תוצאה של פשרות ונסיבות משתנות, ומציג נקודת מוצא (ובמשתמע, גם סיום) שהספר יכול רק להפסיד ממנה חלקים גדולים מרצינותו - עוד לפני שהתחלנו לקרוא בו.

ככל שזה נוגע לכריכה, העקרונות שבמגילת העצמאות הם או קיימים או מחוקים, ואין שום התייחסות לגווני האפור שבין שני הקטבים האלה. כי כשמציגים, למשל, את המשפטים הבאים כך: "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" - קל להבחין שמה שברגע הראשון נראה כמו ביקורת שנונה ומכוונת היטב, רק עושה עוול גדול לתמונת עולם שרחוקה מלהיות ברורה כל-כך. ספר שמבקש לבחון נושאים רציניים כאלה לא יכול להרשות לעצמו להתחיל בגרפיטי מהסוג הזה, בריסוס נלהב של צבע על טקסט אחר שהוא רוצה להתייחס אליו - כי גרפיטי הוא לא ניתוח פוליטי וחברתי, אלא עווית של זעם.

לא קראתי את הספר ואין לי כוונה לטעון כלום לגבי התוכן שלו, אלא רק לגבי ההתנגשות בין הנושא לצורה. זה מקרה מוזר של ספר שבו היופי חותר תחת האופי; כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, יש לנו כאן שילוב בלתי-אפשרי בין חיבור הגותי שנושאו מעמיק ושאפתני, לבין קריקטורה לא חכמה במיוחד שבה הסגנון יפה אבל האמירה צעקנית ורדודה. אם היינו חיים באירופה או בארה"ב, הייתי אומר שהאפקט דומה לשער של בית משפט, שמעליו, במקום שבו מתנוסס בדרך כלל מוטו מעורר השראה בלטינית, נחרת לתוך האבן טוקבק מלא בשגיאות כתיב.

במקרה הזה, כשהכריכה מפגינה חרון קדוש ומאוהב בעצמו, ומוחקת באבחת זעף את כל הישגיה של הדמוקרטיה הישראלית עד כה - יהיו מוגבלים או מרשימים, כראות עיניכם - מותר בהחלט להיאנח ולשאול את עצמנו: אם אנחנו חטפנו הרשעה גורפת כזאת, מעניין איך היתה נראית עטיפה של ספר שבו אלוני סוקרת את מצב הדמוקרטיה וזכויות האדם בסוריה, מצרים או איראן.

דיקור הגברת הזקנה

מי שחשב - ומי לא חשב? - שהפרס הגדול ביותר שבו יכול לזכות יוצר ספרותי הוא משרה קבועה שבה ישלמו לו על כתיבתו, כנראה צריך להעריך מחדש את האמונה הזאת. מתברר שגם לאנשים כאלה יש טענות ויבבות לרוב: אנדרו מושן, שמכהן כמשורר הלאומי (או משורר החצר - Poet Laureate) של בריטניה מאז 1999 ויפנה את המשרה בשנה הבאה, התלונן על חוסר סיפוק מעבודתו בשירות המלכה ושאר משפחת המלוכה.

מושן אמר, בין היתר, ש"המלכה אף פעם לא אומרת לי את דעתה על העבודה שלי בשבילה", "לא אכלול שום דבר מהעבודה הזאת באוספים העתידיים שלי", ו"הכתיבה עבור בני המלוכה היתה מצב שבו אין סיכוי להצליח". הוא גם טען שהמשרה היתה "מאוד, מאוד מזיקה לעבודה שלי", והתוודה ש"התייבשתי לחלוטין לפני חמש שנים, ואני לא מסוגל לכתוב כלום חוץ מאשר בהזמנה".

קודם כל, תמיד נחמד ומעודד לראות, שגם אנשים מבוגרים ומבוססים מבחינה מקצועית יודעים ליילל כאחרוני הצעירים המקופחים. אבל מעבר לזה, אמירותיו של מושן דווקא מציגות אותו כאדם שיודע את האמת על יצירה: כשהיא נעשית בשם גורמים זרים, היא משחיתה את הנפש והורסת את היצירה האותנטית. וזה נכון גם כשהטקסט מוזמן על-ידי אליזבת השנייה, וגם כשהוא מוזמן על-ידי בני המלוכה השתלטנים שבתוכנו - בין אם מדובר ברצון למעמד, או בפוליטיקה קטנונית, או בהתחשבנויות נצחיות עם יוצרים אחרים, או בכל דוגמה אחרת.

מושן, למזלו, לפחות יודע בדיוק את מי לדקור כדי להוציא את האוויר הנפוח הזה, אבל כשהגברת עם הכתר רודה בנו מבפנים, קשה הרבה יותר להבחין בה. רק היצירה הבעייתית, שנולדת כתוצאה מפקודותיה, מעידה על קיומה.

הסגנית נגד הספרנית (2)

בפוסט הקודם כתבתי כאן על פרשת שרה פיילין והספרנית, שאותה היא שאלה לכאורה אם תתנגד לצנזורה על ספרים בספריה העירונית בוואסילה, אלסקה (ואני מציע לכל זה את השם "ששש!-גייט"). ובכן, הספרניות אולי עושות רושם של בחורות שאוהבות שקט, אבל לא הן ישתקו אל מול ניסיון כזה להשתיק אותן שלא מרצונן החופשי.

כתגובה לפרשה, הוקם הבלוג החדש "ספרניות נגד פיילין", שמוקדש לעיסוק אובססיבי בכל פרט בסיפור הזה - כולל הגדרה מילונית של המושג "שאלה רטורית" (פיילין טענה, כזכור, ששאלתה לספרנית היתה רטורית; היא רק לא ציינה מה היתה התשובה הרטורית שציפתה לשמוע ממנה).

בעלת הבלוג היא ספרנית בספריה ציבורית, והיא מסבירה שהקימה אותו "כי אני לא רוצה לראות מצנזרת ספרים בבית הלבן!". נראה מה תצליח המחאה הזאת להשיג, אבל כמו שכבר אמרתי לפני יומיים, הספרנית יכולה להפסיק לדאוג: בעוד דור-שניים בוודאי יגיע לבית הלבן מישהו שלא קרא ספר מימיו, ואין הרבה אנשים שמצנזרים משהו שהם לא יודעים על קיומו.

danext@gmail.com