ליבריסטאן

הספר והסקר

מי שעדיין מאמין לסקרים, סוקרים, נביאי קלפיות ושאר מומחי ממבו-ג'מבו, בוודאי הופתע השבוע מעוד התרסקות של תחזיותיהם המלומדות. הנחמה היא שאצלנו, לפחות, היחידים שלוקחים ברצינות את התחזיות האלה הם כלי התקשורת שמפרסמים אותן (ואז "מזדעזעים" מהכישלון, שאין לו שום קשר אליהם כמובן) - אבל בארה"ב, שם נותרו עוד פחות מחודשיים עד לבחירות לנשיאות, ידעונות פוליטית היא כמעט ספורט לאומי. ועכשיו גם אמזון מצטרפת לטרנד, ומציגה באתר שלה ברומטר בחירות מסוג די בלתי-צפוי.

אמזון אספה נתונים על מכירות של ספרי עיון בעלי עמדה פוליטית מובהקת, חישבה אותם בנפרד לכל אחת מ-50 המדינות בארה"ב, ובנתה מפה מתעדכנת בקביעות, שמראה מי מנצח בכל מדינה בקופות הרושמות: הדמוקרטים (כחול) או הרפובליקאים (אדום). אגב, זו לא טעות - בארה"ב צבעי הצדדים הפוליטיים הפוכים מאלה שבשאר העולם. טוב, ברגע שהם התגרשו מהחבר'ה שנוסעים בצד שמאל, היה צריך להמציא איזו חריגות כתחליף.

אם המדד הזה אומר משהו, נראה שאובמה ושות' צריכים להתחיל לדאוג - כי כל ארה"ב, מלבד חמש מדינות ליברליות מסורתיות בניו אינגלנד (מיין, ורמונט, מסצ'וסטס, רוד איילנד וניו יורק, ומלבדן גם וושינגטון הבירה), צבועה בגוונים חזקים יותר או פחות של אדום. יוצאת הדופן היא קליפורניה, שם יש, נכון לעכשיו, תוצאה של 50-50. קליפורניה וניו יורק הן גם שתי המדינות הגדולות היחידות שנוהגות להצביע למועמד הדמוקרטי באופן קבוע, אז שלא בטוח שהעניין מנחם כל-כך.

אז מה קורה במדינות המפתח והמדינות המאוכלסות ביותר (לא תמיד אלה אותן מדינות), שיכריעו את גורל הבחירות? בטקסס השיגו הספרים הרפובליקאיים רוב של 68% במכירות, באוהיו 62%, בפלורידה 64%, בפנסילווניה 56%, וכן הלאה. המפה, כאמור, מתעדכנת כל הזמן לפי נתוני המכירות המצטברים, אז המצב כמובן לא סופי. אמזון מספקת גם שמות של ספרים אהודים בכל מדינה, והכותרות הארוכות והמוזרות הן בידור בפני עצמו:

• בדרום קרוליינה אוהבים את אומת אובמה: הפוליטיקה השמאלנית ופולחן האישיות.

• בקנטקי מעדיפים את שרה: איך אם-הוקי הפכה את הממסד הפוליטי של אלסקה על ראשו.

• בניו מקסיקו קונים בהתלהבות את בלבול אקלימי: איך היסטריית ההתחממות הגלובלית מובילה למדע גרוע, פוליטיקאים נצלניים ומדיניות מעוותת שפוגעת בעניים.

• בטנסי הצליח במיוחד המדריך לשמרן: הגדרת העמדה הנכונה בנושאים חשובים מא' ועד ת'.

• והספר בעל השם המוצלח ביותר, האהוד על תושבי איידהו: שדודים: איך ברק אובמה, לעג תקשורתי על איומי טרור, ליברלים שרוצים לחסל את תוכניות הדיבור ברדיו, הקונגרס העצל, חברות שעוזרות לאיראן ולוביסטים וושינגטוניים של ממשלות זרות, מרמים אותנו… ומה לעשות בקשר לזה. קצר, ברור וקולע.

מתחת לפרויקט הפוליטי המקורי הזה מופיעות, כמובן, הסתייגויות, ולפיהן הספרים שאנשים קוראים לאו דווקא מעידים על נטיותיהם הפוליטיות, וכדומה. אבל בעצם, אמינותו של כלי מדידה כזה לא שונה בהרבה מכל המדגמים הסטטיסטיים ה"מדויקים" וה"מייצגים", שמוצגים בלי בושה ככאלה שאמורים לנבא בהצלחה את תוצאות האמת. אם כבר, יכול אפילו להיות שהמפה של אמזון מייצגת טוב יותר את רחשי לב העם - לא את אלה שהוא משמיע לסוקרים, אלא את אלה שנוח לו להתכרבל איתם במיטה. ואם כך, לדמוקרטים יש הרבה, הרבה עבודה לעשות.

ביקור הגברת הזקנה

קלאסיקות שזוכות לתרגומים חוזרים ונשנים הן, לכל הפחות, עניין שאינו מובן מאליו. ובתנאים של התפוצצות אוכלוסין ספרותית, של המוני ספרים חדשים שיוצאים מדי יום רק כדי לחזור במהרה אל המגרסות, תרגומים מחודשים הם דבר שצריך להצדיק אותו לא פחות, אלא יותר: לעתים קרובות הם לא מחויבי המציאות, כי התרגומים הישנים של אותן יצירות טובים מאוד, ולא תמיד ברור מה הדחף הגדול לעשות להן (עוד) קאמבק בלתי-קרוא.

בנושא הזה עסק מתי שמואלוף בטור שפורסם אתמול ב-ynet, שם הוא שאל שאלה נכונה וחשובה: "האם לא עדיף במקום לתרגם את ג'יין אייר בפעם החמישית, להציע משהו חדש עבור הקורא הישראלי?" - ונותן דוגמאות לספרות, בעיקר מהמזרח התיכון, אפריקה והעולם הלא-מערבי, שלא תורגמה לעברית מעולם, וחבל שכך.

בעולם שבו ההיכרות עם קלאסיקות ספרותיות הולכת ופוחתת, התשובה המיידית היא, לכאורה, שעדיף לחזור ולהעלות לתודעה הקולקטיבית את הספרים שהוכיחו את עצמם - גם אם זה דורש תרגומים חדשים בתכיפות רבה. אבל מצד שני, התשובה הזאת נכונה בעיקר למקומות שבהם משאבי ההוצאות גדולים בהרבה. ההשקעה בתרגום בארץ, כידוע, מוגבלת למדי - ובתנאים כאלה אני חושב שהצדק הוא עם שמואלוף. כל עוד תרגומים חוזרים של אותן יצירות באים על חשבון תרגומים חדשים של יצירות שלא תורגמו, כדאי שההוצאות יהיו הרבה יותר סלקטיביות לגביהם, וייתנו עדיפות למה שלא תורגם בכלל.

חוץ מזה, באופן אישי, אני חושד שהתרגומים החוזרים לא נובעים דווקא מהכרעה תרבותית בעד ספרות שנכתבה במערב, אלא מהסיבה הפשוטה שלהוצאות קל הרבה יותר למצוא מתרגמים מהשפות האלה, ובראשן אנגלית - וריבוי המתרגמים פירושו גם, ולפעמים בעיקר, הפחתה בהוצאות (ככל שיש פחות מתרגמים משפה מסוימת, עולה השווי הכספי של העבודה שלהם). חיזוק לזה אפשר למצוא בנטייה, השערורייתית למדי, של חלק מההוצאות בישראל לתרגם מתרגומים באנגלית, ולא משפת המקור של היצירה.

אם ההוצאות מעוניינות לתרגם את מה שראוי לתרגום, ולא רק את מה שנמצא מתחת לפנס, הן צריכות - זהירות, אוטופיה נאיבית לפניכם - להקים איזשהו מוסד משותף שיכשיר מתרגמים משפות אפריקאיות, אסייתיות וכדומה. למי שילמד במוסד הזה, שאפשר להפעיל בשילוב עם אוניברסיטאות (אם כל גוף עסקי משתף פעולה עם האקדמיה, אז למה לא גופים חצי-תרבותיים), תובטח עבודה סדירה בהוצאות, וכך כולם ירוויחו. אבל, כאמור, זה רק חלום טיפשי שלי; עד שזה יקרה, ג'יין אייר תמשיך לקום מהמתים מדי שנתיים לפחות, ושאר העולם ימשיך לנמנם על משכבו בשלום מבלי לעלות על מדפינו אפילו פעם אחת.

danext@gmail.com