ליבריסטאן

כותב שותף

יהושע קנז התראיין להארץ, וכידוע, במקרה שלו זה אירוע נדיר. התרגלנו כאן לראיונות חודרניים עם סופרים בכל הזדמנות, מוצדקת או פחות, אבל האמת היא שבמובן מסוים, דווקא סופר שלא מתראיין בקביעות יכול היה להיחשב לדמות טבעית יותר מאשר חברו חובב העיתונאים. וזה מסיבה פשוטה: סופרים אומרים את מה שיש להם לומר קודם כל בכתיבה, ולאו דווקא בדיבור. שיחה איתם יכולה להיות מעניינת, אבל מאחר שהם כבר מביעים את עצמם באופן מילולי דרך היצירות שלהם, הצורך בחילופי דברים נוספים רחוק מלהיות מובן מאליו.

עוד סיבה לבעייתיות בראיונות עם סופרים היא שיש בהם מין סלאלום בין מדיות שונות: אדם שמקצועו הוא כתיבה נפגש עם אדם שמקצועו הוא שילוב בין דיבור לבין כתיבה; הם מנהלים שיחה; והתוצאה הופכת שוב לטקסט, מבלי שלמקצוען הטקסטואלי המרכזי בכל ההתרחשות הזו יש יכולת להשפיע על ייצוגו הכתוב, אלא באמצעות הדיבור דווקא.

לכן לא התפלאתי בכלל על שיטת הראיון שבה בחר קנז, ושאותה מתארת המראיינת, שירי לב ארי, כך: "ראיון עם קנז הוא לא רק אירוע נדיר, הוא גם עניין לא פשוט. תחילה נפגשים ומשוחחים. אחר כך מעבירים לו שאלות בכתב, והוא עונה עליהן בטקסט כתוב, שרק מתוכו אפשר לצטט". זו לא שיטה נפוצה בראיונות עיתונאיים, אבל מנקודת מבטו של סופר, זו כן הצורה הטבעית ביותר לקיים ראיון: כמו שהוא לא מכתיב את ספריו לתוך מכשיר הקלטה כדי שמישהו אחר יכתוב אותם על בסיס מילותיו המדוברות, כך הוא מבקש לשלוט באופן זהה בטקסט של הכתבה, שגם בכתיבתו הוא משתתף בדרכו.

האפקט המיידי של שיטת ראיון כזו, שאפשר לקרוא לה גם כתיבה משותפת של המרואיין ושל המראיין, היא שבמידה והסופר יודע את עבודתו, הראיון הופך לייצוג נאמן ומעניין הרבה יותר שלו. וכך גם במקרה של קנז. למרות ניסיוני בתקשורת, שבה כאמור לא מקובל לאפשר למרואיין מידה כזאת של חופש והשפעה, נראה לי שכשזה מגיע לאנשי המילה הכתובה, במיוחד סופרים, כל שיטה אחרת להביא את דבריהם היא מעוותת בהכרח.

זאת בדיוק הסיבה שהראיון שקיימתי פה עם דרור בורשטיין ואסף שור התנהל גם הוא באופן הזה. נראה לי ששווה לכלי התקשורת לחשוב על ראיונות כאלה כאופציה שהם יוזמים מרצונם, ולא רק לבקשת המרואיין (שחייב כיום להיות דמות נחשבת למדי כדי שמישהו יסכים לבקשה כזאת). וזה גם בגלל הגורמים שכבר הוזכרו, וגם מפני שזה יוסיף איכות חדשה לטקסטים של המדיה השחוקה והעייפה, שלא תמיד מסוגלת לתת לסופר מוצלח סביבה טקסטואלית שתהלום את יכולותיו שלו.

פינוי כללי

והנה תוספת חדשה לבלוגיה הספרותית, הפעם בתחום השירה. תמר משמר, משוררת, מבקרת ועורכת, התחילה לפרסם בבלוג שלה מדור ביקורת שירה, והספר השלישי והנוכחי שהיא מבקרת הוא אנה מסתובבת לאט, של ענת לוין (הוצאת אחוזת בית). המדור הוא דו-שבועי, והוראות להעברת ספרים ושאר פרוצדורות אפשר למצוא בסוף הפוסט.

מדור הביקורת הזה הוא עוד סימן לתפקיד המבורך שהרשת, ובמיוחד הבלוגים, לוקחים במילוי החלל שנפער עם נסיגתם המתמשכת של כלי התקשורת הממוסדים, הגדולים, מזירות תרבותיות שונות. השירה היא טריטוריה נטושה אחת כזאת, ואחת אחרת היא האמנות הפלסטית. במקרה השני כבר נרשמה לאחרונה היסטוריה קטנה, כשרותי דירקטור, מבקרת האמנות שפעלה בידיעות אחרונות, העבירה את פעילותה הביקורתית לבלוג הצופה.

אם האינטרנט תמשיך לתת קרקע חדשה, גם אם (כרגע?) לא רווחית במיוחד, לפליטי השדות החרוכים שהותירה מאחוריה התקשורת בדהרתה אל התהום של עצמה, אז אולי יש תקווה. אני חושב, ומקווה, שהאדמות התרבותיות החדשות האלה גם יוכלו, יום אחד, לפרנס את בעליהן; בינתיים אפשר להסתפק בשמחה על כך שאנשים, עדיין, מהמרים לטובת כבודה של התרבות. ההימור הזה משתלם כבר בעצם קיומו.

שאלה מכשילה

כותרת משנה ביזארית פורסמה היום ב-ynet, במסגרת הביקורת על ספרו האחרון של ישראל סגל, זוגות בודדים (אגב, זה שם פשוט נהדר). הכותרת היא שכפול מדויק של תחילת הפסקה האחרונה בכתבה, וזו לשונה: "האם פטירתו של ישראל סגל מנעה ממנו לשקוד על עריכת ספרו ובתוך כך להביא לנו יצירה טובה יותר? קשה לקבוע".

ובכן, לדעתי דווקא קל מאוד לקבוע: כן, פטירתו של סגל מנעה ממנו לשקוד על עריכת ספרו. מה לעשות, עוד לא נמצא האדם המת שיישאר בסביבה כדי לערוך ספר, או לטפל בעניינים בלתי-גמורים אחרים. אפשר להניח שהכוונה כאן היא בעצם לשאול, אם במידה וסגל היה עדיין בחיים הוא היה בוחר לערוך את הספר עוד, או להשאיר אותו כך; אבל הניסוח הזה לא מוצלח במיוחד, בלשון המעטה.

מה גם שזה לא משנה הרבה: העובדה היא שזה הספר, ודי. בכל מקרה, קצת מוזר לדבר על מוות של אדם כעל מכשול מקרי בדרכה של עריכת ספר; חייו של הכותב עדיין יקרים מיוקרתו הספרותית. אישית, הייתי הרבה יותר שמח אם סגל היה כאן והספר לא, במקום להפך.

danext@gmail.com