ליבריסטאן

רומן גרפי מדי

מי שחשב שבימינו אנשים כבר לא מסוגלים לפתח קשר עמוק לדמויות ספרותיות, בוודאי ישמח - או יתחלחל - לשמוע את החדשות הטריות מיפן: איש בשם טאיצ'י טקאשיטה העלה לאינטרנט עצומה, שדורשת מהממשלה לשנות את החוק כך שיאפשר נישואים בין בני אדם לבין דמויות קומיקס (עדכון: הנה הקישור לעצומה. שימו לב, האתר ביפנית. - תודה לסיגל על הלינק). המטרה היא להגיש את העצומה לרשויות המוסמכות לאחר שייאספו מיליון חתימות, ואם זה נשמע כמו יעד שאפתני מדי, קחו בחשבון שנאספו כבר 1,000 חתימות תוך שבוע אחד (בינתיים, נכון לשבת בערב, עלה המספר ל-1,586).

במונולוג שכל סופר מדע בדיוני היה שמח לכתוב, מסביר טקאשיטה את הרעיון החריג כך: "אני כבר לא מתעניין בתלת-מימד. הייתי רוצה אפילו להפוך לתושב של העולם הדו-מימדי. עם זאת, זה נראה בלתי-אפשרי עם הטכנולוגיה הקיימת היום" - ומכאן הרצון לאפשר נישואים בין-מימדיים. באמת, אחרי שנפלו חומות ההפרדה הגזעית והמינית, למה להפלות אוהבים על רקע בלתי-קביל שכזה?

אתר החדשות האוסטרלי, שאליו הפניתי למעלה, לא הצליח לוודא אם הקמפיין הזה הוא בדיחה, או שהוא רק נשמע כמו אחת - אבל בין אם טקאשיטה התכוון ברצינות או לא, נראה שהחותמים על העצומה לוקחים את העניין ללב. אחד מהם כתב: "במשך זמן רב אני מסוגל להתאהב רק באנשים דו-מימדיים, ועכשיו יש לי מישהי שאני באמת אוהב. אפילו אם היא פיקטיבית, זה עדיין לאהוב מישהו. אני רוצה לקבל אישור חוקי למערכת הזו בכל מחיר".

התבטאויות מהסוג הזה הן מוזיקה לאוזני הקהל הלעגן במערב, אבל האמת היא, במלוא הרצינות, שכשמקשיבים להן טוב, לא שומעים שום צרימה. יש משהו באמת נוגע ללב, ואפילו יפה, ברעיון שאפשר למצוא אהבה בצורה כזאת, חד-צדדית ודו-מימדית - כי גם באהבה רגילה, הרבה מהעניין קיים רק בראשו של המאוהב ולא אצל האדם האחר. שלא לדבר על זה שאצלנו כבר מזמן שכחו מזמן שאפשר להתחבר עד כדי כך לדמות בספר. נקווה רק שלא תצוץ עצומה כזאת גם בישראל, כי הרבנות בוודאי תפשוט על עותקי הספר ותדרוש מהדמויות להתגייר.

הפרסום הבלתי-אפשרי

השבוע כתבתי על האופן שבו האינטרנט יכול להזיק לכתיבה, ועכשיו הגיע תורה של אחת הדרכים שבהן הוא יכול לעזור לה. אתר אמנות אנרכו-אוונגרדי בשם UBU.com פתח סדרה שנקראת Publishing the Unpublishable, ובה מתפרסמים שורה של טקסטים שאי-אפשר לפרסם בשום מקום אחר.

למה הכוונה ב"אי-אפשר לפרסם"? לפי ההסבר באתר, מדובר ביצירות שהן "ארוכות מדי, ניסיוניות מדי, משעממות מדי; מרגשות מדי; אלה יכולות להיות יצירות שנוצרו בימי הנעורים, או שמשתייכות לסגנון שכבר מזמן נטשת [...] לכולנו יש תיקייה מלאה בדברים שאחרת לא היו רואים את אור היום".

האתר הזמין שורה של סופרים - סביר להניח שאלה לא אנשים ששמעתם עליהם, אבל זה חלק מהיופי - ואלה שלחו בתגובה יצירות שונות, ביניהן כתב יד בן 1,018 עמודים שלא פורסם בגלל אורכו, וקובץ שירי אהבה שנכתבו בתקופת התיכון על-ידי משורר שהגיע למעמד נכבד בבגרותו. באתר נכתב ש"הרשת היא המקום המושלם לבחון בו את גבולות האי-פרסומיות. בלי עלויות הדפסה, עיצוב או הפצה, אנחנו חופשיים לחקור את מה שמעולם לא היה אפשרי, כלכלית או אסתטית".

במילים אחרות, צפו למבחנים קשים ליכולת ההתמודדות האמנותית שלכם. אבל מצד שני, לעומת הבנאליה שבחנויות הספרים, קשה שלא לשמוח על כך שהרשת מציבה אלטרנטיבה כזאת, גם אם היא לא הכי מהנה בעולם.

מעין שעון חורף

ועכשיו להערת המערכת: בעקבות עומס יתר על חיי, וכישלון במציאת כפיל שידאג לביצוע עבודות אקדמיות שחורות שמעיקות עליי, הגעתי למסקנה שלמען הסדר הטוב, עדיף שאעדכן את הבלוג בימים קבועים (כרגע, בגלל שהוא מתעדכן מדי יומיים, הפוסטים מתפרסמים בכל שבוע בימים אחרים). אז מעכשיו הפוסטים יעלו באופן קבוע בימים ראשון, שלישי וחמישי.

בפועל זה יוצא אותה תדירות כמו בשבועות שבהם הפוסטים עלו בימים הזוגיים, אז אין סיבה לבקש את הכסף בחזרה. ככה כולנו נדע מתי, איפה, למה וכמה, וסופי השבוע יישארו ריקים, פנויים ומוכנים לקראת הסיבוב הבא. אז להתראות ביום ראשון - אלא אם מישהו מכיר כפיל טוב ומסור שיודע לשטוף כלים, ללמוד באוניברסיטה ולקבל פקודות בהכנעה.

danext@gmail.com

בעיה והזדמנות

המונח המאיים "משבר כלכלי" הוא, כמו רוב שאר הדברים, עניין יחסי למדי. הצמצום והוויסות שכלכלת העולם עוברת עכשיו יכולים אמנם להיקרא בצדק "משבר", אבל אסור לשכוח שגם אחרי עשרה משברים כאלה, אוכלוסיית המדינות העשירות אפילו לא תתקרב למצב שבו חיה אוכלוסיית המדינות העניות בתקופות שמכונות בשם "שגרה". ולכן, מבלי להמעיט בחומרת העניין, אפשר בהחלט לנסות לראות גם את הצדדים החיוביים בכל זה.

צד חיובי כזה יכול להתבטא בתעשיית הספרים, כמו שמציע מאמרו של דייוויד ל. אולין, עורך ספרותי בלוס אנג'לס טיימס. הכותב מתייחס לחששות הכבדים ששוררים עכשיו מפני השפעה חריפה של המשבר הכלכלי על הענף, וטוען מצדו שהמשבר הוא דווקא הזדמנות לתקן כמה מהרעות החולות שהתפשטו בו. בדיוק כמו שהמשבר כולו הוא למעשה תיקון עצמי של הכלכלה החולה, שכהרגלם של תיקונים כאלה, כרוך בהרבה כאב.

אולין מדבר בעיקר על המגיפה הגדולה מכולן, זו שמכה ומכלה את הכל בגל עכור של הייפ וניפוח מלאכותי: לדבריו, גם מו"לים וגם סופרים מסרו את עצמם לידי מנטליות שמסתכמת בצלצול הפעמון בקופה הרושמת. כתוצאה מכך, סופר מוצלח שלא מוכר עותקים רבים מספריו נחשב לסחורה מסוג ב', וההוצאות מעדיפות על פניו סופר גרוע שמצליח למכור.

אבל כמו שכתבתי כאן לאחרונה, עכשיו, כשהמכירות - בכל תחום - ממילא עומדות לספוג מכה קשה, אנשים יחשבו טוב לפני שהם מוציאים כסף על שטויות. הספרים היחידים שיינצלו הם אלה שהקוראים ישתכנעו באיכותם, ויאמינו שיש להם סיבה אמיתית לקנות ולקרוא אותם.

גם אולין חושב ככה, ואומר שהצד החיובי של ההתכווצות הכלכלית הנוכחית הוא בדיוק זה - "No more will publishers or writers have time or money for ephemera" (להגדרת המילה היוונית הנאה והקשה לתרגום, ראו כאן). אז האם המשבר הכלכלי יהיה גם המשבר של הספרות הגרועה? אם כן, לפחות נוכל להגיד שיצא ממנו משהו טוב. ואם לא, כנראה שנצטרך בשביל זה משבר קצת יותר רציני.

אבודים בסיאול

הבעיות של הספרים, טובים או גרועים, לא מסתכמות כמובן בשאלה איזו ספרות מועדפת על הציבור - כי עצם הרצון לקרוא אותה מוטל בעצמו בספק רב. את זה מוכיחים, שוב, הנתונים היבשים, והפעם הם מגיעים מדרום קוריאה. על-פי סקר שערכה העירייה המטרופולינית של סיאול, רק 6% מהנשאלים ציינו את הקריאה בתור פעילות שהם מבצעים בשעות הפנאי (לעומת 31% לטלוויזיה, רדיו ודי-וי-די). 45% לא קראו בשנה החולפת אפילו ספר אחד.

אוכלוסיית אזור סיאול מונה 10.5 מיליון תושבים, יותר מחמישית מאוכלוסיית דרום קוריאה, כך שהנתונים הם בעלי משקל רב בייצוג המצב במדינה כולה. לפי הנתונים שמובאים בכתבה, לפני עשור היו במדינה 5,000 חנויות ספרים, והיום יש בה רק 2,000 - או חנות ספרים אחת לכל 25,000 תושבים.

וזה מעלה גם את האפשרות הפחות נעימה: המשבר הכלכלי רק יגביר את הנטייה הקיימת ממילא, ויגרום לרוב המוחלט של האנשים לראות בספרים - לא משנה מה איכותם - הוצאה מיותרת. אבל בכל מקרה, בין אם ההתפתחויות יובילו לכיוון הזה או לא, אין ספק שענף הספרות חייב, אפילו לשם ההישרדות, לחזור ולספק איכות של ממש.

בתנאים הקיימים יכול להיות ששום ספר לא יימכר טוב, אבל הסיכוי היחיד למכור משהו, בכמות כלשהי, הוא לחזר אחרי הקהל היחיד שישמור אמונים לספרים בכל מצב. העדר שנוהה אחרי ספרים מחורבנים, אותו עדר שהרשתות וההוצאות כל-כך אוהבות להחניף לו, הרי ינטוש את הספינה מיד כשיעמוד בפני הברירה אם לבזבז כסף על זה או על, נאמר, די-וי-די חדש. הוצאות שרוצות לשים את ראשן על הגיליוטינה, מוזמנות להמר על המשך הרומן עם הקהל הזה.

danext@gmail.com

סליחה על העדכון המאוחר, אבל בתור פיצוי, זה עומד להיות הפוסט הנמוך ביותר שכתבתי כאן אי-פעם. וזה בגלל שאני כותב אותו על הרצפה. אבל למה, למה על הרצפה? כי עברתי דירה, ודווקא המקום הכי חשוב - השולחן שעליו אני אמור לשים את המחשב - לא נמצא בקו הבריאות. אז המחשב, והמקלדת, והמסך, וכל זה, מונחים על הרצפה, וגם אני התיישבתי עליה והמצאתי תנוחת יוגה חדשה: הקלדת לוטוס. אחרת הרגליים מפריעות לידיים. אל תשאלו.

אבל אפילו בתוך כל ענייני הלוגיסטיקה, שמנעו ממני להכין פוסט נורמלי, עבדתי למען הבלוג. זה קרה לפני יומיים, כשהבאתי את הספרים שלי לדירה החדשה. מאחר שהדירה בקומה שלישית בלי מעלית וכל דבר צריך לסחוב לשם במאמץ רציני, החלטתי לדלג על מוסד ספריית השופוני ולהעביר רק ספרים שעוד לא מיציתי, או כאלה שאני צריך באופן שוטף. רק דבר אחד לא לקחתי בחשבון: יש כאן קילומטרז' נכבד ביותר של מדפים.

התוצאה היתה שכל הספרים שהבאתי איתי - והם היו כבדים - תפסו רק פינה זעירה בצדו של אחד המדפים, ויצרו מחזה עלוב למדי. לא ידעתי מה לעשות כדי למלא את המרחבים הפנויים, ואז עלה במוחי רעיון מטופש. הוא היה כל-כך מטופש, שהייתי חייב לנסות אותו. וכך באה לעולם הספריה האופקית הראשונה בהיסטוריה (לפחות ההיסטוריה האישית שלי).

מה שעשיתי הוא לשים את הספרים בשכיבה על הצד, במקום בעמידה. ככה הם תופסים הרבה יותר מקום, והמדפים התמלאו מיד. ויותר חשוב: ככה אפשר לקרוא את שמות הספרים בלי לסובב את הראש ב-90 מעלות, כמו שחייבים לעשות כשהספרים עומדים כרגיל. שיטת הסידור טיפשית כמו הרעיון עצמו: ספרים של אותו סופר נערמים אחד על השני, והשאר - כל ספר עומד לבד. כמובן שמהר מאוד מתחילה מצוקת מקום (כמה אירוני - והפעם בהגדרה הנכונה של המונח), אז יום אחרי הקמת הספריה האופקית הטהורה, קמה במקומה הספריה האופקית ההיברידית, שבפינתה ממוקמים כמה מדפים בעמידה.

את מידת ההצלחה של הפרויקט העיצובי הזה אני משאיר לשיפוטכם. הנה התמונה למעוניינים. מי שחושב שזה רעיון טוב מוזמן להעתיק ולהפיץ אותו ברבים, ותזכרו איפה קראתם על זה קודם. עד כאן הדיווח על מצב הספרים בדל"ת אמותיי, ואני מקווה שבפוסט הבא אוכל לחזור לענייני העולם הגדול.

danext@gmail.com

מפזרי דעת

היכולת לקרוא ספר תלויה בדבר אחד חשוב, והוא - ריכוז. לא דרוש יותר מאשר המשפט האחד הזה כדי להבין למה לספרים אין שום סיכוי להתמודד על אותו מגרש עם גירויים כמו אינטרנט, טלוויזיה, מוזיקה וכדומה. הכוונה ב"אותו מגרש" היא לא לרמת העניין או העומק, כמובן, אלא לעובדה שעצם הנוכחות של אחד הצדדים שוללת את נוכחותו של האחר. אי-אפשר להתרכז באמת בספר, בוודאי שלא ספר ארוך, במציאות של היפר-מולטיטאסקינג והפגזת חושים מתמדת. או במילים אחרות, אפשר לקרוא רק כשנמצאים פיזית ללא האטרקציות האחרות בקרבת מקום.

בעבר כבר הבעתי כאן לא מעט פעמים את הדעה, שהספרות והאינטרנט יכולים לחיות יחד ולעזור אחד לשני להגיע למקום טוב יותר. אבל בשביל זה, כל אחד צריך לדעת את מקומו; אם תרצו, באופן אידיאלי זו צריכה להיות זוגיות של בתים נפרדים. האינטרנט והספרות מסוגלים להתאהב ולנהל מערכת יחסים בוגרת, אבל ברגע שהם מתחילים לחלוק משחת שיניים, ברגע שהם נעשים תלותיים זה בזה, העסק לא יצליח.

למה אני מתכוון? ליוזמות שמשלבות את הרשת והספרות בצורה הכי מזיקה שיכולה להיות. דוגמה אחת אפשר לראות בכתבת הווידאו הזאת ב-ABC News, על הרעיון החדש בשכונה - קידום ספרים באמצעות פרומואים באינטרנט. אי-שם בתחילת ימי הבלוג כתבתי בחיוב על וידאו כזה, אבל המחשבה על כך שהעסק יהפוך לנפוץ ומקובל, כמו פרסומות לספרים ברדיו למשל, מדירה שינה מעיניי (טוב, לא באמת, אבל באופן מטפורי. אם יש כזה). אם כל סופר יתרכז במגניביישן ובקידום העצמי שאין לו גבולות - ואלה שני מאפיינים שאי-אפשר להימנע מהם כשמדובר בווידאו ברשת - אני ממש לא רוצה לחשוב איך ייראו הספרים עצמם.

דוגמה שלילית אחרת היא זו שעליה מדובר בכתבה הזאת בגרדיאן: שיטות פרסום ובאזיזציה (יצירת באז) לספרים שכוללות, בין היתר, פתיחת משתמשי פייסבוק לדמויות בספר ועדכוני טוויטר מ"חייהן", תוך ערבול מוחלט בין מה שכתוב בתוך הספר, כחלק מהיצירה, לבין מה שכתוב מחוצה לו כחלק מקידום המכירות. אתם כבר מרגישים את הצמרמורת? אם לא, אין לי ספק שעוד תרגישו.

הדוגמה הראשונה מזיקה לריכוז של היוצר בכתיבה (שעליו דובר כאן גם בפוסט הקודם), ומדרבנת עוד יותר את תהליך הפיכת מקצוע הסופר לתערובת של 68% סוכן מכירות, 22% רואה חשבון ו-10% כותב לעת מצוא. הדוגמה השניה מזיקה לריכוז של הקהל בקריאת הספר עצמו, ומציבה את היצירה כראשונה בין שווים לצד "חומר נלווה", שאם לשפוט על-פי התקדים של סרטי הקולנוע שיוצאים בדי-וי-די, יאפיל די מהר בנפחו ובהיקפו על המקור. וכמובן, מעמד הראשונה בין שווים הוא רק ההתחלה, והסוף כבר ידוע מראש.

סופרים שלא מתרכזים בכתיבה, קהל שלא מתרכז בקריאה - איך אפשר לקיים ספרות בתנאים כאלה? כבר הרבה זמן מתחדדת אצלי התובנה, שחלק נכבד מהצרות בעולם נובע מטכנולוגיה מתקדמת שנופלת לידיהם של אנשים בלתי-מתקדמים (ומעטים הם המתקדמים בעולמנו). היופי בספרות הוא שאין בה כמעט טכנולוגיה, בוודאי בהשוואה לאמנויות כמו קולנוע ומוזיקה, ולכן יש בה פוטנציאל למגע בלתי-אמצעי בין יוצר לקהל; התנאי היחיד הוא ריכוז והקשבה. כדאי לזכור את זה כשמפגישים אותה עם הצד ההיי-טקי של החיים, כדי שהיא לא תלך לאיבוד בתוך המכונה.

הזקן והאנימציה

והנה ספר שנפגש עם אמנות טכנולוגית ויצא מזה בחיים, בלשון המעטה. לאתר Open Culture הועלה במלואו סרטו בן 20 הדקות של אלכסנדר פטרוב מ-1999, הזקן והים, על-פי הנובלה של המינגוויי. זה סרט אנימציה שנעשה בשיטה לא רגילה: ציורי פסטל על זכוכית, או ליתר דיוק, 29,000 ציורים כאלה.

התוצאה יפהפייה, ומאחר שהסרט קצר, אפשר לראות את כולו על המסך בלי להציב בהישג-יד את העיניים הרזרביות. אבל עם יד על הלב, אין מראה ממשי שיוכל להתחרות ביופיו ובמורכבותו עם אלה שאנחנו מדמיינים בזמן שאנחנו קוראים ספר. סרט אנימציה כזה הוא דבר קשה מאין כמוהו לעשייה, ומעורר הערכה גדולה לכישרון של פטרוב; צריך רק לזכור שבתנאים התרבותיים האקסטטיים שבהם אנחנו חיים, לשבת במשך פרק זמן ארוך עם ספר ולהפעיל את המוח כדי לראות את העולם שמתואר בטקסט - זה דבר קשה אפילו יותר.

danext@gmail.com

בדיון תיעודי

אם מישהו יודע איפה אפשר לדרוש בחזרה זמן שבוזבז לשווא על צפיה בסרט, בבקשה להודיע לי. אני מת לקבל את 107 הדקות שבהן ראיתי אתמול את הסרט הנורווגי Reprise, שעוסק בשני חברים ששואפים להיות סופרים גדולים, אבל מצד שני, הסרט גם הראה - ממש בלי כוונה - צד די עלוב בכל העסק הזה שנקרא לכתוב, ואולי בזה דווקא יש ערך. אז בואו נסגור על 104 דקות, יד שניה, ותשאירו לי את השלוש שבהן הופיעה האמירה הבלתי-מכוונת הזו.

לא אטריד אתכם בתיאור העלילה (את זה אפשר לקרוא כאן, או בביקורת המשתפכת והלא-מוצדקת שפורסמה בניו יורק טיימס) - מה שצריך לדעת הוא שהסרט מתאר שני חברים, פיליפ ואריק, ששולחים את הספרים שלהם באותו יום להוצאה. ספרו של פיליפ מתקבל מיד והופך אותו לכוכב, בעוד אריק נדחה וממשיך לנסות עד שגם הוא, בסופו של דבר, מצליח לפרסם. פיליפ, לעומת זאת, מתערער קשות כתוצאה מההצלחה ומגיע להתמוטטות עצבים כללית. בין לבין, הסרט מראה את השאיפה הגדולה שלהם (בעיקר של אריק) לכתוב יצירת מופת ולהיות סופר חשוב ו"רציני".

מה שמעניין הוא שאצל שני הגיבורים, הרצון "להיות סופרים" קודם בחשיבותו ליצירות עצמן, ומאפיל עליהן לגמרי. במשך רוב הסרט רואים את אריק יוצא מגדרו כדי לכתוב משהו טוב, אבל לא בגלל שיש לו בהכרח מה לומר, אלא מפני שכתיבת משהו טוב היא תנאי הכרחי לקבלת המעמד של "מישהו שיש לו מה לומר".

ככל שאפשר להתרשם, הסרט לא מסתכל על זה בעין ביקורתית; הגיבורים באמת נחשבים מבחינתו לשני טיפוסים עמוקים, חושבים ויצירתיים, מה שהופך אותו בעיניי לחלק מהבעיה שהוא מתאר. אבל אפילו ככה, כל הזמן הולכת מתגברת שם התחושה המעיקה, שהכתיבה הפכה לבדיחה לא מצחיקה: במקום שאנשים יתפרסמו כתוצאת לוואי של הכתיבה, הכתיבה הופכת לתוצאת לוואי של הפרסום. וזו כבר בדיחה שאנחנו אמורים להכיר גם כאן, מהצד הזה של המסך.

זה אולי נשמע כמו טירוף מוחלט בעידן שבו אנחנו חיים, אבל אין לי ספק שהאמן הוא רק משרת של היצירה, וברגע שהסדר מתהפך, רק רע יכול לצאת מזה. לא במקרה, היצירות הכי בסיסיות וחשובות של האנושות הן כאלה ששומרות על הסדר הנכון: הן יצירות קולקטיביות, בין אם אנונימיות לגמרי (כמו התנ"ך או הוודות ושאר כתבי הקודש ההינדיים) או שמיוחסות לאנשים שלא בהכרח התקיימו במציאות (האודיסיאה, ספר הדאו).

כשהרצון להיות סופר חשוב הוא העיקר, היצירה היא בהכרח תירוץ בלבד - והיום זה אפילו נראה כמו דבר אלמנטרי ומובן מאליו, עד כדי כך שסרט שמציג דמויות כאלה בכלל לא חושב לבקר אותן. אז למרות שזאת לא ממש המלצה שגרתית, כדאי דווקא לנסות לראות את Reprise - כי במקום שבו הרבה דיבורים על מחלה לא יצליחו לתאר כלום, כדאי להעיף מבט אחד ישירות על הסימפטומים עצמם.

אמנות ההפרכה עצמית

מודעה מבדרת במיוחד התפרסמה היום בהארץ-ספרים - כזאת שבה אחד מציטוטי המבקרים סותר את עצמו בצורה קומית. והאפקט מועצם עוד יותר, לא רק על-ידי ההחלטה לכלול את הציטוט במודעה מלכתחילה, אלא גם על-ידי כך שרק חלקו הראשון מובלט בתחילתה, כך שהמכלול נראה כמו בחינה לא מוצלחת בהבנת הנקרא.

המודעה עוסקת בספר מוות לסירוגין (ז'וזה סרמאגו, הוצאת הספריה החדשה), ובראשה מופיע, באותיות לבנות כחולות, הציטוט הבא במרכאות: "כל אנדרסטייטמנט יחטא לאמת". מבטיח, לא? למטה, מתחת לשם הספר, מופיע הציטוט שוב, הפעם במלואו. וכך כתב פאר פרידמן ממעריב, לפי הציטוט במודעה: "כל אנדרסטייטמנט יחטא לאמת: מדובר באחד הספרים המהנים והנבונים של השנה".

לא צריך ניתוח מעמיק במיוחד כדי לראות שה"אמת" הזו, ש"כל אנדרסטייטמנט יחטא" לה, גם היא בעצמה אנדרסטייטמנט, כזה שיכול להופיע במילון מתחת להגדרת המונח (והגדרה כזאת אפשר לראות למשל כאן). למה? כי אחרי שהמבקר מפגין התנערות מובלטת כל-כך מאנדרסטייטמנטים חוטאים, הדבר המתבקש הוא לצפות ממנו לומר על הספר משהו כמו "יצירת המופת הבלתי-מעורערת של המחצית השנייה של המאה ה-20 " (אמירה שהיא כלשעצמה קלישאת מבקרים מגוחכת, אבל כאן הטקסט בונה ציפייה לקראתה).

אלא שבמקום לספק את הסחורה, המבקר מזכה את הספר רק בהערכה מאופקת - חיובית אמנם, אבל כזו שאפילו השבחים הדי חלשים שבתוכה ("המהנים והנבונים") מסויגים פעמיים: פעם אחת בחוסר ההתחייבות לספר הזה דווקא, ופעם שנייה בתקופת הזמן הקצרה שעליה מדובר (אחד הספרים … של השנה).

ואז קורה דבר מצחיק: בראש המודעה כתוב "כל אנדרסטייטמנט יחטא לאמת" - ומתחת לזה מופיע… אנדרסטייטמנט. כלומר, השבח הראשון והמובלט שהמודעה מביאה "חוטא לאמת" על-פי ההגדרה של המודעה עצמה, ואפילו של הציטוט המלא שממנו היא לקוחה. ועכשיו לא רק הציטוט הבודד סותר את עצמו, אלא גם המודעה, בכך שהוחלט לשלב אותו בתוכה.

כל המצב האירוני הזה מזכיר לי אירוניה אחרת, זו שקשורה לשיר Irony של אלאניס מוריסט. לא יודע אם יצא לכם לשים לב לזה, אבל למרות שמוריסט מציגה בשיר הזה כל מיני התרחשויות ואומרת עליהן: "Isn't it Ironic… Don't you think", למעשה אף אחת מההתרחשויות המוזכרות לא עונה להגדרה של אירוניה.

המצב המוזר הזה, שנותח בין היתר במאמר רציני להחריד, הפך גם לחומר גלם בידיו של הסטנדאפיסט אד ביירן בקטע הבא. ביירן מציג בשמחה גלויה את היעדר האירוניה שבשיר, ומסכם: "הדבר האירוני היחיד בשיר הזה הוא שקוראים לו Irony והוא נכתב על-ידי אישה שלא יודעת מהי אירוניה". אז מה נגיד על מודעה שמביאה ציטוט שמפריך את עצמו, ומשתמשת בו כדי למכור ספר לאנשים שיודעים ואוהבים לקרוא בצורה מעמיקה? אולי אנדרסטייטמנט יתאים כאן: זה לא היה הרעיון הכי מוצלח בעולם.

danext@gmail.com