ליבריסטאן

וומן בוקר

פרסים ספרותיים, כמו בשורות איוב (וזה מה שהם בשביל רוב הנוגעים בדבר, מלבד בר-מזל בודד), נוהגים על-פי העיקרון של "עוד זה מדבר וזה בא". בקושי הספקנו לשכוח את פרס נובל, אותו מיזם פנים-שוודי שהפך משום מה לפסטיבל עולמי, וכבר מגיע פרס מאן בוקר הבריטי, שיחולק הערב. בניגוד לנובל, שם לא ידוע אפילו מי הם הסופרים שנלקחים בחשבון על-ידי ועדת הפרס, במקרה הזה יש רשימה מוכרזת וידועה - אבל מי שמצפה לשמות קצת יותר מוכרים מהחבר לה קלזיו (שמומלץ בזאת לעיריית תל אביב לקרוא על שמו את סמטה אלמונית), יתאכזב.

בינתיים, כדי שיהיה מעניין עד רגע ההכרזה, יצאה אחת משופטות הפרס, הסופרת לואיז דאוטי, נגד סוג מסוים של שופטים בפרסים ספרותיים: אנשי אקדמיה ממין זכר, שבמקרה או לא, אינם מיוצגים השנה בוועדה של מאן בוקר. לדבריה, "אנשי אקדמיה תמיד מודאגים מהמוניטין שלהם, ותמיד יש להם אינטרס לבחור מישהו שיהיה ספרותי ובלתי-מוכר ככל האפשר". אפשר את זה בשוודית בבקשה?

דאוטי ממשיכה ואומרת, ש"יש אנשי אקדמיה שלדעתם עצם קריאותו של ספר פוסלת אותו מגדולה ספרותית, ואלה שטויות מוחלטות, כשלוקחים בחשבון סופרים כמו ג'יין אוסטן וצ'רלס דיקנס. לדעתי, באקדמיה הנשים הן הרבה פחות סנוביות מהגברים. הן נאבקו כדי להגיע לשם, והן יותר פתוחות ופחות חרדות למוניטין שלהן".

בין אם מסכימים עם האמירות האלה או לא, הן מחזירות אותנו למקום שאין דרך להימנע ממנו: בשביל מה הפרסים האלה קיימים מלכתחילה? הרי ברור, מעצם הגדרתם, שהם נועדו כדי להפוך טעם אישי מסוים ומקרי להלכה תרבותית מחייבת. יותר מלהפריד בין המינים בתוך הוועדות ולומר מי מהם צודק יותר, עדיף פשוט להפריד את עצמנו מהוועדות האלה, לא משנה מי יושב בהן, ולהכיר באחריות של כל אחד מאיתנו על גיבוש טעם ושיפוט איכותי.

מרסל המחסל

והנה מישהו שמראה איך עדיף להתייחס לפרסים וליוקרות מכל מיני סוגים: מרסל רייך-רניצקי, מבקר הספרות הגרמני המשפיע ביותר, קלקל בשידור חי טקס פרסים שערכה רשת הטלוויזיה הציבורית ZDF, וסירב לקבל את הפרס שניתן לו על תוכנית הביקורת רביעייה ספרותית, בה השתתף במשך 13 שנים כאחד המנחים.

בזמן שרניצקי בן ה-88 חיכה לתורו לעלות לבמה, והיה עד לשורת פרסים שניתנו לתוכניות אחרות שלא ממש מצאו חן בעיניו, הוא כנראה צבר תסכול רציני. כשעלה לקבל את הפרס שלו, הוא התפרץ וכינה את הטלוויזיה בשמות כמו "זבל" ו"דוחה", אמר ש"מדהים שדברים כאלה משודרים", וסירב בשל כך לקחת את הפרס.

אבל מה שמדהים באמת הוא שהמנחה, תומס גוטשלק, הציע בתגובה לרניצקי לקיים תוכנית מיוחדת באורך של שעה, שתוקדש לדיון במצב הטלוויזיה הגרמנית ותשודר כנראה השבוע. רניצקי הסכים להשתתף, ובינתיים דווח שהוא גם נרגע והחליט לקבל את הפרס למרות הכל. המקרה עורר בגרמניה דיון ציבורי על איכות השידורים המידרדרת, כך שכעסו של רניצקי היה רק לטובה: מתברר שגם כשמבקר הספרות מנחית את השוט שלו על הטלוויזיה, יש מי שמקשיבים.

מה שמעודד כאן הוא לא רק הגילוי, שלאישיות ספרותית מהדור הישן יש עדיין אמירה משפיעה כל-כך, אלא גם העובדה שבתוך קדחת הפרסים הבלתי-נגמרת, מישהו מזכיר שעוד יש אופציה כזאת - לדחות את הפרס, בנימוס או פחות בנימוס. מי מסרב היום לקבל פרס? ועוד בטלוויזיה?

בעניין הזה אין מה לעשות, חייבים להודות שבדורות הקודמים היתה הרבה יותר יושרה מקצועית ואמנותית, ונכונות לוותר על מנעמים כדי לשמור על אמת פנימית. תיקון: לא "הרבה יותר" מאשר בימינו, כי כיום זה לא קיים בכלל. כל הצעירים ה"מרדנים" עומדים למכירה, ונשאר רק לסגור את המחיר - והנה, הזקנים מזכירים לנו איך נראה מרד אמיתי.

danext@gmail.com

תגים: בריטניה, גרמניה, טלוויזיה, פרסים

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום שלישי, 14 באוקטובר, 2008 בשעה 14:02 תחת הקטגוריות כללי. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.