המנון לאגרה
פרח נובל
הפרס הגדול מכולם בשטח, ותאבי הכבוד והליקוקים במתח: ביום חמישי יוכרז שמו של חתן פרס נובל לספרות לשנת 2008, וכאילו שהעניין לא מרגש מספיק (את אלה מבינינו שמתים לזכות), עורר המזכיר הקבוע של האקדמיה השוודית, המחלקת את הפרס, שערוריה בראיון שנתן לסוכנות איי-פי (הנה לינק לדיווח בדיילי טלגרף הבריטי). נכון, שוודים בדרך כלל לא הולכים טוב עם שערוריות, או כל דבר מעניין אחר - אבל ככה זה, כל הספרותיות הזו מולידה אוקסימורונים לרוב.
המזכיר, הוראס אנגדאל, שהוא גם מבקר והיסטוריון ספרות, הצטרף לטרנד הלכלוכים על אמריקה ואמר: "ארה"ב יותר מדי מבודדת. הם לא מתרגמים מספיק ולא משתתפים בדיאלוג הגדול של הספרות. הבורות הזו מגבילה". הוא הוסיף וטען, ש"אי-אפשר להתחמק מהעובדה שאירופה היא עדיין מרכז העולם הספרותי, לא ארה"ב". למה? מפני ש"אירופה מכבדת את עצמאות הספרות" - "סופרים רבים מאוד ששורשיהם במדינות אחרות פועלים באירופה, כי רק כאן אתה יכול להיעזב לנפשך ולכתוב, מבלי להיות מוכה למוות. מסוכן להיות סופר בחלקים גדולים של אסיה ואפריקה".
אמנם, אנגדאל ניסה לטעון מאוחר יותר שדבריו לא הובנו כהלכה, אבל הוא כמובן כבר הצליח להרגיז הרבה אנשים בתעשיית הספרות האמריקאית, שחלקם מצוטטים בכתבה הנ"ל בדיילי טלגרף. אחד מהם הוא דייוויד רמניק, עורך הניו יורקר, שאמר: "אפשר היה לצפות שהמזכיר הקבוע של אקדמיה שמתיימרת לחוכמה, אבל התעלמה בעברה מפרוסט, ג'ויס ונבוקוב, אם להזכיר רק כמה סופרים שלא זכו בנובל, יחסוך לנו את ההרצאות הפסקניות האלה".
אבל למה להתעסק בפרס נובל, כשאפשר להתעסק בתאומו הרשע והמעניין בהרבה, האיג-נובל? הפרס, למי שלא מכיר, הוא פרודיה על הדבר האמיתי ומחולק בכל שנה לעשרה הישגים ש"קודם גורמים לאנשים לצחוק, ואז גורמים להם לחשוב". הפרס לשנת 2008 חולק ביום חמישי האחרון (ה-2 באוקטובר), וחתן האיג-נובל לספרות הוא ד"ר דייוויד סימס, מ-Cass Business School בלונדון (ברשימה הזאת אפשר למצוא גם זוכים קודמים, וסהרוריים במיוחד, בקטגוריית הספרות בשנים קודמות).
סימס זכה בכבוד על מחקרו, העונה לשם You Bastard: A Narrative Exploration of the Experience of Indignation within Organizations (הנה האבסטרקט שלו), ואף כיבד את הטקס בנוכחותו. במקרה או שלא במקרה, נראה שהמחקר שזכה באיג-נובל מתאים בדיוק כדי להסביר את השטויות שאמר הבוס של הנובל האמיתי.
שילר, שלם חובך
ומאלה שנאבקים כדי להשיג מקום על מדפי ספריית הנצח, נעבור לאלה שכבר מזמן שוכנים שם בשמחה. או שלא כל-כך בשמחה, אם לשפוט לפי המקרה של המשורר הגדול פרידריך שילר, שנרדף לאחרונה על-ידי אגרת הטלוויזיה הגרמנית. מה לענק הספרותי שילר, שמת לפני 203 שנים בדיוק, בתחילת המאה ה-19, ולמכשיר טמטום המוני שהומצא רק במאה ה-20? לא ברור, אבל גוף הגבייה של אגרות השידור בגרמניה, GEZ, שלח לו שתי הודעות ובהן איום לנקוט נגדו בפעולה משפטית, אם לא ישלם מיד את חובו בסך 17 אירו.
ההודעות נשלחו לבית ספר יסודי על-שם שילר בווייגסדורף-קבליץ, עיר במדינת סקסוניה. ההודעה השנייה הגיעה למרות שמנהל בית הספר שלח ל-GEZ מכתב אחרי קבלת ההודעה הראשונה, ובו הסביר ש"המכותב כבר אינו במצב שמאפשר האזנה לרדיו או צפייה בטלוויזיה". הוא נענה על-ידי GEZ, ששילר יזכה לפטור מהאגרה רק אם יוכיח שאין בבעלותו מכשיר רדיו או טלוויזיה.
בינתיים העניין כבר סודר, והחברה התנצלה והבטיחה לעדכן במחשביה את פרטיו של המשורר כדי שהטעות לא תישנה. שילר, שכתב את מילות האודה לשמחה (או המנון לשמחה - שמוכר כיום יותר מכל בזכות הפרק הרביעי בסימפוניה ה-9 של בטהובן), יכול עכשיו לשמוח שוב: לא רק על שנמלט מציפורני האגרה, אלא גם ובעיקר על כך שהמכשירים הרלוונטיים בכלל לא היו קיימים בתקופתו.
נוטות החסד 2
ועכשיו לרעיון מבריק, או מזוויע - תלוי בדעתכם האישית. העיתון הצרפתי לה מונד החליט לברר מה המצב בגאורגיה, שהוכתה על-ידי רוסיה במלחמה באוגוסט, ובקרוב אמורים הכוחות הרוסיים לצאת משטחה (אשרי המאמין). ואת מי שלח העיתון לדווח מזירת הטיהור האתני ההדדי והשנאה הגזעית הלוהטת? את ג'ונתן ליטל, מחבר נוטות החסד. והנה כתבת הענק שהוא שלח משם.
ליטל כבר הראה שהוא יודע להיות פרובוקטור, או ליתר דיוק, לא יודע שלא להיות כזה. אבל בפעם הקודמת הוא עשה את זה למלחמה שכבר מזמן נגמרה - ואני לא יודע אם כדאי לתת לו לחזור על התרגיל במלחמה שהדם בה עדיין לא יבש. נקווה שהוא יתגבר לפחות על נטייתו לחירות יצירתית גדולה (מדי?) בעיסוק באירועים היסטוריים. זו תקווה שגם המרואיינים שלו שותפים לה; באורח פרוידיאני עד מאוד, ליטל פותח את הכתבה בציטוט הבקשה שהופנתה אליו שוב ושוב, ברוסית, בעת שסייר באזורי הקרבות: "כתוב בדייקנות, כתוב את מה שבאמת קרה".
danext@gmail.com
5 באוקטובר, 2008 בשעה 23:37
רק להזכיר לך שג'ונתן ליטל כתב את נוטות החסד אחרי שהרעיון התחיל להבשיל אצלו כששירת במתנדב של האו"ם או איזה ארגון וולונטרי בסרייבו המדממת ולדעתי גם דיווח משם בזמן אמת.
6 באוקטובר, 2008 בשעה 9:38
אז אני ממש לא רוצה לחשוב מה יוליד אצלו הביקור בגיאורגיה… אני יודע שרבים, ובהם את, מעריצים את "נוטות החסד", אבל בעיניי יש בליטל (האדם, לאו דווקא הסופר) משהו דוחה מאוד. בראיונות איתו מתגלה פרובוקטור זול שבזולים, וגרוע מזה, נראה לי שיש לו בעיית אמפתיה קשה. אני לא אוהב אנשים אכזריים ואטומים כאלה, ונגרמת לי תחושה רעה רק מלראות את פניו. לשלוח אותו לדווח מגיאורגיה זה כמו לשלוח את אלכס מ"תפוז מכני" לכתוב על דרפור.
6 באוקטובר, 2008 בשעה 22:01
ועל זה נכתב המשפט "יופרד היוצר מיצירתו"
מעטים היוצרים הגדולים שהם גם בני אדם. מספיק לקרוא מה ביאליק כתב על ברנר, או לראות איך ברטולד ברכט ופיקאסו התנהגו לנשים שלהם כדי לראות יוצרים אוהבי אדם ב"גדולתם"