סדנת קטילה
אגי משעול יודעת לא רק לכתוב, אלא גם להתראיין - כמו שהוכיח הראיון איתה, שהתפרסם אתמול בידיעות אחרונות. ובישראל אמנים חייבים לדעת איך להתראיין, אחרת מה שמתחיל בתור שיחה תמימה על אמנותם מודפס בעיתון בתור אבחנה פסיכיאטרית על אישיותם. משעול באה לדבר על השירה שלה, אגב הסרט התיעודי שנעשה עליה (קורים דברים), ועליה היא גם דיברה - עם לא יותר מאשר כמה אזכורים שוליים, בגבול הטעם הטוב, לפוביות וטראומות ילדות, שבהרבה יותר מדי מקרים אחרים, הופכות לכל-כולו של הראיון.
הבעיה היחידה מגיעה לקראת סוף הכתבה, שם מוזכר שבעשור האחרון לימדה משעול בין היתר בסדנאות כתיבה שונות, אבל לדבריה "החלטתי שאני לא רוצה לעשות את זה יותר". הטענה המרכזית שלה לגבי הסדנאות היא ש"זה דבר שלילי. אלה אנשים אומללים שמבזבזים שנתיים-שלוש מהחיים שלהם על חלום שלא מתגשם בסופו של דבר. תראי, מי שנולד להיות סופר או משורר יהיה כזה בלי אף סדנה". אלא שאחר-כך היא מזכירה כמה שמות של משוררים שלימדה, ושיש לה הערכה גבוהה אליהם, וטוענת ש"הם היו הופכים להיות משוררים גם בלי זה".
גם אני, אישית, לא מתחבר לרעיון סדנאות הכתיבה, כמו שאני לא מתחבר לכל סוג אחר של סדנה. לדעתי, כתיבה היא דבר שנולד באופן אינדיבידואלי, לא תחת עיניים בוחנות של קבוצה - והלימוד הטוב ביותר הוא קריאה של ספרים טובים. אבל, וזה אבל גדול, העובדה שאני לא הלכתי לסדנת כתיבה ולא אלך לכזאת, לא אומרת שבעיניי השיטה לא לגיטימית.
אם לאנשים מסוימים מתאים להיעזר בשיטה הזאת כדי למצוא את הקול שלהם, אז הדבר האחרון שצריך לעשות הוא לכנות אותם בשמות ולהסתכל עליהם מגבוה. מה שחשוב הוא היצירה עצמה, ולא האופן שבו הגעת אליה; אם היינו רוצים לסווג סופרים לפי חוויותיהם מחוץ לכתיבה, אז קפקא היה נחשב לסופר נחות, כי מי בכלל הרשה לסוכן ביטוח להתיימר לכתוב ספרים?
יותר מזה, הקשר של משעול לנושא מדגים את היחס האמביוולנטי של עולם הספרות המקומי כולו לסדנאות הכתיבה. מצד אחד, רוצים נורא להתנשא מעליהן ולזלזל בערכם האמנותי של הכותבים שנכנסים אליהן ויוצאים מהן. מצד שני, הסדנאות הן גם מקור הכנסה חשוב ומפותח, שממנו מתקיימים הרבה מאוד סופרים ומשוררים "גדולים" ו"חשובים", שבתנאי התשלום הירודים בארץ, לא יכולים לחיות מכתיבתם.
במצב כזה, הכותבים המבוססים מוצאים את עצמם בפרדוקס: אותו אדם רוצה גם להרוויח כסף ולא לרעוב ללחם, וגם לשמור על מעמדו כאמן דגול שלא מתעסק בקטנות ולא מזוהה עם כתיבה חובבנית. אז מה עושים? איך יכולים סופרים להרוויח מרצונם של אחרים לכתוב, וגם לטעון שאין בזה לגיטימיות אמנותית? עובדה, הם יכולים, כמו שמראה משעול. כשיודעים להתעסק עם מילים, אפשר לעשות תעלולי היגיון כאלה.
אבל גם אדם כמוני, שלא אוהב בכלל את רעיון הסדנאות, חייב לקרוא להתנהגות כזאת בשמה: יריקה לבאר שממנה שתית. ואגב, לא משנה אם אתה יורק לבאר בעודך שותה ממנה, או אם אתה שותה ממנה לרוויה עשר שנים ובסוף מחליט להיפרד ממנה בזעם, ורק אז משגר פנימה יריקה אחרונה למען הדורות הבאים. בשני המקרים הרוק שלך ממשיך לצוף במים ומונע מאחרים להשתמש בהם, בעוד אתה מתרחק מהמקום עם הדליים המלאים, שמח וטוב לב.
ואולי היריקה מכילה כבר את ההודאה בטעותה: כשמשעול אומרת שמי שאמור להיות סופר יהיה סופר בלי הסדנאות, ובאותה נשימה מציגה כמה שאמנם הפכו לכאלה דרך הסדנאות, וטוענת שהם ממילא היו נעשים סופרים גם סתם ככה - נשאלת השאלה, איך אפשר לדעת? העובדה היחידה שאפשר לדבר עליה היא שבפועל, אותם אנשים נעשו לכותבים (מוערכים בעיני הדוברת) אחרי שהשתתפו בסדנאות כתיבה.
לכן, לכל דבר ועניין, חוויית ההשתתפות היתה חלק בלתי-נפרד מההתפתחות היצירתית שלהם. אין דרך לדעת מה היה קורה אילו, מלבד הידיעה הברורה על כך שה"אילו" הזה לא קרה מעולם. יש כאלה שנעשים סופרים בלי סדנאות, יש כאלה שעם, אבל אף בן-תמותה לא יכול לומר מה היה קורה לכל אחד מאלה בנסיבות אחרות.
בכל אופן, נראה לי שכל עוד רבים מסופרינו ומשוררינו מתפרנסים ומביאים אוכל הביתה מעבודתם כמנחי סדנאות כתיבה - כלומר, חיים מכספם של אנשים שזכותם לכתוב ולחפש את דרכם היצירתית לא פחותה מזכותו של אף אריסטוקרט אמנותי - הם יכולים לזלזל בסדנאות האלה רק במחיר איבוד האינטגריטי שלהם-עצמם.
מי שנהנה מדבר כלשהו (ולא רק כספית, כי אני מניח שמנחי הסדנאות לא יושבים בהן עם פרצוף חמוץ ומלכלכים על המשתתפים, אלא עוברים איתם תהליך משותף כלשהו), ובאותו זמן מבקש להרחיק את עצמו ממנו ולטעון לעליונות עליו, מפסיק להיות ישר עם עצמו.
למי שרוצה להישאר בחברת האינטגריטי שלו יש רק שתי אפשרויות: או להתנגד לסדנאות הכתיבה, ובמקרה כזה לא לקחת בהן שום חלק - או להשקיע בהן את מרצו וכישרונו, ולהודות בכך שמשהו טוב עשוי לצאת מהן בנסיבות מסוימות. בואו לא נשכח, אף משורר לא נולד כשבידו מכתב הסמכה מטעם האל; הדרך ארוכה וקשה, וכל אחד הולך בה באופן המועדף עליו.
danext@gmail.com
תגים: ידיעות אחרונות, שירה
18 באוקטובר, 2008 בשעה 15:08
סדנאות הן רעיון נואל.
משורר לומד מעצמו ומקודמיו, ואם יש לו מזל מזדמן לו בשנות הבשלתו משורר או סופר שעצם קיומו והשראתו הוא בית-הספר החשוב ביותר.
סדנה, ככל כיתה, שואפת, בסופו של דבר אל הממוצע, אל הבינוני, וזה לא עובד בשירה.
המירב שאפשר לעשות בסדנה הוא לקרוא יצירות מופת, לחוותן, להבינן ולשוחח עליהן — זה מועיל יותר מכל הדרכת כתיבה.
18 באוקטובר, 2008 בשעה 15:52
זה רעיון באמת נהדר - לעשות סדנאות קריאה במקום סדנאות כתיבה. גם אני חושב שיש לזה ערך רב יותר מלכל ניסיון ללמד איך כותבים טוב.
18 באוקטובר, 2008 בשעה 19:11
לא שישתמע חלילה מהתגובה שלי שאני רואה בעצמי משורר, סופר או כותב (ובטח שלא אחד מוכשר), אבל חווית ההשתתפות שלי בסדנת הכתיבה לבני נוער של רוני סומק בבית אריאלה פתחה בפני אופקים חדשים, שיפרה את יכולת הכתיבה שלי, שיפרה את יכולת הקריאה שלי וירידה למעמקי הטקסטים, לדעת לקרוא יותר טוב בין המילים ובין השורות, הכרתי בזכותה אנשים טובים (ואחד מהם הפך לאחד מחברי הקרובים ביותר) וגם בזכות זה הכרתי את רוני סומק כבן-אדם מדהים ולא רק כמשורר ענק.
כל מי שהיה בסדנא של רוני (והיו רבים כאלה, רוני הוא מראשוני המנחים בארץ של סדנאות כתיבה) יודע שהן לא סדנאות במובן שמשוררים וכותבים אחרים (שיצא לי להיות במפגשים חד-פעמיים שלי) מעבירים, זה יותר דומה לסלון ספרותי. כך שיכול להיות שאולי סדנאות אחרות חוטאות למטרתן, אבל להשמיץ בצורה כזו כמו שמשעול עשתה? זה באמת גועל נפש.
18 באוקטובר, 2008 בשעה 19:29
מזכיר לי איך פנו אלי כמה וכמה פעמים, בימי בקפה דה מארקר, אנשים שבקשו את עזרתי בעניין סדנאות כתיבה מחד ואת דעתי על הגיגיהם המודפסים מאידך. וגם שאלו איך הם יכולים ללמוד להיות סופרים. או משו כזה.
ואמרתי להם שאין להם צורך בסדנת כתיבה ולא בנוסחאות לכתיבה בתשלום. כל שהם צריכים זה לגשת לספריה או למדפי הספרים בביתם (אם יש להם כאלו), לפתוח את הספרים ולקרוא. הכל הכל מצוי שם.
18 באוקטובר, 2008 בשעה 20:53
כאחת שלמדה אמנות וגם חוותה את ה'סכיזופרניה' הזו של אמנים/מורים, אני מזדהה מאוד עם מה שנכתב. מדובר בתופעה רווחת - אמנים שלבם ונפשם רוצים ליצור ליצור ורק ליצור ואילו השכל והכיס מנתבים לכיוון הוראה ולחינוך. נוצר איזה פגם בדימוי העצמי של האמן (שאין לו סיבה והגיון אם מתייחסים להוראה בכבוד הראוי לה) ומכאן מתפתח לו הפיצול בין הרצוי למצוי.
מי שאומר שאין משמעות ללימודי כתיבה טוען בעצם כי אין משמעות ללימודי אמנות. אני לא מסכימה עם קביעה זאת. כמי שלמדה אמנות ארבע שנים, אני יכולה להסכים עם אמירה מתונה יותר, למשל: אמנות זה תחום שקשה ללמד,או: כמספר המורים מספר דרכי ההוראה וכדומה.
בנוסף- לא כל אדם שבא ללמוד אמנות בא בכדי לההפך לאמן. נמרוד נתן דוגמא להשפעה שהייתה לסדנת הכתיבה עליו ועל התרומה הגדולה של המנחה שלה.
אני חושבת שאפשר ללמד כתיבה/אמנות אך חשוב שיתקיימו הדברים הבאים:
חשוב שהמורה יעריך את התפקיד שקיבל על עצמו
חשוב שהמורה יאמין כי אפשר ללמד אמנות כל עוד עומד מולו אדם המעוניין ללמוד
ושיראה כי אנשים באים לסדנאות/ לימודי אמנות מסיבות שונות. מספר הסיבות להגעתן של תלמידים לסדנת כתיבה כמספר האנשים המשתתפים בה וראוי שכך יתייחס המנחה/מורה אל תלמידיו בעת התרחשותה.
18 באוקטובר, 2008 בשעה 21:38
לא הייתי בסדנת כתיבה אבל לא מן הנמנע שאם היה לי זמן הייתי הולך לסדנה כזו. האמירה הזו "תקראו ספרים טובים ותלמדו לכתוב" קצת מקוממת. כתיבה היא אמנות וגם מלאכה קשה וכמו כל בעל מלאכה - אם אתה מכיר היטב את הכלים שעומדים לרשותך אתה יכול לעשות בהם שימוש טוב יותר. לכן צריך לדעת לקרוא (=סדנת קריאה) וגם סדנת כתיבה לא יכולה להזיק אם היא מועברת כמו שצריך (אין לי מושג איך זה אבל אני מדמיין שהיא אמורה לתת תרגילים מוגדרים היטב בצד תרגילים חופשיים כך שאפשר יהיה לנתח את השימוש ב"ארגז הכלים").
לטעון שסופר טוב יהיה כזה גם בלי לימוד, תירגול ופידבק זה כמו לומר שלימודים אקדמיים של תכנות או מנהל עסקים הם מיותרים ומי שטוב בזה יהיה טוב בזה גם בלי תואר ולראיה ביל גייטס וסטיב ג'ובס.
18 באוקטובר, 2008 בשעה 21:58
בסופו של דבר, זה באמת תלוי במורה. היה לי כבר דיון על זה בפורום אחר, שבו אני ומי שדיברתי איתה הגענו להסכמה שלימוד אמיתי הוא דבר שקיים באופן בלתי-אמצעי בין תלמיד למורה, ולא נחווה דרך הקבוצה. אם המורה בסדנת כתיבה הופך את התפקיד לכזה שמעורר באנשים ביקורת עצמית ויכולת לשפר את הכתיבה שלהם, אז כל העניין של כן סדנה או לא סדנה הוא לגמרי עניין של העדפה.
גם מה שאורן אמר נכון - התרגול בפועל הוא חלק חשוב משיפור הכתיבה, ואם הסדנה מספקת לאנשים את המקום לעשות את זה, יש לה ערך בשבילם. כמו שכתבתי, מה שחשוב הוא היצירה המוגמרת ולא איך מגיעים אליה. בין אם סופר הופך לסופר טוב על-ידי כתיבת הררי זבל והשלכתם לפח, או על-ידי קשר עם מורה - מה זה משנה, כל עוד זה קורה.
שוב, בעיניי הכי חשוב שהדבר יתבצע בצורה של קשר בלתי-אמצעי בין כותבים - ולא משנה אם מדובר בתלמיד ומורה, או בסופר שלומד מקריאת היצירות של סופרים אחרים. הרי גם מי שלומד מקריאה מושפע, בסופו של דבר, מכתיבה של אחרים ומ"הדרך הנכונה" שהם מראים לו, רק שהתהליך נעשה בינו לבין עצמו. בקיצור, כמו בכל דבר אחר באמנות, גם כאן טענות גורפות פשוט לא עובדות; כולם מנסים, חלק מצליחים, ואין דרך לחזות מי יגיע למה.
18 באוקטובר, 2008 בשעה 22:47
ועוד משהו - כמעט כל סופר עובר סדנת כתיבה אישית שם המנחה הוא הוד מלכותו העורך שמתקן ומעיר ומחזיר ומחדד נקודה או סגנון וכו' (או שזה לא באמת עובד ככה?).
20 באוקטובר, 2008 בשעה 15:49
מעניין. הרי היא מלמדת בסדנת כתיבה גם השנה:
http://www.alma.org.il/Data/UploadedFiles/SitePages_File/16-sFile.doc
מבולבלים? גם אנחנו!
20 באוקטובר, 2008 בשעה 17:57
מעניין מאד
23 באוקטובר, 2008 בשעה 15:32
הדברים של משעול מקוממים לגמרי. בעיקר כי היא ידעה לקחת יפה יפה את כספם של אותם אומללים. מה, היא לא ידעה את כל זה לפני שהתחילה לספסר לה בעלמאות למיניהן?
את הכסף, אגי, את הכסף להחזיר! ומיד!
שלשרלטנים לא תהיה תקומה, לעזאזל.
אני אישית מאוד מאוד לא אוהב את השירה שלה, ותמיד חשתי שיש בה משהו מתחנף וצבוע. קל מדי ושטחי מדי ומתפנק. אז אולי לגבי השיקה שלה אני טועה אבל נדמה לי, בעקבות מה שקראתי כאן, שכל אחד משמות התואר האלה הולם להפליא לאישיותה. היא ידעה להתחנף, בצביעות, להראות לאנשים נתיבים שידעה שהם קלים ושטחיים - ובעצמה התפנקה לא מעט.
את הכסף כבר אמרתי?
אני אישית עברתי אי אלו סדנאות, ואני עדיין חושב שבלי בתיה גור חיי היו שונים.
23 באוקטובר, 2008 בשעה 15:42
לי עצמי לא הצליחה ההשתתפות בסדנת הכתיבה היחידה שבה נכחתי, פגישה או שתיים. אבל זה מקרה פרטי שאינו מעיד על הכלל.
לעומת זאת, לימדתי כמה שנים טובות סדנאות כתיבה אקדמית, יציר כלאיים שפיתחתי - סדנה שהיא אקדמית אבל גם מאפשרת ומזמינה למידה והתנסות בכתיבה בכלל, סדנת כתיבה שהיא גם סדנת קריאה, סדנה שהיא ביקורתית וגם מפתחת ומעודדת. מאוד ייתכן שדווקא הסד האקדמי הוא זה שהציל אותנו מכמה מלכודות של סדנאות כתיבה אחרות. ייתכן שגם הכובע השני שלי - הנחיית קבוצות - עזר לי לנווט בין הסכנות האורבות לפיתחה של סדנה כזאת.
אני מאמינה שזה היה מקום שמאהיב את הקריאה ומגרה לכתיבה, שפותח תיאבון ומפקיד בידי הסועדים סכין ומזלג וכף ובידי מי שיכול ורוצה גם סכין קיצוץ ופטיש שניצלים ומיקסר (לא אומרת קיטשנאייד, עדיין לא).
מאוד אהבתי ללמד את סדנאות הכתיבה. קודמיי, כותבים מוכשרים מאוד, התנפצו על סלעי הבורות הסטודנטיאלית. אבל מה שאני אהבתי זה לא לגדל את דוסטוייבסקיי העתיד, אלא לגלות יחד עם הסטודנטים את השריר הרדום הזה, לאמן אותו, ליהנות ממנו, ולעתים, רחוקות אמנם, לטפח אותו לתפארה.
26 באוקטובר, 2008 בשעה 14:02
אגי משעול סופרת רעה מאוד. עולה ממנה ריח של התמסחרות . כל מי שצפה בסרט ששודר בערוץ 8 " קורים דברים" היה יכול לחוש את זה, גם אם מעולם לא קרא את שיריה.
לכן אינני מופתעת כאשר קיימים דו משמעים בדבריה ובמעשיה ,היא מריחה רע מאוד ה"משוררת" הזו.
28 באוקטובר, 2008 בשעה 20:57
אני למדתי בסדנת כתיבה שכזו אצל אגי, והתחושה שבה הייתה שונה לחלוטין מהראיון האחרון בידיעות אחרונות, אני לא חושבת שמי שמשתתף בסדנה כזו או אחרת חושב שהיוא ייתצא משורר ובטח שלא משורר גדול.
בסדנאות שבהן נכחתי מעולם לא התייחסו אליי (ולא לאחרים) בהתנשאות או בזלזול, נהפוך הוא.
גם אנשים שכתבו "גרוע" (עד כמה שזו הגדרה בעייתית) זכו לתשומת לב ולהתייחסות עינינית.
לדעתי הדברים שצוטטו בכתבה, הוצאו מהקשרם או הוקצנו, כפי שקורה לא פעם ב"עיתון של המדינה"
כמו כן, מצאתי כתבה אחרת ישנה- מעיתון הארץ שבו אגי מגיבה לאותה שאלה: מצ"ב לינק וציטוט
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtTower.jhtml?itemNo=325890
היא עובדת בסדנת השירה של "הליקון" ולסירוגין מעבירה סדנת כתיבה באוניברסיטת בן גוריון ובעלמא וגם בחוגים לבני נוער מחוננים לשירה. "אני אוהבת את העבודה עם אנשים שמתחילים. אני מכירה את המקום הרועד הזה של ללכת על הלא ידוע. אני שיודעת יותר מדי כל כך מתקנאת במקום הראשוני הזה, ואני יודעת איך לעזור להם להוציא מעצמם את השירה אם אמנם היא ישנה בהם. אבל כמובן לא בכולם יש ושום משורר לא נהיה משורר בגלל סדנת כתיבה, ויש בהם כאלה שנידונו לרחף אחר כך באיזשהו לימבו. כי בשביל להפוך למשורר צריך מאוד לרצות את זה ולהתחייב לכל החיים. אי אפשר להיות משורר של שבת בבוקר".