ליבריסטאן

סליחה על העדכון המאוחר, אבל בתור פיצוי, זה עומד להיות הפוסט הנמוך ביותר שכתבתי כאן אי-פעם. וזה בגלל שאני כותב אותו על הרצפה. אבל למה, למה על הרצפה? כי עברתי דירה, ודווקא המקום הכי חשוב - השולחן שעליו אני אמור לשים את המחשב - לא נמצא בקו הבריאות. אז המחשב, והמקלדת, והמסך, וכל זה, מונחים על הרצפה, וגם אני התיישבתי עליה והמצאתי תנוחת יוגה חדשה: הקלדת לוטוס. אחרת הרגליים מפריעות לידיים. אל תשאלו.

אבל אפילו בתוך כל ענייני הלוגיסטיקה, שמנעו ממני להכין פוסט נורמלי, עבדתי למען הבלוג. זה קרה לפני יומיים, כשהבאתי את הספרים שלי לדירה החדשה. מאחר שהדירה בקומה שלישית בלי מעלית וכל דבר צריך לסחוב לשם במאמץ רציני, החלטתי לדלג על מוסד ספריית השופוני ולהעביר רק ספרים שעוד לא מיציתי, או כאלה שאני צריך באופן שוטף. רק דבר אחד לא לקחתי בחשבון: יש כאן קילומטרז' נכבד ביותר של מדפים.

התוצאה היתה שכל הספרים שהבאתי איתי - והם היו כבדים - תפסו רק פינה זעירה בצדו של אחד המדפים, ויצרו מחזה עלוב למדי. לא ידעתי מה לעשות כדי למלא את המרחבים הפנויים, ואז עלה במוחי רעיון מטופש. הוא היה כל-כך מטופש, שהייתי חייב לנסות אותו. וכך באה לעולם הספריה האופקית הראשונה בהיסטוריה (לפחות ההיסטוריה האישית שלי).

מה שעשיתי הוא לשים את הספרים בשכיבה על הצד, במקום בעמידה. ככה הם תופסים הרבה יותר מקום, והמדפים התמלאו מיד. ויותר חשוב: ככה אפשר לקרוא את שמות הספרים בלי לסובב את הראש ב-90 מעלות, כמו שחייבים לעשות כשהספרים עומדים כרגיל. שיטת הסידור טיפשית כמו הרעיון עצמו: ספרים של אותו סופר נערמים אחד על השני, והשאר - כל ספר עומד לבד. כמובן שמהר מאוד מתחילה מצוקת מקום (כמה אירוני - והפעם בהגדרה הנכונה של המונח), אז יום אחרי הקמת הספריה האופקית הטהורה, קמה במקומה הספריה האופקית ההיברידית, שבפינתה ממוקמים כמה מדפים בעמידה.

את מידת ההצלחה של הפרויקט העיצובי הזה אני משאיר לשיפוטכם. הנה התמונה למעוניינים. מי שחושב שזה רעיון טוב מוזמן להעתיק ולהפיץ אותו ברבים, ותזכרו איפה קראתם על זה קודם. עד כאן הדיווח על מצב הספרים בדל"ת אמותיי, ואני מקווה שבפוסט הבא אוכל לחזור לענייני העולם הגדול.

danext@gmail.com