ליבריסטאן

בעיה והזדמנות

המונח המאיים "משבר כלכלי" הוא, כמו רוב שאר הדברים, עניין יחסי למדי. הצמצום והוויסות שכלכלת העולם עוברת עכשיו יכולים אמנם להיקרא בצדק "משבר", אבל אסור לשכוח שגם אחרי עשרה משברים כאלה, אוכלוסיית המדינות העשירות אפילו לא תתקרב למצב שבו חיה אוכלוסיית המדינות העניות בתקופות שמכונות בשם "שגרה". ולכן, מבלי להמעיט בחומרת העניין, אפשר בהחלט לנסות לראות גם את הצדדים החיוביים בכל זה.

צד חיובי כזה יכול להתבטא בתעשיית הספרים, כמו שמציע מאמרו של דייוויד ל. אולין, עורך ספרותי בלוס אנג'לס טיימס. הכותב מתייחס לחששות הכבדים ששוררים עכשיו מפני השפעה חריפה של המשבר הכלכלי על הענף, וטוען מצדו שהמשבר הוא דווקא הזדמנות לתקן כמה מהרעות החולות שהתפשטו בו. בדיוק כמו שהמשבר כולו הוא למעשה תיקון עצמי של הכלכלה החולה, שכהרגלם של תיקונים כאלה, כרוך בהרבה כאב.

אולין מדבר בעיקר על המגיפה הגדולה מכולן, זו שמכה ומכלה את הכל בגל עכור של הייפ וניפוח מלאכותי: לדבריו, גם מו"לים וגם סופרים מסרו את עצמם לידי מנטליות שמסתכמת בצלצול הפעמון בקופה הרושמת. כתוצאה מכך, סופר מוצלח שלא מוכר עותקים רבים מספריו נחשב לסחורה מסוג ב', וההוצאות מעדיפות על פניו סופר גרוע שמצליח למכור.

אבל כמו שכתבתי כאן לאחרונה, עכשיו, כשהמכירות - בכל תחום - ממילא עומדות לספוג מכה קשה, אנשים יחשבו טוב לפני שהם מוציאים כסף על שטויות. הספרים היחידים שיינצלו הם אלה שהקוראים ישתכנעו באיכותם, ויאמינו שיש להם סיבה אמיתית לקנות ולקרוא אותם.

גם אולין חושב ככה, ואומר שהצד החיובי של ההתכווצות הכלכלית הנוכחית הוא בדיוק זה - "No more will publishers or writers have time or money for ephemera" (להגדרת המילה היוונית הנאה והקשה לתרגום, ראו כאן). אז האם המשבר הכלכלי יהיה גם המשבר של הספרות הגרועה? אם כן, לפחות נוכל להגיד שיצא ממנו משהו טוב. ואם לא, כנראה שנצטרך בשביל זה משבר קצת יותר רציני.

אבודים בסיאול

הבעיות של הספרים, טובים או גרועים, לא מסתכמות כמובן בשאלה איזו ספרות מועדפת על הציבור - כי עצם הרצון לקרוא אותה מוטל בעצמו בספק רב. את זה מוכיחים, שוב, הנתונים היבשים, והפעם הם מגיעים מדרום קוריאה. על-פי סקר שערכה העירייה המטרופולינית של סיאול, רק 6% מהנשאלים ציינו את הקריאה בתור פעילות שהם מבצעים בשעות הפנאי (לעומת 31% לטלוויזיה, רדיו ודי-וי-די). 45% לא קראו בשנה החולפת אפילו ספר אחד.

אוכלוסיית אזור סיאול מונה 10.5 מיליון תושבים, יותר מחמישית מאוכלוסיית דרום קוריאה, כך שהנתונים הם בעלי משקל רב בייצוג המצב במדינה כולה. לפי הנתונים שמובאים בכתבה, לפני עשור היו במדינה 5,000 חנויות ספרים, והיום יש בה רק 2,000 - או חנות ספרים אחת לכל 25,000 תושבים.

וזה מעלה גם את האפשרות הפחות נעימה: המשבר הכלכלי רק יגביר את הנטייה הקיימת ממילא, ויגרום לרוב המוחלט של האנשים לראות בספרים - לא משנה מה איכותם - הוצאה מיותרת. אבל בכל מקרה, בין אם ההתפתחויות יובילו לכיוון הזה או לא, אין ספק שענף הספרות חייב, אפילו לשם ההישרדות, לחזור ולספק איכות של ממש.

בתנאים הקיימים יכול להיות ששום ספר לא יימכר טוב, אבל הסיכוי היחיד למכור משהו, בכמות כלשהי, הוא לחזר אחרי הקהל היחיד שישמור אמונים לספרים בכל מצב. העדר שנוהה אחרי ספרים מחורבנים, אותו עדר שהרשתות וההוצאות כל-כך אוהבות להחניף לו, הרי ינטוש את הספינה מיד כשיעמוד בפני הברירה אם לבזבז כסף על זה או על, נאמר, די-וי-די חדש. הוצאות שרוצות לשים את ראשן על הגיליוטינה, מוזמנות להמר על המשך הרומן עם הקהל הזה.

danext@gmail.com