ליבריסטאן

מעצמת תמלוגים

בשבוע שעבר העליתי כאן את ההשערה שחידושים טכנולוגיים עשויים להשפיע על קריאת ספרות עד כדי כך, שהספרות עצמה כבר לא תהיה הדבר שהיתה לפני קיומן של הטכנולוגיות האלה. ואם הקריאה מושפעת באופן הזה, על אחת כמה וכמה שגם הכתיבה - והמשמעויות עשויות להיות כבדות-משקל עוד יותר.

מי שמחפש דוגמאות יכול למצוא אחת בסין, שם הודיע סופר רבי-מכר צעיר בשם האן האן על כוונתו לפרסם את הרומן החדש שלו ברשת (הנה הלינק - זהירות, שפם בר-מצווה לפניכם). בזה אין חדש, כי הנוהג הזה הולך ומתבסס במדינה, אלא מה? האן סיים לכתוב עד כה רק עשירית מהרומן. החל ב-1 בדצמבר, הטקסט יפורסם מדי יום תוך כדי כתיבתו, שאמורה להסתיים עד סוף השנה. אחר-כך תצא לאור גרסה מודפסת של הספר השלם.

בישראל, שבה פעילות באינטרנט משולה מבחינת רווחיותה לפתיחת גמ"ח התנדבותי בכלכותה, המשפט הבא יישמע מוזר להפליא: הספר של האן מתפרסם באופן הזה, כי ההכנסות שהוא מאפשר לסופר הן אדירות. כדי לקרוא את הספר השלם, יצטרך כל קורא לשלם 8 יואן (1.17 דולר), ומאחר שמדובר כאן בסין, תכפילו את זה במספרים אסטרונומיים ותקבלו בוננזה כלכלית. מו"ל בשם לו ג'ינבו העריך שהרומן ימשוך 20 מיליון קוראים משלמים ויכניס לכיסו של האן מעל 23 מיליון דולר, סכום שגבוה בערך פי 40 ממה שקיבל מתמלוגי מכירה של ספרים מודפסים בשנה שעברה.

מה שיש לנו כאן הוא סיפור פשוט להפליא: מודל הכנסות ששום דבר לא מתקרב אליו בכדאיותו, לפחות בהקשר הסיני - ומנגד, פירוקה של עבודת הכתיבה כדי להתאים אותה לדרישות הטכנולוגיות של צורת ההוצאה לאור. אם, בעבר, רומן היה דבר שקודם נכתב ואחר-כך מתפרסם, הרי שעכשיו הוא הופך ליצירה אחרת לגמרי, כזו שנמצאת בהתהוות תוך כדי תהליך הפרסום, שבעצמו נמתח למעין הווה מתמשך כדי למשוך קהל לאורך זמן.

אני לא מתיימר לקבוע אם זה טוב או רע, אבל העובדה היא שפירוש המילה "רומן" עובר מטמורפוזה גדולה בעקבות השפעה אגרסיבית של טכנולוגיה ששכר בצדה. מטבע הדברים, השיטה החדשה לא מאפשרת את אורך הנשימה הדרוש לבנייה של יצירה אחידה, שלמה, שמתפקדת כגוף אורגני: מה שנכתב מתפרסם מיד, בלי חרטות והרהורים, ואין ברירה אלא להמשיך מאותה נקודה.

נכון, גם הרומנים במאה ה-19 התחילו מכתיבה סדרתית בעיתונים, אבל לא כזו שמופיעה מדי יום, במיידיות כזו, עם תמריץ כלכלי אדיר כל-כך. מצד אחד, משמח לראות שמישהו יכול להתעשר היום מספרות; מצד שני, רק הטכנולוגיה היא שמדברת כאן, ורק היא שתקבע איך תיראה אותה ספרות שממנה מתעשרים.

קלקולטור רשת

אני לא יודע אם יצא לכם לראות את הוידאו המשעשע הזה ביו-טיוב, שנקרא "100 ספוילרים קולנועיים ב-5 דקות". כל מה שרואים בו הוא שני טיפוסים מרושלים, תל-אביביים למראה (למרות היותם אמריקאים), שכמו שמעיד השם, הורסים בשיטתיות ובמהירות אדירה 100 סרטים באמצעות חשיפת החלק החשוב ביותר בעלילה.

הפרויקט הזה שלח אותי לבדוק אם קיים מוסד דומה בספרות, שגם היא, כידוע, רגישה לפעמים לספוילרים. נכון שהיא מסתדרת איתם טוב בהרבה מאשר הקולנוע, ועם יד על הלב, בספרות מופתית הספוילר - כלומר הידיעה בת שנות אלפיים על כך שאודיסאוס חוזר בסוף הביתה והורג את הערסים שמטרידים את אשתו, וכדומה - הוא לעתים קרובות חלק מההנאה. ובכל זאת, גם לאוהבי הספרות מגיע שיקלקלו להם לפעמים.

ובכן, אפשר לנשום לרווחה. חיפוש שטחי ביותר העלה את האתר היקר הזה, שמפרסם ספוילרים ששולחים הגולשים לספרים חדשים, בעיקר רבי-מכר מצליחים. שלא במפתיע, אין שם נכסי צאן ברזל, שכאמור חסינים לקלקולים מהסוג הזה. ואולי זאת יכולה להיות דרך קלה ויעילה במיוחד לזהות יצירות מופת: ברגע שיצירה מתרוקנת לגמרי מטעמה בגלל ספוילר אחד קטן, כנראה שאין בה הרבה תוכן משמעותי. או במילים אחרות, אם סיכה אחת קטנה יכולה לפוצץ את זה, רוב הסיכויים הם שזה בלון נפוח.

danext@gmail.com

צירים ומשוררים

זה הזמן לחשוף קבל עם ועדה את אחד הסודות השמורים ביקום: זהותו של אלוהים. כן, יש לי השערה מבוססת מאוד במי מדובר. ממש כמו במקרה של ברוס ויין/באטמן, גם במקרה הזה הישות המסתורית היא אלטר-אגו של אדם בולט ומוכר היטב. טוב, לא נמתח את הרגע הזה יותר ממה שצריך: אלוהים הוא למעשה מרפי. כן, ה-מרפי, זה מחוק מרפי. וזה כמובן מסביר למה החוק הזה מתקיים תמיד, ולמה, איכשהו, תחזיות חיוביות נוטות להיות לא יותר מאשר משאלות לב, בעוד שהתחזיות השחורות נוטות להתגשם: כי מרפי היקר הוא לא הרשות המחוקקת, אלא הרשות המבצעת. לא מאמינים? תחשבו על זה קצת, ותגיעו בוודאי לאותה מסקנה.

אחד המרפיזמים (תחזיות שמבוססות על חוק מרפי, ולכן תמיד מתגשמות) הגרועים שמסתובבים בחלל האוויר בשנים האחרונות קשור לתופעת אמריקן איידול, או בשמה הישראלי כוכב נולד. אחרי שהתוכנית צברה תאוצה, שלא לומר הפכה לטירוף גלובלי, היו שחזו שבעקבות הכוכב הנולד יבואו "נולדים" חדשים, למשל "סופר נולד".

ובכן, מאחר שאנחנו כבר יודעים מי יושב שם למעלה ומכוון את האירועים, לא מפתיע לגלות שהיום הגדול אכן הגיע: בבריטניה החליטה הממשלה לפתוח את בחירת המשורר הלאומי הבא להשתתפות הקהל. המשורר הנוכחי, אנדרו מושן, מסיים את כהונתו ב-2009, וממשיך דרכו ייבחר בשיטה הרבה יותר, ובכן, דמוקרטית. אגב, הג'וב לא כל-כך רווחי - משכורת של 5,000 פאונד בשנה בלבד - מה שימנע לפחות את ההתייצבות ההמונית של מועמדים מטעם עצמם לאודישנים בהנחיית המפטי דמפטי, סליחה, צביקה הדר.

בבלוג הספרים של גרדיאן כותב ניקולס לזארד נגד היוזמה, וטוען ש"the last people you want advising you on a choice of poet are … the people". את המאמר הוא מסיים באמירה: "אני יודע שיאשימו אותי באליטיזם, סנוביזם ואלוהים יודע מה עוד, אבל יש דברים שצריך להיות אליטיסט לגביהם". ובאמת, שירה היא לא בדיוק המגרש המתאים לנהל עליו קרנבל צרחני (pun intended) של אס-אם-אסים, פריים-טיים, נותני חסות, ובעיקר דעת קהל שיצאה מכלל שליטה.

ורק תחשבו על הפוטנציאל ההרסני של החידוש הבריטי לאחר שיגיע - והוא יגיע - לישראל: הרי כאן, המילה "שירה" משמשת גם לתיאור poetry וגם לתיאור singing - והרי לכם קו גבול דק ושביר במיוחד בין כוכב נולד לבין משורר נולד. כי אם אפשר, באמצעות הצבעת רוב לא-קבילה (בסביבות ה-80 אלף קולות לאדם, או עד ההגעה למינוס בחשבון הטלפון - המוקדם מביניהם), לקבוע מי מבצע שירים הכי טוב, אז מה כבר ההבדל הגדול בין זה לבין מי ש"מבצע שירים" במובן קצת שונה כביכול.

אגב, מושן עצמו "זימר" לא מעט בגנות המשרה המלכותית שלו (כתבתי על זה כאן), וגם הפעם הוא סיפק לגרדיאן כמה עצות למחליפו, שהעיקרית שבהן, גם אם היא נאמרת רק ברמז, היא - אל תעשה את זה!. עצה שאפשר, ואולי גם רצוי, ליישם לגבי הפופוליזם הפואטי החדש. הייתי מציע לכם להתפלל חזק שהחידוש הזה לא יעשה שמות בשאריות התרבות שלנו, אבל גם אם תתפללו, אנחנו הרי כבר יודעים מי יושב שם למעלה, שומע את התפילה וצוחק בקול גדול.

ספרים, רבותיי

יש רק דבר אחד שמציל את האנושות מעריצותו המוחלטת של חוק מרפי: העובדה שהחוק חל גם על עצמו. כי אם What can go wrong will go wrong, הרי שזה תקף בהכרח גם לעצם האמירה הזאת - וכך, אם ישנה תקלה שעשויה למנוע את התרחשותה של תקלה אחרת, ולקלקל את התחזית להתממשותה, היא בהחלט עשויה להתגשם. וככה, אנחנו זוכים לכל מיני דברים טובים בתוך התוהו-ובוהו, ומצליחים לשמור קצת על שפיות - תרבותית, אנושית או אחרת - בלב המאפליה הקרויה "הקיום המודרני".

בקיצור, עכשיו מגיע תור החדשות הטובות. אוהביו של האתר המצוין (ולא פחות חשוב - המעוצב למופת) text.org.il, שממפה כבר שלוש וחצי שנים את הספרים שיוצאים לאור בישראל, ישמחו בוודאי לשמוע על השלב הבא באבולוציה - ספרים.info, שעלה לאוויר השבוע. האתר החדש ממשיך מגבול הגזרה של קודמו: בעוד שטקסט עוסק בצילום מצב, ספרים מבטא את המחשבות שעולות אודות המצב הזה, כלומר, השיח שמתקיים על הספרות - באתרים אחרים וגם בו-עצמו.

לפי הצהרת הכוונות שמופיעה בו, אני מאמין שהוא ימלא חלל גדול שקיים עכשיו ברשת הישראלית. עד עכשיו לא היה אתר שמאפשר מבט כללי מהסוג שהוא מציע על התחום הזה, ורק עכשיו, כשספרים קיים, אפשר להרגיש כמה הוא היה חסר. אני בטוח שיהיה מעניין לעקוב אחריו, ורשימת הפייבוריטים בדפדפן שלי כבר הכריזה עליו כעל פייבוריט נולד. אז אם אתם כבר מתפללים פה ושם למרפי, רק תגידו לו שייטפל בבקשה לנושאים גדולים ומציקים, וישאיר את הקטנים להסתדר בכוחות עצמם - כי הם עושים את זה לא רע בכלל.

danext@gmail.com

ההמצאה היא אם הצורך

בשעה טובה, או לפחות מחויבת המציאות, גם הוצאות ורשתות הספרים בארץ התחילו להתכונן לעידן הספר האלקטרוני. הכתבה הזאת ב-nrg מפרטת כמה מהכיוונים הנבחנים: בכנרת זמורה-ביתן מתכוננים להוציא ספרים בפורמט שיתאים למכשירי קריאה, בעם עובד משתפים פעולה עם גוגל כדי להעלות חלקים מספרים לרשת, ובסטימצקי בוחנים את שיטת ה-Print on Demand, שמשלבת טכנולוגיית תוכן חדשה בשיטה הקיימת של סניפים פיזיים.

בכל אופן, גם אלה שעושים צעדים ראשונים אל תוך שלב האי-ספר מסכימים שהספרים הנוכחיים, המודפסים, הם פורמט שמתאים למטרתו בצורה בלתי-רגילה, ולא ייעלם בקרוב - לא מהמדפים ולא מלבבות הקוראים. אני, לפחות, מקווה שהם צודקים. אמנם אי-אפשר להתעלם מהיתרונות הגדולים, בעיקר בתחום האקולוגי, של מעבר לאי-ספרים, אבל באיזשהו מקום, לא יהיה מוגזם להניח שהיעלמות מוחלטת של הספר המודפס תהיה גם היעלמותו המוחלטת של הספר, נקודה.

הטכנולוגיה של התקופה הנוכחית, מאז תחילת מה שאפשר לכנות "עידן הגאדג'טים", שונה בדבר אחד מהותי וחשוב מהטכנולוגיה שקדמה לה לאורך כל ההיסטוריה: בעבר הטכנולוגיה נולדה כמענה לצורך, ועכשיו הצורך נולד כמענה לטכנולוגיה.

יש, עדיין, פיתוחים והמצאות שמאפשרים מענה חסר-תקדים לצרכים אמיתיים, למשל ברפואה או בהנדסה. אבל הטכנולוגיה השימושית, היומיומית, מתפתחת באופן אוטונומי וללא כל קשר לצורך קונקרטי, ומאלצת את האדם להמציא צרכים שיצדיקו את השימוש בה. מי שדואג יותר מכל להמציא ולקדם צרכים כאלה הוא החברות שמפתחות את המוצרים, שיש להן אינטרס להמשיך לפתח ולמכור עד אין סוף. ודי להזכיר בהקשר הזה את המצלמות בטלפונים הסלולריים, או את הרשתות החברתיות באינטרנט.

הספר המודפס, בתור צורת טכנולוגיה ותיקה, עונה בצורה מושלמת על צורך: לאפשר קריאה בפורמט נוח, ברור, קל לשימוש ונטול דרישות-קדם להפעלה. מכשירי הקריאה האלקטרוניים לא יכולים לתת מענה טוב יותר לצורך הזה, כי הוא נענה במלואו באמצעות הספר הרגיל. מה שעלול לקרות, כתוצאה מכך, הוא שכמו כל הטכנולוגיה השימושית העכשווית, מכשירי הקריאה יובילו לפיתוח של צרכים אנושיים חדשים ולא-אותנטיים, שאין להם דבר עם ספרות; כל מטרתם תהיה להצדיק, בדיעבד, את קיומו של החידוש, ולכן הם יתמקדו באותם הבדלים טכניים, ושוליים, שמבדילים את המכשיר מהספר המודפס.

צרכים מדומיינים כאלה יכולים להיות, למשל, בתחום חלוקת הקשב: חלק ממכשירי הקריאה מאפשרים גישה לרשת (ובעתיד זו בוודאי תהיה פונקציה בסיסית בכולם), ולכן אולי תתפתח מגמה של קריאת ספרים כאילו היו אתרים ברשת - בחלון ממוזער לצד חלונות תוכן אחרים, או בדילוגים מהירים ביניהם. אפשרות דומה עשויה להתממש עקב המספר העצום של ספרים שאפשר לטעון לתוך מכשיר בודד. ספר רגיל מאפשר קריאה של אותו טקסט בלבד, ולעומת זאת, במכשיר אפשר יהיה לשוטט בין המוני ספרים ולרפרף עליהם, וכך תיווצר צורת קריאה בלתי-מחויבת, בלתי-רציפה, מין ארוחת טעימות שאינה נגמרת.

מה שברור כבר עכשיו הוא שמבחינת המשימה הפשוטה של הבאת ספרות בצורה נוחה אל קהל היעד, אין צורך בחידושים משמעותיים. וכאמור, צורך או לא צורך, החידוש יתממש ממילא. השאלה היא רק האם הדבר הזה, שאותו נוכל לקרוא רק בשילוב פעילויות אחרות שבמקרה נמצאות שם ונכפות עלינו, יהיה בכלל ספר - או צורה אחרת לגמרי של העברת מסר, שתושפע עמוקות מהמדיום שדרכו היא פועלת.

מיקרו-כלכלה

ובינתיים, מאחר שהספרים הוותיקים עוד איתנו, אפשר לשאול את השאלה החשובה באמת: לאן נעלמו ספרי הכיס? הפוסט הזה בבלוג The Millions תוהה מה קרה לספרים בגודל ובמחיר נורמלי, שאפשר גם להכניס פיזית לכיס וגם לקנות מבלי לרוקן אותו לחלוטין.

לפחות מבחינת כותב הפוסט, יש מקום לייחל לשובו של הפורמט הזנוח, שננטש לטובת פורמטים גדולים יותר עם פעלולי כריכה ועיצוב במסגרת מלחמת הכל-בכל של שוק הספרים ההיפראקטיבי. כן, מתברר שזה לא קורה רק אצלנו. למיטב ידיעתי, המדינה הגדולה היחידה שבה יש קיום נרחב לפורמט כיס אמיתי היא יפן, שם כל הספרים החדשים יוצאים במהדורות קטנות ונוחות במיוחד, ועולים בסביבות ה-20 שקל - מחיר שנשמע בדיוני לגמרי בישראל ובמקומות רבים אחרים.

בהמשך הפוסט מועלית הטענה שפורמט הכיס נדחק הצדה לא רק בגלל הצורך בנראות ובנוכחות על המדפים, אלא גם בגלל הופעתו של פורמט זעיר וקטן בהרבה, והכוונה היא כמובן לאי-ספר, שלו-עצמו אין מימדים פיזיים ואפשר להעביר אותו בקלות רבה ממקום למקום. אבל המסקנה האופטימית היא שאולי המשבר הכלכלי, דווקא הוא, יחייב את ההוצאות להחזיר את הכיס למרכז הבמה, יחד עם מחירים שלא יחוררו אותו. תוסיפו את זה לרשימת "הלוואי עלינו".

danext@gmail.com

העיר שחוברה

שננו את השם: איווה סיטי, איווה, ארה"ב. איפה זה בכלל? כאן. ולמה, למען השם? כי העיר הקטנה הזו, שאוכלוסייתה (67 אלף) בוודאי גדולה בהרבה ממספר האנשים ששמעו את שמה מחוץ לגבולותיה, צורפה (יחד עם שנז'ן הסינית) לרשימת ה-Creative Cities של אונסק"ו - בזכות "מחויבותה האסטרטגית לתרבות ספרותית". אגב, המקומיים התלהבו קצת יותר מדי, שכחו לקרוא את האותיות הקטנות וחשבו (כמו שטוענים אתרים מסוימים, בהם זה) שהעיר קיבלה תואר של "עיר ספרות עולמית", והצטרפה בכך לאדינבורו ולמלבורן, השתיים הנוכחיות. אבל גם ככה, העניין די מכובד בזכות עצמו.

למרות ששמה של איווה סיטי הקטנה לא בדיוק מוכר ברחבי תבל, חידוש אחד שנולד בה דווקא ידוע היטב לכולנו: כתיבה יוצרת במסגרת אקדמית. אוניברסיטת איווה, שממוקמת בעיר, היתה הראשונה בעולם שהכירה (ב-1922) בעבודה יצירתית כתזה לתואר שני, והציעה כבר בסוף המאה ה-19 תוכנית לימודים בכתיבה יוצרת. החידושים האלה שימשו דגם לתוכניות הרבות שנוסדו בעקבותיה במוסדות אקדמיים בארה"ב ובמדינות אחרות. ענייני הספרות השונים מהווים היום מוקד תרבותי עיקרי בעיר, מה שהפך אותה לראויה לכבוד בעיני אונסק"ו.

כשקוראים על האקלים התרבותי שנבנה באיווה סיטי סביב התחום הספרותי, די קשה לא לקנא, והאמת, הקנאה בהחלט מוצדקת במקרה הזה. הנה דוגמה למקום זעיר, שלא נמצא על מפת הספרות העולמית משום בחינה, אבל ידע לקחת את המשאב החשוב הזה ולהיבנות עליו וממנו. וההכרה הבינלאומית היתה, למרבה ההפתעה, רק תוצאת הלוואי, לא השאיפה.

לא נפט, לא זהב, לא להטוטים פיננסיים ולא כניעה לתרבות הזבל והכלום - לאיווה סיטי יש רק דבר אחד להציע: הכרה אמיתית בחשיבותה של אמנות ותיקה וגדולה, שאחרים זנחו מזמן. אולי יש עוד כמה מקומות מיקרוסקופיים, נטולי משאבים פיזיים, שירצו להתנער מהאמנזיה התרבותית שלהם ולקחת שיעור בסדנת הכתיבה המסוימת הזו.

השפה שנעכרה

ואם כבר מנסים להתעורר מאמנזיה, הנה מה שיש לפיטר קול, משורר ומתרגם אמריקאי-ישראלי, לומר לנו. קול, שהתראיין לעיתון יהודי מצפון קליפורניה, הוא בין היתר בלשן שלמד לעומק את השפה העברית, והוציא עכשיו אנתולוגיה של מאמרים מתורגמים מעברית, שדנים במצב השפה והספרות שלה. בין הכותבים שנכללים באנתולוגיה אפשר למצוא גם את דויד גרוסמן, עמוס עוז, יהודה עמיחי, ח"נ ביאליק ועוד.

קול, שמתוודה על אהבה והערכה גדולות לעברית, טוען עם זאת לקראת סוף הראיון שהשפה הולכת ומידרדרת. "ב-20 השנים האחרונות אפשר להרגיש מעין שקיעה שנכנסת לעברית. במובן מסוים, יש סוג של איכות רגשית שנושרת אל מחוץ לשפה. אחדים אומרים שישנם רישול ופטפטת, דברת שהיא אנטיתטית לשפה".

אני חושב שקול נגע כאן בנקודה חשובה. כל הזמן שומעים במקומותינו תלונות על כך שהעברית לא עשירה מספיק באוצר המילים שלה לעומת שפות כמו אנגלית, אבל לדעתי יש לה תכונה נהדרת שמפצה על זה: סלחו לי על הצרפתית, אבל עברית היא שפה שלא סובלת בולשיט. בדיוק בגלל הקיצור, הישירות והבוטות שבה, היא מאפשרת לדבר בצורה אותנטית רק על מהות ולא על קישוטים.

מי שאין לו מה לומר, ייחשף מיד במערומיו כשהוא משתמש בעברית; השפה שלנו היא גלאי מצוין, שמריח מקילומטרים כל דבר פטפוט והבל, ולא מאפשר לאף אחד להחביא ריקנות רעיונית מתחת לגלימות ושטיחים של ניצוץ רטורי. ובזה, אגב, היא מנוגדת לשפות כמו האנגלית והצרפתית, שבהן אפשר לנאום שעה, להוציא בזה אחר זה שפנים מילוליים מרהיבים מהכובע, לסחוט מהקהל מחיאות כפיים סוערות ולרדת מהבמה כמנצחים - וכל זה מבלי לומר כלום לרגע.

כשהעברית מידרדרת ונעשית דברנית, כמו שציין קול, מה שמשתנה הוא לא התכונה היסודית הזו שלה, אלא רק הניסיון החדש של הכותבים לייבא אל תוך השפה את הכיסוי המצועצע, שעומד לרשות הקולגות מחו"ל וכנראה מעורר כאן קנאה כלשהי. והתוצאה מגוחכת, כי העברית, כמו פר קשוח במיוחד בתחרות רודיאו, לא מרשה להרכיב עליה אמירות שאין בהן תוכן של ממש. היא מתנערת ומעיפה אותן לאוויר, יחד עם מי שמתפתים להשתמש בהן. אז אולי נכון יותר לומר שלא העברית שלנו היא שמפסיקה להיות נאמנה לעצמה, אלא רק המשתמשים בה. ומי שרוצה לשבת לה על הגב מבלי שהבין עם מי יש לו עסק, שיתכונן לנחות בתוך הבוץ.

danext@gmail.com

בוחשים באפר

לשרוף או לא לשרוף? את Laura, הספר האחרון של ולדימיר נבוקוב, הכוונה. לפני מותו, השביע הסופר את אשתו ורה שתשרוף את כתב היד, אבל היא לא עשתה זאת. הנטל הועבר לבנם, דמיטרי. עכשיו הוא הודיע שבכוונתו לפרסם את הספר הבלתי-גמור ב-2009, ונתן ראיון בלעדי לבי-בי-סי בנושא - שבמהלכו נכנס לחדר משרת עוטה כפפות לבנות, נושא בזהירות את כתב היד המקורי כדי להציג אותו בפני הכתב הנרגש.

עכשיו הוויכוח הוא אם ראוי לפרסם את הספר בניגוד לרצונו של הכותב. דמיטרי נבוקוב טוען שאביו "לא היה רוצה שהספר יושמד", וכנגדו הובאו דבריו של טום סטופארד, שאמר: "זה פשוט מאוד. נבוקוב רצה לשרוף אותו, אז תשרפו". חילוקי הדעות הם, כמובן, לא בעניין כיבוד הורים או מילוי משאלות אחרונות, אלא פשוט בשאלה האם הפרסום של יצירה לא גמורה ולא "מאושרת" יפגע בדיעבד בהערכה ליצירתו של הסופר, ויקבל תשומת לב שתעוות את היחס אליו.

אם זה הטיעון, אז הצדק הוא בוודאי עם תומכי הפרסום. המחויבות לא צריכה להיות לבקשות שונות ומשונות, שמילוין לא יגרום אושר לאף אחד ובפרט לא למי שהביע אותן; היא גם לא צריכה להיות לשימור של תמונת מצב סטטית ומקודשת, רק מפחד שמשהו בה ייפגם. לשרוף את ספרו האחרון של סופר גדול זה אמנם רומנטי, אבל כמו כל רומנטיקה, גם זאת תיעלם מהר מאוד ותותיר אחריה רק חרטות כבדות. וחוץ מזה, זו אולי ההזדמנות האחרונה לעורר קצת את הדור שלא ידע את נבוקוב, ואולי, כמו שהוא יתוודע אליו, הוא יתוודע גם לעוד כמה סופרים אמיתיים.

המשבר ושברו

המשבר הכלכלי ממשיך להעסיק את העולם הספרותי, והפעם מתגולל עליו הסופר הצרפתי השערורייתי (בעצם, בצרפת כולם כאלה) פרדריק בגבדה - שהוא מעין מישל וולבק ליצני וקליל, למי שלא מתחבר למרה השחורה של המקור. בגבדה עסק בכלכלה בעזרת הומור גרדומים כבר בספרו 99 פראנק (כיום הוא נקרא 14.99 אירו) משנת 2000, שגם היה אחד מהברקות התרגום של הוצאת בבל בתחילת האלף החדש.

עכשיו, במאמר שהתפרסם במגזין Lire, הסופר מקונן: "נמאס לי לשמוע את הדיבורים על המשבר הכלכלי, על המשבר הכספי, על המשבר הבנקאי, הנפטאי, המזונאי, החברתי, הדתי, הבינלאומי! למה לא מדברים אף פעם על המשבר הספרותי? גם לנו, אוהביה של הספרות, יש זכות למשבר טוב!"

משם ממשיך בגבדה ברוח השטות עד שמתברר שהשטות קטנה בהרבה משאפשר לחשוב. המשבר הספרותי, לטענתו, נובע מההיפר-ייצור של רומנים שאף אחד לא קורא, מה שמנמיך את ערכם של הספרים ומתנגש באקלים שבו הולך ופוחת הזמן שאפשר להקדיש לקריאה. ובכל זאת, הוא מוצא נקודת אור אחת משמעותית.

בפסקה האחרונה הוא אומר: "הקטסטרופה הנוכחית תביא ללא ספק להרס תקוותיהם של מיליוני אנשים, תגרום לאבטלה ולאומללות בכל מקום על פני האדמה, ואולי אפילו תצית מלחמת עולם חדשה. אבל עשויה להיות לה גם תועלת אחת: להכריח את האדם לשבת, לפתוח ספר ולחשוב על עצמו. 'היי, עצמי. מה, בעצם, שלומי?' - שום דבר לא שווה יותר מאשר המחווה הזאת". וחכו שנגיע למשבר האמיתי: זה שיתעורר כשהאנשים יגלו מה, בעצם, שלומם מתחת לכל מסכת ההדחקה הנוחה של הכלכלה המודרנית.

זריחת הכריכה

כן, כן, שנת 2008 הולכת ונגמרת בין ידינו, וסיכומי השנה מתחילים להיערם על ראשינו. כדי לא להיכנע לאווירת הסוף המדכאת (והטרחנית לא פחות), נמצה את הנושא כך: במסגרת שגעת הסיכומים של אמזון, הוקדש מקום גם לעשרת עיצובי הכריכה הטובים ביותר השנה, והבחירות שפורסמו שם בהחלט מצדיקות ביקור. לנו, כרגיל, יש עוד הרבה מה ללמוד מהעיצובים האלה - אף על פי שאני עדיין תומך בהצעה שלי (כאן) לעיצוב כריכה אחיד ומשעמם לכל הספרים, כדי שאולי מישהו יתחיל לשים לב גם למה שבתוכם.

danext@gmail.com